האוטובוס שמוביל את החיילים לנקודת ההתחלה נראה די שגרתי. חיילים בווסטים ונשקים בתוך אוטובוס חשוך, שקטים, על פניהם צבעים. רק אחרי כמה רגעים, כשהשאלה "מאיפה הרעש הזה מגיע" מנקרת בראש, שמים לב ל-14 הכלבים שמציצים מתחת לרגלי הלוחמים, מתנשמים בהתלהבות. רק לפני כמה דקות נשמעה במתקן אדם אזעקה עולה ויורדת שבישרה למחזור נוב' 10 ששני מחבלים עברו את הגדר וחדרו לישראל. אף על פי שבמקום זעקות אימה נשמעו בעיקר צעקות "יאללה מרדפים!", נראה שהנסיעה הקצרה לקברי המכבים הכניסה את הלוחמים למצב רוח רציני.
האוטובוס עוצר והלוחמים – חיילים וכלבים – רצים לנקודת האירוע. תורם של חיילי צוות המרדפים מגיע. שאר חברי המחזור, על ארבע ועל שתיים, יורדים למצב כריעה, ורב"ט אלעד רביבו מוריד את המחסום מפיו של דובוש ולוקח אותו לטיול קצר באזור בו דרכו המחבלים.
רביבו מסתבך מעט, ודובוש שולח לו מבט קצת אבוד. הוא מחליט לנסות כמה מטרים משם, בכניסה לשטח המיוער. דובוש נראה יותר ממוקד ורביבו מצהיר שהוא תפס ריח, מה שמקבל אישור כאשר דובוש מתחיל לנווט בסלאלום דרך עצים ושיחים, כשפלוגה שלמה מתפתלת בעקבותיו. "מחבל על העץ!" צועק רביבו על רקע נביחות עצבניות משהו. ה"מחבל", לוחם ביחידה, יורד מהעץ והפלוגה ממשיכה למחבל השני.
דודג', כלב נוסף, נשלח הפעם בלי רצועה, אחרי שאיתר ריח במהירות. הוא רץ דרך היער ומזנק על "מחבל" שלא היה חכם מספיק כדי לטפס על עץ. הוא נתלה בשיניו על זרועו של המחבל המדומה כמו דג פיראנה במשקל 40 קילו, ומנער ימינה ושמאלה. ה"מחבל" עוטה על ידו מעין שרוול מגן, שמשאיר את היד שלו שלמה אחרי התקיפה. "אין לנו פקודה שאומרת לו לשחרר, כדי שמחבלים לא ילמדו להגיד אותה", מסביר המפעיל שלו. המחבל המדומה נחלץ לבסוף מהאחיזה של דודג', ומקבל הוראה לברוח מהר, כי דודג' עוד חם על הריח שלו, וגם על הזרוע שלו.
הוא נעלם בתוך היער, והפלוגה חוזרת לבסיס. זה היה רק החימום לשבוע המסכם של פלוגת ההכשרות של "עוקץ". מחר הם יתחילו לעבוד באמת.
חום כלבים
ביום הבא, מתחילים בתרגיל רטוב. אחרי הליכה לא קצרה עם תיקים מלאים בציוד, הפלוגה מגיעה ליעד. כמו בשנה וארבעת החודשים האחרונים, החיילים מתחלקים לשלושה צוותים על פי היכולת שבה התמקצעו: מרדף, תקיפה וחומרי נפץ (חנ"ם). השבוע, לעומת זאת, כל צוות יכלול גם חייל אחד משתי ההכשרות האחרות, כדי ליצור צוותים שווים ביכולתם.
אחרי תרגול יבש, הצוותים חוזרים לנקודות ההתחלה ומציידים את הכלבים באטמי אוזניים מיוחדים: מעין אוזניות המחוברות לרצועה שנקשרת מסביב לאוזני הכלב. האטמים, ביחד עם מחסום הפה וגל החום שמתקרב, מוציאים מהכלבים כמה יללות חנוקות, שמודיעות ללוחמים על שתיים שהם לא נהנים מהאווירה.
ה"נוהגים", שמם המקצועי של המפעילים שלהם, לוקחים קצת זמן לפני שמתחיל התרגיל כדי לצנן את חבריהם הפרוותיים. הם מוציאים קערת גומי גמישה, ויורקים אליה מים מהשלוקר שלהם. כדי לקרר אותם יותר, הם גם שופכים מים על הכלבים, שנראים עכשיו הרבה יותר מרוצים. "זה כמו להיות עם ילד קטן, אבל במלחמה", מתאר רב"ט דניאל מינץ ומלטף את הכלב שלו, סימיקו. "כמו שאני רוצה מים או אוכל או משהו מתוק, ככה גם הוא, אבל הוא לא יכול להגיד לי את זה. אני חייב להכיר אותו טוב מספיק כדי לקלוט את זה ממנו".
אבל הרגע הרטוב של הכלבים והלוחמים נגמר מהר, כי התרגיל מתחיל – רטוב גם הוא – ופיצוצי ירי ממלאים את הגבעה הירוקה. חלק מהכלבים, בעיקר הצעירים יותר שזהו הנוהג הראשון שלהם, מתקשים להישאר אדישים לרעש. הם נובחים על האויב הרחוק, ולנוהגים אין ברירה אלא להתנתק מהאדרנלין והאקשן מדי פעם ולתת לכלב כמה ליטופים עד שיסכים לשכב ולהירגע.
"זו הפעם הראשונה שהחיילים מבלים כל כך הרבה זמן ברצף עם הכלבים", מסביר סרן עזרן. "זה גם אתגר שצריך להתמודד איתו בשבוע הזה. לכלב קשה בדיוק כמו ללוחם. גם לו חסר כוח וגם הוא לא תמיד רוצה לעבוד. זה התפקיד של לוחם טוב: להבין את זה ולהבחין בזה, ואז להיות עם הכלב ולתת לו מוטיבציה להמשיך לעבוד. זה מחבר אותך אל הכלב ברמה שאי-אפשר להסביר בכמה מילים או משפטים".
התרגיל מסתיים בהצלחה, מלבד, כמובן, שלושה פצועים, שהופכים את ההליכה חזרה לסיוט לא קטן. עומס חום לא צפוי בולם את התקדמות התרגיל בכמה שעות, ובעוד המשך המלחמה במתאר צפוני מתעכב מעט, הלוחמים וכלביהם זוכים לשנ"ץ מבורך בדיוק אחרי ארוחת הצהריים.
"הכלב מתקן אותך, אומר לך מה לעשות"
כמה שעות מאוחר יותר, על האוטובוס לכיוון מתקן של מג"ב ליד בית גוברין, שמשמש מעין לש"בייה קטנה, סגן ברק אבני, מפק"ץ חנ"ם, נותן לחיילים תדריך דרמטי במיוחד: "אנחנו מגיעים עכשיו למחסן טילים של האויב", הוא מתחיל. "יהיו להם שומרים בכל בניין, ויש מצב גם לפטרולים. ההוראות שלכם לגבי כולם, כולל ברחנים, הן לירות".
החיילים שוב מתפצלים לשלושה צוותים ומקיפים את המבנה. "מחסן הטילים" מטוהר מלוחמים במהירות, וגם כמה רימוני הלם לא מוציאים את הלוחמים או את הכלבים משלוותם. הצעקות מפסיקות, ותור הכלבים מגיע. רב"ט מיכה גטו מתכופף לגובה של הכלבה שלו, שוס. הוא שולח אותה לתוך החדר הראשון במבנה. "שמאלה", הוא מורה, ושוס מרחרחת את פינות החדר וקופצת לגובה החלונות. "ימינה", הוא אומר ומסמן עם היד. גם שם אין כלום. שוס שולחת למפעיל שלה מבט חסר אונים. הוא מחזיר אותה ומצהיר שהחדר נקי. "אני סומך על שוס במאה אחוז", הוא מבטיח כשהכוח ממשיך לחדר הבא, "אני אלך אחריה גם בשדה מוקשים". בחדר השלישי שנבדק, שוס מתעכבת ליד ערימת אפר חשודה ולבסוף מתיישבת לידה. "זה סי-4", מאבחן גטו את חומר הנפץ וקורא לשוס לחזור. הוא מסמן את החדר כממולכד וחובר לכוח בסוף המבנה.
אחרי שהנחיתו על האויב מכה רצינית, נוב' 10 מחכים להוראות נוספות. את הזמן המת הם מנצלים כדי לחדד את יכולות הכלבים. כלב שלא מצא מטען או רדף אחרי מחבל במשך זמן רב, עלול להתייאש ולהפוך לכלב די שבוז. רב"ט גטו מוצא חדר פנוי ומחביא בו מטען דמה. הוא שולח פנימה את שוס ונותן לה למצוא את המטען פעם אחר פעם. "כשאתה מקבל כלב ותיק, שהוא כבר מבצעי, הוא זה שמלמד אותך", הוא מתאר. "אתה פעור, ויוצא שהכלב מתקן אותך, אומר לך מה אתה צריך לעשות. למדתי הרבה דברים משוס. אני הנוהג השלישי שלה, אבל היא כמו יין – רק משתבחת עם הזמן".
בצד השני של מבנה הבטון החשוך, גם כלבי התקיפה זוכים לתגמול קצת יותר רועש. עם מחסום פה מיוחד שנועד להכאיב למחבלים, ומתנדב המביים מחבל, כנראה בעל נטיות מעט מזוכיסטיות, המפעילים שולחים את הכלבים להסתער. לפי המבט של המתנדב, נראה שההחלטה לעמוד מול השיניים של כלב תקיפה לא הייתה המוצלחת ביותר שלו לאחרונה. אבל אם אין מחבלים – זה יספיק.
"אחרי שאני נותן לסימיקו עבודה, במבנה הבא הוא ירצה לתקוף יותר טוב", מסביר רב"ט מינץ. "להיות איתו ביחד שבוע שלם זה שיא, וזה מחזק את הקשר בינינו משמעותית. אתה והכלב פשוט מתחברים, ואני צריך שהוא יאהב אותי וירצה לרצות אותי. בסופו של דבר, אני אדרוש את זה ממנו, ואדחוף כמה שיותר לשלוח אותו קדימה. זה לא נעים להגיד, אבל עדיף שהכלב ייפגע ולא שמישהו ימות".
מילה של כלב
אחרי לילה קר במיוחד בלש"בייה של בא"פ לכיש, מגיע הבוקר ואיתו חוזרות ההליכות. הגיע הזמן לכבוש ולטהר כפר עלום בדמות הלש"בייה. הפעם, כל צוות ישתמש בכל שלוש היכולות, מרדף, תקיפה וחנ"ם – לאורך תרגיל אחד ארוך ומרוכז. בהליכה אל נקודת ההתחלה, החיילים מדגימים מה המשמעות של "פק"ל כלב": "בלילה, כשניסיתי להירדם, הרגשתי שדודג' רועד מקור", נזכר סמל מתן נונברג. "משכתי אותו אליי, ישנו כפיות ובום נרדמנו. זה כמו אח קטן שאתה אוהב, אבל הוא מנסה לעצבן אותך".
אז אחרי שינה ערבה, התרגיל מתחיל. בניגוד לתרגילים הקודמים, רימוני ההלם נוחתים על עקבות הלוחמים ממש כל כמה דקות. ח"קים (חסרי קליע) עפים באוויר ומחבל נמצא כמעט בכל בית לאורך הגבעה הירוקה. באחד הבתים יש חלון נמוך, והצוות הולך על בטוח ושולח דרכו כלב תקיפה. אחרי שהכלב נכנס לבצע את העבודה – הצעקות המבוימות בערבית מתחלפות בעברית לא סימפתית, שבעיקר דורשת "תורידו אותו ממני כבר".
אחרי הטיהור, כלבי החנ"ם סורקים את המבנים, והמפעילים שלהם מסמנים אותם בהתאם. "קשה להם, וזו המטרה", אומר אחד המפקדים הבכירים ביחידה על הלוחמים שלו בעיצומו של התרגיל. "אני רוצה לראות שהדברים עובדים גם במצבים קשים. שכל מה שאימנו אותם לעשות יקרה עכשיו. כל מי שהגיע לפה כשיר. כל מי שהגיע לפה יכול להיכנס למלחמה, זה רק המבחן האחרון".
החדר האחרון, הגדול במיוחד, מטוהר בהצלחה. שוס שוב נשלחת פנימה, ואחרי כמה בתים בהם לא מצאה כלום, היא נראית מותשת. "ממשיכים לירות עלינו", צועק מפק"ץ חנ"ם על המפעיל, "תגיד לי כבר אם אפשר להיכנס או לא!" רב"ט גטו משנה את הטון לחברותי יותר כשהוא פוקד על שוס לסרוק את החדר, אותו אחד בו השתמש כששיחק איתה מוקדם יותר בבוקר. הכלבה עדיין מראה סימני עייפות, אבל קופצת על הקירות ומרחרחת את רצפת החדר במהירות. "פנוי", הוא אומר. "אתה בטוח?" מאתגר אותו המפק"ץ. גטו מהנהן, והצוות נכנס במהירות לחדר.
לקראת הערב, הכוח ממשיך בהליכה לקראת התרגיל הבא, וזה שאחריו. רק בסוף השבוע, אחרי הליכה מתישה בגשם שהגיע משום-מקום, יסתיים התרגיל והלוחמים יקבלו את הסיכה שלשמה עבדו כל כך קשה. "פה כל אחד נמדד", חותם סרן עזרן. "זה הפוש האחרון. לא קל לעשות שנה וארבעה חודשים של מסלול ביחידה. אבל זה ה'מאני-טיים', וצריך לתת את כולך".
