ביום רביעי השבוע נפל בקרב במרכז רצועת עזה סגן מפקד גדוד 198 בעוצבת "בני-אור", רס"ן דביר דוד פימה. הקצין המוערך בן ה-32 נהרג כשזיהה בור ממולכד בשטח והציל את חייהם של החיילים שלו. הבוקר (שישי), אלמנתו אופק, שיתפה את גלית גוטמן ויואב לימור בקושי להמשיך מכאן ובדביר שלה, אוהב האדם והצנוע.
"אני מדברת עליו כל כך הרבה בימים האחרונים, ואני יודעת כמה שהוא לא היה רוצה. הוא היה האיש הכי צנוע בעולם. אתמול בשבעה אמרתי כמה שהיה שונא את הסיטואציה, אם זה היה תלוי בו אז בלוויה היו רק המשפחה ואני, הכי מצומצם שאפשר - אבל הגיעו רבבות אנשים", סיפרה על בן הזוג שנפל. "תוך כדי הלוויה קלטתי פרצופים של אנשים שהוא היה איתם במסלול לפני 13 שנה. כל כך הרבה אנשים שהגיעו, ועוד רבים שנמצאים בעזה ולא היו יכולים. הוא נגע בכולם, אהב את כולם. אחד האנשים שהיו איתו ברגע שהוא מת דיבר איתי אתמול בערב, חייל צעיר בסדיר, ואמר לי שדביר הוא האדם עם הכי פחות דיסטנס שהכיר אי פעם למרות הדרגות".
את כל כך צעירה, ונשארת עם תינוק בן שנה וחצי. כמה זמן הספקתם ליהנות?
"אני ודביר שש וחצי שנים ביחד, צמודים מהרגע הראשון. לא נפרדנו גם כשהיה במרחקים ענקים בכל הארץ, גם כשהוא עבר בין בסיסים. הגעתי בגאווה לכל חור בארץ שהוא היה בו, גם באזורים שפחות נחמדים לנו. כל כך אהבנו אחד את השנייה".
מה תספרי להראל בן השנה וחצי?
"כל מי שהכיר את דביר יודע שהוא היה האדם הכי מדויק בעולם, אי אפשר לטעות איתו. החלטנו להיכנס להיריון, והוא חישב את החודש המדויק שבו יצא ללימודים ויוכל להיות איתו, והצלחנו. דביר ואריאל היו ביחד בבית שנה שלמה, אז בשנה הראשונה גידלנו אותו ביחד. היינו כל כך שותפים בדבר הזה. דביר היה מבלה איתו שבועות שלמים, לפעמים צחקתי שהוא יותר אמא ממני, נמצא איתו כשהוא חולה".
למרות הקושי, יש נחמה בידיעה שעשה את מה שהתאמן עליו, ששמר על חיי החיילים שלו?
"מצפים שאגיד כן, אבל ממש לא. לא רציתי גיבור, אפילו לא טיפה. לא רציתי שאף אחד יכיר אותו, והייתי שמחה שנשאר אלמונים כל החיים ביחד. המוות שלו עדיין מתוחקר, אבל אגיד שברגעים האחרונים שלו הוא לא היה בטנק למרות שהיה שריונר. הוא היה רגלי עם הנח"ל, ובמשך כל המלחמה אמרתי לו: 'אל תצא מהטנק', והוא יצא - כי זה דביר וזו המשימה".
איך ממשיכים?
"לא יודעת. יש מנהגי אבלות שאומרים שבזמן השבעה אסור לעלות לקבר, אבל אני לא מקשיבה למנהגים כל כך. לפני שעליתי לשידור עברתי בבית העלמין לראות את דביר ומה שנשאר ממנו. ישבתי ודיברתי איתו איזה עשר דקות, בכיתי ויללתי. אמרתי לו שאני לא מבינה איך אני ממשיכה מכאן בלעדיו. דביר היה העוגן שלי בחיים, עוגן בכל דבר גם כשהיה רחוק ממני. הוא דיבר איתי כל יום ושמע על הצרות שלי, גם בזמן המלחמה. אני לא יודעת איך אמשיך בלעדיו אבל יודעת שיש לי את הראל שאני חייבת לדאוג לו ולקום בשבילו בבוקר. מעל הקבר הבטחתי לדביר שהראל יגדל להיות הילד הכי טוב שיש, עם הערכים שלו".