מרגריטה לויט איבדה את אהבת חייה. רס"ב במילואים אלכסנדר שפיץ ז"ל, לוחם בגדוד 6623 בעוצבת חוד החנית, נפל בקרב בדרום רצועת עזה. שפיץ בן ה-41 היה פטור משירות מילואים, אך התעקש להתגייס ולצאת להילחם בעזה. שניות לפני שנהרג מירי צלפים, הציל שפיץ את חיי חייל אחר שנפצע בתקרית.
לויט תיארה הבוקר (חמישי) את הרגע הנורא שבו נאלצה לזהות את גופת בן זוגה. "חשבתי שהייתה טעות בדיסקית. הייתה לו דיסקית שלא מחוברת לחוט שתמיד היה שואל אותי: 'מאמי, רוצה?'. אמרתי לו: לא, כשתחזור בריא ושלם אקח את זה למזכרת'. הייתי בטוחה שזו דיסקית שנאבדה ושזה מישהו שדומה לו. עד הרגע האחרון, חשבתי שזו טעות בזיהוי. ביום שהביאו אותו ראיתי את המצח שלו, את הגבות ואת העיניים, עיניים פתוחות. הבנתי שזה הוא. ברגע הזה, כל העולם שלי קרס. זו הייתה אהבה יותר מדי קצרה, אבל כזו שלא כולם חווים. היינו מאוד מאושרים".
ספרי על השיחה האחרונה איתו.
"בשיחה האחרונה הוא אמר לי: 'מאמי, יש לי שתי שיחות לפני שאני נכנס למשימה'. אמא שלו לא דיברה איתו שלושה שבועות וגם לא הילד שלו. בכל פעם הייתה לו שיחה אחת והוא היה עושה אותה אליי. אמרתי לו: אם זה שתי שיחות, תנתק ותתקשר לאמא שלך ולבן שלך. אני לפחות קיבלתי ממך מכתבים. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".
מה את יודעת על נסיבות נפילתו?
"הם היו צריכים להשתלט על בניין כדי שאחרי זה החיילים יוכלו לישון שם ולהביא אספקת אוכל. הם היו צריכים לתמרן ולבדוק שהבניין לא ממולכד, שהכל בסדר. הם בדקו, יצאו החוצה והתחיל קרב יריות מאוד קשה. הם חזרו פנימה וכל אחד לקח עמדה בחלון עם הנשק. אלכס שמע מישהו בוכה, מיילל. הוא הסתכל וראה את חבר שלו פצוע, מתבוסס בדם. הוא עזב את הנשק, ירד אליו ועשה לו חוסם עורקים. אותו חייל חי היום, בתל השומר. אלכס הציל לו את החיים. כשהוא סיים עם חוסם העורקים הוא חזר לחלון והרים את הנשק. הוא קיבל ירייה מצלף ישר ללב. הוא מת במקום. לא היה לו סיכוי. אם הוא היה חוזר, אפילו פצוע אנוש, אפילו בקומה, גם אם לא היו לו רגליים, אני הייתי מעמידה אותו על הרגליים. הייתי מוכרת את הדירה, לוקחת את הכסף ומסיעה אותו לניתוחים בחוץ לארץ. הייתי מצליחה להעמיד אותו על הרגליים. לא היה לי סיכוי, הוא חזר אליי בארון. הוא תמיד אמר לי: 'נסיים את המלחמה ונתחתן'. אמרתי לו שאני לא מתכוונת לחיות בלעדיו. הוא אמר: 'לא, טיפשה, הכל בסדר. אני חוזר'. הוא לא קיים, לצערו".
מתי אלכס גויס למילואים?
"ב-7 באוקטובר. ביום שבת, כששמע שחדרו מחבלים לשדרות, הוא נעמד ליד הדלת ואמר: 'אני נוסע להציל אנשים'. אלכס קצין ביטחון ולקח איתו את הנשק מהעבודה. אמרתי לו: יש לך פה שני ילדים בבית, מה אתה עושה? הוא אמר: 'אני חייב'. הוא לקח אותי לפתח תקווה, את הילד שלו לאשדוד, ונסע לשדרות. הוא חיסל ארבעה מחבלים. היו שני חיילים מקסימים בני 18 שהתמוטטו, כי עוד לא נכנס זק"א וניקו את המקום. הוא אמר: 'אני יכול להגיד שהפעם ראיתי הכל בחיים. אני פה עם שני חיילים שיצאו על נפשי, כי לא היו מסוגלים לישון בלילות'. בכל פעם אלכס התקשר למפקד שלו ושאל אותו: 'נו מה, איפה צו 8 שלי?'. אמרו לו: 'איזה צו 8? על מה אתה מדבר? אתה בן 41. אתה לא חייב'. הוא אמר: 'מה זאת אומרת אני לא חייב? אז מי יגן על המדינה?'. הוא התקשר ארבע פעמים עד שנתנו לו צו 8. הוא דרש את הצו 8 הזה".
מה סיפר לך כשיצא מהרצועה?
"אלכס מאוד חזק נפשית, אף פעם לא מתלונן. אמיץ ברמות. יש לו חזות של המבוגר האחראי, מאוד אסרטיבי, כשאת מסתכלת עליו את רואה גבר-גבר, אבל מצד שני הוא בן אדם מאוד רך, מאוד מתחשב, ג'נטלמן, מדהים. הוא לא היה רוצה להדאיג אז בכל פעם כשהייתי שואלת אותו, הוא אמר לי: 'אנחנו נהנים, אנחנו בסדר. עם החבר'ה פה, עושים את העבודה. הכל טוב, מאמי, אל תדאגי. הכל בסדר'".
ספרי על ההיכרות שלכם.
"אני גרה בקומה השביעית והוא בקומה הראשונה. הוא היה מתצפת עליי. כשהיה רואה אותי יושבת למטה, היה יורד, אומר: 'באתי לבדוק אם יש דואר בתיבת דואר'. פעם אחת חבר שלו אמר: 'על איזה דואר אתה מדבר? אתה כבר שעתיים יושב במרפסת ומעשן'. הוא היה מגיע אליי עם קופסת בורקסים בימי שישי, כשאני עובדת והוא לא, שואל אותי: 'מאמי, אכלת? הבאתי לך בורקסים'. אמרתי לו שאני לא יכולה, שאני באמצע טיפולים. הוא היה עומד מהצד ומאכיל אותי את הבורקסים האלה. אי אפשר היה שלא להתאהב בו".