נובמבר 2002. חופשת חנוכה. ההתרגשות במשפחת אנטר מאריאל גדולה במיוחד. ההורים אורה ורמי (רחמים) החליטו להפתיע את שלושת ילדיהם: דביר (15), נוי (12) ואדווה הקטנה (אז בת 8) בטיול ראשון בחייהם בחו"ל. לאחר טיסה ממושכת הם נוחתים במומבסה שבקניה האקזוטית. מלון עם שם כמו "פרדייז", הם חושבים, בוודאי לא יוכל לאכזב.
"התרגשנו. זה היה הטיול הראשון שלנו לחו"ל ביחד", מספרת אדווה, כיום בת 19, כשהיא יוצאת לרגילה ראשונה בביתה שבאריאל. עד היום היא לא הסכימה לדבר. בזמן שהיא מציגה את הקעקוע הטרי שעל ידה שקורא לה להאמין בעצמה ("believe in yourself"), אני תוהה לעצמי - מה גורם לה לדבר עכשיו? אולי אלה מדי הלוחמת המדוגמים והנעליים האדומות האימתניות שנותנים לה את הכוח וכשהיא פותחת את הפה, הכל צף בחזרה.
לפני קצת יותר מעשור, זמן קצר לאחר שקבוצת ישראלים, בהם משפחת אנטר, הגיעה למלון שנחשב אז כיעד תיירותי נחשק על-ידי ישראלים, פרץ ג'יפ פאג'רו את מחסום הברזל בכניסה למלון והתפוצץ בפתחו. שני פיצוצים מחרישי אוזניים נשמעו ו-15 בני אדם נהרגו. מתוכם שלושה ישראלים, שניים מהם הם אחיה הגדולים של אדווה שעמדו בעת הפיצוץ במבואת המלון. החופשה החלומית הפכה לסיוט.
"זה קרה בשעות הבוקר. הנחנו את התיקים בחדר ואמא רצתה לרדת לשתות קפה", היא נזכרת ביום שחרץ את גורל המשפחה. "ירדנו איתה, שני אחיי ואני, ואבא נשאר לנוח בחדר. בכניסה רקדו רקדניות אפריקאיות מקומיות, נוי ודביר הלכו לצפות בהן ואמא ואני הלכנו בינתיים לקבלה כדי לברר איפה אפשר להזמין שתייה". את רצף האירועים היא זוכרת היטב, בדיוק עד הרגע בו האווירה החלומית נקטעה. מהרגע בו שמכונית התופת מתפוצצת בחזית המלון זיכרונותיה מתחילים להתערפל. "עמדנו בלובי כששמענו את הפיצוץ. אני זוכרת שחור והרבה צעקות אבל לא יותר מזה. כנראה נפלתי, הרגשתי כאילו משהו כבד היה עליי. ואז נשמע פיצוץ נוסף. הכל היה בנוי מעץ ועלה באש, הכל נשרף".
לאחר הפיצוץ הראשון זינקה אימה אורה לחפש את בניה. "נפצעתי והלכתי לחפש את דביר ונוי", היא מספרת. "ביקשתי מאדווה להישאר על הרצפה מקופלת ולא להתרומם. כשעפנו שוב מההדף - הלכתי לחפש אותם. ואז ראיתי אותם. זה היה מאוד ברור לצערי. כשחזרתי אל אדווה, היא כבר הבינה שלא מצאתי אותם. אני לא חושבת שאי פעם בכלל בישרו לה שאחים שלה נהרגו. היא ראתה את הפיצוץ בעצמה והבינה".
"הפיצוץ היה בכניסה. היה ברור לי שדביר ונוי נהרגו במקום", אדווה מאשרת. "לאחר מכן אני חושבת שאיבדתי את ההכרה למרות שסיפרו לי שתפקדתי".
את הבשורה המרה באשר לשני אחיה קיבלה אדווה לאחר שהתעוררה בבית החולים בארץ. איש לא אמר לה דבר, אבל מהסיטואציה, היא הבינה את שהנורא מכל קרה. "כשהייתי בבית החולים הבנתי את זה לבד לפי מה שהולך מסביב ולפי מה שאנשים דיברו", היא אומרת. "אני זוכרת שמשהו מבית החולים בא עם ההורים כדי לספר לי ואני מיד אמרתי שאני כבר יודעת".
מבת הזקונים המפונקת למבוגר האחראי
אדווה נפצעה קשה, גופה היה מכוסה כוויות ורסיסים והיא איבדה חלק מאצבעות רגליה. גם אמה נפצעה באורח קשה ונותרה עד היום עם נכות ברגל. שתיהן נאלצו לעבור השתלות עור ושיקום ממושך, אדווה בבית החולים שניידר, אורה - בבלינסון. "באותו רגע, מגיל שמונה וחצי היא הפכה להיות בת 20", אורה מתארת את השינוי שנכפה על אדווה לעבור. "היא תפקדה בצורה מדהימה ושמרה עלינו. אפילו כשהיא הייתה פצועה וטיפלו בה באוהל של שדה התעופה במומבסה, היא דאגה לאבא שלה. כשראתה אותו בוכה המון, היא צעקה בעברית ובאנגלית שיתנו לו כבר מים".
דווקא האב רמי הוא שהתקשה להתמודד עם הסיטואציה יותר מכולם. כיחיד שנותר ללא פגע, נאלץ לעבור מבית חולים אחד למשנהו, לטפל בבנות המשפחה הפצועות, מנסה שלא להראות סימני שבירה. "אבא לא היה מסוגל לחזור לדירה שגרנו בה, פה באריאל", מספרת אדווה בקול שקט. "הוא עבר להתגורר במלונית בפתח תקווה ליד בית החולים של עזר מציון וחילק את זמנו בין בילינסון לשניידר. כשאמא ואני השתחררנו, הצטרפנו אליו ורק לאחר סיום הטיפולים מצאנו דירה חדשה באריאל".
לא היה מנוס, שלושת בני משפחת אנטר הנותרים נאלצו לשוב לשגרה. רק שאז, הבית הגדול נראה פתאום גדול מדי. צעקות המשחקים והריבים של שלושה אחים שובבים התחלפו בדממה. "הבית היה נורא ריק ושקט. פתאום לא היה לי למי להידחף או עם מי לשחק במחשב", אדווה מספרת. "בימי שישי בערב תמיד היינו יושבים מול הטלוויזיה כל המשפחה ומוציאים חטיפים ופתאום הם לא היה שם לעשות את זה אתנו. התחלנו לאכול את ארוחות השישי עם חברי משפחה".
"לא חזרנו לאותו הבית", מוסיפה אורה, "גרנו בשכירות בשלושה בתים שונים. עד שרמי סיים לבנות את הבית. ובכל זאת, ממצב בו ישנם שני בנים מאוד דומיננטים בבית נהייה הרבה יותר רגוע ושקט. ממצב בו היא הייתה משחקת תמיד איתם, היא עברה לשחק במחשב לבד. עד היום יש דברים שהיא לא עושה יותר - היא לא אוכלת קורנפלקס עם חלב, לא משחקת במשחקים שהייתה משחקת איתם. לעומת זאת, הקשר עם חברים טובים של המשפחה מאוד התחזק, ילדיהם של זוג חברים שלנו נהיו כמו אחיה הגדולים".
"להורים שלי היה קשה יותר. הם דאגו לי נורא וגוננו עליי, היססו בכל יציאה שלי מהבית", אדווה מוסיפה. "החלק החיובי יותר היה שאם פעם, בכל פעם שהייתי מבקשת משהו היו מהססים ומסבירים לי ש'זה יקר מדי' פתאום התחלתי לקבל כל מה שהייתי רוצה", היא מחייכת. הילדה הקטנה שרגילה להידחף בין שני הכסאות של אחיה הגדולים, זאת המפונקת, פתאום הבינה שמשהו צריך להשתנות. "כשהייתי קטנה, הייתי בוכה מכל דבר, כמו כל ילדה קטנה ומפונקת", היא אומרת, כאילו קצת כועסת על הילדה הקטנה שלא ידעה להעריך את אשר היה. "אחרי המקרה חשבתי ושאלתי את עצמי: 'למה בכית על דברים כאלה מטומטמים?'. מאז הפכתי לטיפוס אדיש יותר, קצת יותר קריר ומרוחק. הרגשתי שאני זאת שצריכה לחזק את ההורים שלי ולמשוך אותם למעלה".
האב חזר לעבודתו במפעל למוצרי אלקטרוניקה בפתח תקווה. האם הייתה באישפוז יום במשך כשלוש שנים. כשהבינה שלא תוכל עוד לשוב לעבודתה במפעל בקרבת מקום בעקבות הפציעה, החלה ללמוד פסיכולוגיה ולקבל הכשרה לתפקיד יועצת פסיכולוגית לילדים. הם עברו בין דירות עד שהחליטו לבנות בית חדש, הבית בו הם מתגוררים כיום. אדווה מציגה לי את הבית, לוקחת אותי לסיור בחצר ומצביעה על הנוף היפיפה, "זה כפר ערבי פה ממול", היא אומרת. "האירוניה היא שניסינו לברוח מהכל, אבל זה בסוף רדף אחרינו. כנראה לא משנה לאן נלך ומה נעשה".
"חושבת שגם הם היו אמורים לעבור את המסלול כמוני"
"הבחירה בקרקל התחילה עוד שהייתי בכיתה ט' בערך", אדווה מספרת. "קרובת משפחה שלי שירתה שם, סיפרה לי על הגדוד וכבר אז הדליקה אותי על זה. אני חושבת שדווקא בגלל מה שעברתי, הגיוס לקרבי הפך למובן מאליו מבחינתי. כוחות צה"ל היו אלה שחילצו אותנו בפיגוע ולהתגייס עכשיו, במיוחד כחובשת קרבית, הרגיש לי כאילו אני מחזירה את הטובה הזאת. בסופו של דבר, אני רוצה לעשות הכל כדי שמה שקרה לי לא יקרה יותר לאנשים שגרים פה בישראל. אני בעצם עושה את מה שדביר ונוי רצו ולא יכלו לעשות - להתגייס לצה"ל. נוי תמיד אמר שהוא רוצה להיות טייס ודביר אני בטוחה שהיה הולך למודיעין קרבי. הוא היה גאון כזה. ולכן אני עושה את זה גם בשבילם".
מבחינת אדווה מדובר בהגשמת חלום, אבל איך מגיבים הורים שאיבדו שניים מילדיהם וביתם הנותרת מבקשת את אישורם כדי להתגייס ליחידה קרבית? אפשר בקלות לדמיין.
"היא התחילה לדבר על קרבי עוד כשהייתה בחטיבה", מספרת האם. "חשבנו אז שזה יעבור לה. אבל זה לא עבר, בתיכון זה התגבר ובהדרגה התחלנו להשלים עם העניין, למרות שתמיד הייתה לנו תקווה שאולי היא תרד מזה. כשהגיע גיל הגיוס היא ממש נלחמה כדי להעלות את הפרופיל ולהוכיח שהנכות שלה לא מגבילה אותה. הושבנו אותה לשיחה, הסברנו לה שאנחנו חוששים שזה יפגע בבריאות שלה, אבל אז כבר הבנו שאין ברירה, שהיא מאוד רוצה את זה. היא הבטיחה שברגע שתרגיש שזה גורם לה נזק בריאותי היא תפרוש מעצמה, ובסופו של דבר הסכמנו לחתום על המסמך ולאשר את הגיוס".
אדווה סיימה טירונות של שלושה חודשים ויצאה לקורס חובשים קרביים. בקרוב תחזור למסלול כדי לסיים את הכשרתה כלוחמת קרקל ותצא לפעולות בשטח למשך כשלוש שנים. מדי פעם היא נזכרת באחים הגדולים שהיו אמורים להיות כאן לצידה היום. "בהשבעה של סיום הטירונות חשבתי שהם היו אמורים לעבור את זה בעצמם, לעמוד שם כמוני כמו שהם חלמו. ואז הסתכלתי על האנשים בקהל וחשבתי שגם הם היו אמורים להיות שם בין האנשים בקהל, אחרי שכבר סיימו את הצבא בעצמם ולהתגאות באחותם הקטנה. אני מקווה שהם גאים בי באמת", היא אומרת.
היום היא כבר לא בוכה מכל דבר קטן. היא כבר למדה להביט על החיים בהומור ואם יש בכם רחמים, היא מסבירה, כדאי שתפנו אותם כלפי מישהו אחר. "באוהל בטירונות או בקורס קורה שאחת הבנות מזהה את הצלקות ביד מהשתלת העור ושואלת את השאלה הקבועה: 'מה קרה לך ביד?'. אני תמיד עונה, מספרת את הסיפור וכולן נותרות לעמוד המומות עם דמעות בעיניים. כשהן רואות אותי מחייכת הן לא מצליחות להבין. אני תמיד מסבירה שאני מעדיפה לקחת את החיים בקלות".