ברוכים הבאים לבסיס "חצי שעה מאילת ושלוש שנים מהחופש", או בשמו הרשמי יותר: בהל"ץ, בית-הספר להנדסה צבאית. מימינכם: מדשאות ירוקות ועליהן נדנדות עץ. משמאלכם: חדרים עם מיטות זוגיות נוסח הילטון. מולכם: גינות מטופחות עם מיטב ירקות העונה. אלה המגורים שבנו לעצמם הוותיקים שבפלוגת מפעילי הכלים הכבדים, החיילים שנחשבים לבעלי ידי הזהב בבסיס. תרתי משמע.
כאן, בצוקי עובדה, תחת השמש הקופחת, מתקיימים כל קורסי ההכשרה של לוחמי ההנדסה הקרבית בחיל וביחידות צה"ל. אבל מי שנותן את הטון בגזרת עיצוב הבסיס הם רק אנשי הציוד המכני ההנדסי, הצמ"הניקים, מילה שאותה יש לבטא במבטא יידישאי במקצת: צמייניקים. למעשה, לכל אחד מהם יש שלוש ידי זהב: שתיים רגילות ועוד אחת ממתכת - הכף של כלי הרכב האימתני שאותו הם מפעילים, הדי-9 (D-Nine). בשתי הידיים האנושיות הם משתמשים כדי לבצע את העבודות העדינות: לטפח את הגינה, לנגר את המיטה. בכף המתכת הם משתמשים בעיקר בשביל להרוס.
שמתי לי פודרה: יוצאים לדרך
ועכשיו: זום–אאוט. אם תיקחו כמה צעדים אחורה ממגורי הצמ"הניקים ותביטו על הבסיס כולו, תבינו ששכונת הדי-9 היא סוג של פאטה מורגנה, מלכת הביצה של בהל"ץ: פינה משגשגת בטבורו של מרחב צחיח. כי מסביב למגרש הכדורעף שהקימו לוחמי הצמ"ה עבור עצמם, יש רק חול. פודרה, בשפה המקצועית - חול שנטחן באמצעות דחפורים, עד שקיבל מרקם של תכשירי אסתי לאודר.
בעוד שעות ספורות יחל במתחם הזה קורס צמ"ה ללוחמים, ויינתן האות לחודשיים בהם המוהנדסים יעשו הרבה אמבטיות - הכינוי למכתשי החול הלבנבן המוקפים סוללות חול אדירות - באמצעותן יוכשרו להתאמן על תפעול מכונת ההרס. רוב חניכי הקורס רק סיימו טירונות, השאר הגיעו לכאן מגדודי חיל ההנדסה לאחר סיום המסלול, אבל הם כבר מרגישים בבית. בעודם נוסעים באוטובוס לבסיס, צועקים הלוחמים את הסיסמאות של פלוגות הצמ"ה בהן טרם השתלבו: "השמים לטייסים והארץ לצמ"הניקים".
עם ההגעה לבהל"ץ, החיילים יורדים מהרכב, צועדים לאוהלים שיהפכו לבתיהם בחודשיים הקרובים ומחנים את ציודם. רב"ט שלומי טויטו לוקח על עצמו את תפקיד היח"צן, ומצייר קווים לדמותם של הקורסיסטים. "מדובר בחבר'ה שערסיותם אמנותם", הוא אומר וקובר את הפוליטיקלי קורקט מתחת לתלי העפר. "אנחנו מעין פלנגה כזו. אבל זה גם בדיוק היתרון שלנו: אנחנו לא רואים בעיניים. השיגעון המסוים והדרך שעברנו בחיים גרמו לנו ללכת עד הסוף. אנחנו לא מפחדים מכלום, גם לא מהמוות".
גם מהמ"כים הם לא מפחדים. אותם חיילים שמצהירים כי לא יחששו להסתכל לטיל בלבן של העיניים גם לא מוכנים ללכת כעת בשני טורים. הם מנסים להמשיך את המורשת ששמעו עליה מחבריהם, לפיה חניכי קורס הצמ"ה לא מקפידים יתר על המידה בכל הקשור למשמעת. המ"מ, סג"ם שמעון עטיה, מבהיר להם כבר עכשיו שהמצב הזה לא יוכל להימשך לאורך זמן. "מה שאולי קרה בקורסים בעבר הוא בגדר 'היה'", אומר מפקד המחלקה. "עכשיו יש כאן נהלים מאוד ברורים ומי שלא יפנים אותם יעוף. המפקדים ששלחו אתכם לכאן כנראה הטעו אתכם כשאמרו לכם שתהיו לוחמים, אבל בצמ"ה. אז אני אומר לכם, אתם עומדים להיות לוחמים - לוחמי צמ"ה!"
למחרת מגיע המבחן האמיתי: שיעור בין ארבעה קירות. רב"ט ענבל פרי ורב"ט שיראל אזולאי, שתי מדריכות הדי-9, עומדות להעביר את השיעור הראשון בסדרה שתתחיל בהסברים על מנוע הכלי ותסתיים בפריצת מכשול הנדסי באמצעות הדחפור בשטח. "זה הולך להיות ניסוי מעניין", אומר רב"ט יוני אביבי, קורסיסט. "40 צמ"הניקים עתידיים בכיתה דחוסה אחת לומדים מהבוקר עד הערב על המזקו"ם (מערכת זחלים, קפיצים ומרכב) ופעולת הרדיאטור של הדי-9, ועוד בסוף נבחנים על זה. הצילו".
מה זו המפלצת הזאת? דייט ראשון עם הדי־9
שבוע של שיעורים ומבחנים עיוניים עובר בכמיהה לפגישה המיוחלת עם הדי-9 עצמו. עכשיו הוא מגיע. החניכים נלחמים על הזכות לעלות ראשונים לסיבוב דאווין על הכלי, וסג"ם עטיה מביט בהם בהשתאות. "מה אתם בלחץ?" הוא שואל. "הרי עוד כמה שבועות תתחננו לרדת מהכלי, הוא ייצא לכם מהאף".
בהתחשב בגודלו, החניכים יזדקקו לנחיריים די גדולים כדי שנבואתו של המ"מ תתגשם. הדי-9, טרקטור זחלי המיוצר בחברת "קטרפילר", הוא מפלצת באורך שמונה מטרים וברוחב ארבעה, השוקלת 56 טונות. הדחפור הזה מכונה בחביבות "דובי", אך זהו כנראה הטדי-בר המפחיד בעולם. הוא מיועד לפריצת מכשולים הנדסיים ולהריסת תשתיות אויב. בצה"ל הוא גם מפלס ראשון את הדרך, כדי לנטרל מטענים שאולי הושארו על מנת לפגוע בחיילים - כך היה למשל במבצע "עופרת יצוקה". הוא מצופה בשריון פלדה, מוקף בכלוב ונהנה מחלונות משוריינים. לגגו מחוברים אמצעים למיסוך עשן ומקלע מא"ג.
בצה"ל משרתים היום שלושה דורות של הכלי: אֶל, אֶן ו–אַר. החניכים יעברו את רוב ההכשרה על הדגם המתקדם ביותר מביניהם, הדי-9-אר. כמו אבותיו, גם הוא מתאים לשני נוסעים: המפעיל ולצדו מנהל העבודה. אבל אל תיתנו למראה החיצוני של הדובי להטעות אתכם - בתוך תוכו הוא דווקא מפנק. הדי-9 מציע מושבי עור נוחים, מזגן מרענן ואפילו אורות דיסקו.
ההתרגשות לקראת הסיפתח בשיאה, אך היא תיאלץ להמתין עוד שעה קלה. קודם צריך לעשות את העבודה השחורה: החניכים צועדים בשני טורים לעבר המרט"פ (מרכז טיפולים), שם חונים הכלים, כדי לתת לדובי חיבוק, כלומר לבדוק לו שמן, לנקות את החלונות, לסרוק מסביבו ולתדלק אותו. שתי המדריכות עולות על הדחפורים ומתניעות, בזמן ששלושת מפקדי הכיתות מכוונים אותן בסימני ידיים לעבר ה"אמבטיה".
החניכים הולכים ברגל, רק חבל שהמפקד, סמל עוז בן יוסף, סוטה מהשביל המסומן ומכניס אותם לתוך הרי החול האבקתיים. "די, נמאס לי מיציאת המצרים הזאת", צועק רב"ט יוסי עטיה ונשכב על החול כאות מחאה. "40 מעלות בחוץ וכבר רבע שעה שאנחנו מתכסים בכל הגוף בפודרה, נראים כמו לבקנים". "תירגע, אל תתבכיין", משיב בן יוסף. "כדאי שתתרגל לפודרה הזו, כי במהלך החודשיים הקרובים זה מה שתראה".
המחלקה מגיעה אל המנוחה והנחלה: עכשיו אפשר להסתער. "מה זו המפלצת הזאת?" שואל רב"ט אור סבג. "מרחוק הדחפור נראה הרבה פחות מאיים". פרי ואזולאי המדריכות מחייכות. "חכה שתעלה עליו", הן אומרות, וצודקות. הקבינה של הדי-9 כל כך גבוהה, שההרגשה היא כמו לטפס על עץ. אתה מתיישב, חובש את קסדת הג'נטקס, חוגר חגורה ומסתכל על המדריכה בבהלה כמו בשיעור הנהיגה הראשון שלך. "תירגע, מה אתה לחוץ?" שואלת אזולאי את רב"ט דן בן זקן. "אני קצת מתרגש מהעוצמה, מה קרה?" הוא משיב בגמגום, מבולבל מלוח המחוונים הענק ומהסטיקים שמקיפים אותו מכל צד. "מרגיש לי פה כמו איזה קוקפיט".
אם לוח המחוונים לא מספיק מלחיץ, כדאי לדעת עוד משהו: צורת הנהיגה בדי-9 הפוכה מאשר במכונית רגילה. לחיצה על דוושת הגז מימין מאטה את מהירות הכלי, הבלם משמאל עוצר את הנסיעה. את ההגה מחליפים שני סטיקים משמאל לכיסא המפעיל. לכף מקדימה ולרוטר (או בשמו העברי "מעקר") מאחור יש סטיקים משלהם. מבולבלים? החניכים הרבה יותר.
משיכת ידית הטורים שממול מגבירה את הקצב, אבל אין סיבה להתלהב - מירוץ ראלי זה לא. בדקות הראשונות שאתה נוהג בדחפור, מהלחץ אתה מגרד בקושי שני קמ"ש - וטוב שכך. "סע בדרכים ישרות", מאחלת פרי לכל חניך וחניך בקשר כשהיא חוזה את הקטסטרופה הצפויה, "או לפחות תנסה".
חצי שעה של הפעלת הדי-9 חולפת מהר מהצפוי. "בהתחלה אתה לא מבין איך אדם קטן יכול להפעיל דבר כזה", אומר רב"ט ישי עבו כשהוא יורד מהדחפור. "אבל עכשיו אני כבר שוחה בכלי. אין לי בעיה להתגלש איתו באמבטיה כל היום".
כמו בלונה פארק, החניכים ההיפראקטיביים מאוכזבים כשהסיבוב על המתקן נגמר. אז המדריכים מוצאים עבורם פיצוי די הולם: טפ"ש, כלומר טיפול שבועי. בעוד כמה חודשים הם ישנאו את החלק הזה ביום, אבל עכשיו, כשאין דאגות על הראש, עדיין אפשר ליהנות ממנו. רב"ט שמעון אבודרהם נכנס למרט"פ ראשון ומוציא את צינור המים. הוא מתיז על זחל הכלי, על המנוע וגם על כל המחלקה. "מקלחת חינם", הוא צועק ושוטף את רב"ט אופק גז. "ממש פארק שפיים למתקדמים".
זה צ'יפס בשבילנו: מסע ומבחן תיאוריה
את טבילת האש הראשונה החניכים כבר עברו, ועכשיו הגיע הזמן לטקס הרשמי: מסע קורס. האגדה מספרת שמדי מחזור, עשרות חיילים היו דופקים לעצמם "פטיש חמש קילו" על היד, העיקר לא לצאת למסע הזה. אבל לא הפעם: המחזור הזה, אומרים בחיל ההנדסה, אמור לסמן שינוי בקורס הצמ"ה. הנוכחות במסדר היציאה מלאה, למעט שניים (שבאמת לא מרגישים טוב).
המסע בן ששת הקילומטרים מתחיל בריצה. "אחרי מסע כומתה של 45 קילומטר, זה צ'יפס בשבילנו", מסנן רב"ט אביבי. רחשי החניכים מגיעים עד למ"מ מקדימה, שמגביר את הקצב ומחליט לקחת את המחלקה לשיפועים האימתניים על ההרים מסביב. החברים דוחפים זה את זה במעלה הגבעות, מהן כבר ניתן לראות את נקודת הסיום. עם אלונקות פתוחות על כתפיהם, נכנסים החניכים למרט"פ לקול תרועת הדחפורים המקושטים בדגלי ישראל ובסטיקלייטים כחולים.
"ברוכים הבאים לפלוגת הצמ"ה", צורח סמל המחלקה, סמ"ר ולדי טרקידי. מפקדי הכיתות מעניקים לחייליהם את הצ'ונגיות הכתומות המבשרות באופן רשמי על קבלתם לפלוגה. רמ"ד צמ"ה, רס"ן לאוניד ויינר, האבא של הקורס, תופס פיקוד ונואם: "אף חי"רניק או שריונר לא מוכן היום לצאת לקרב בלי הדי-9. הם כבר הפנימו שאתם פורצי הדרך והכוח המגן שלהם. אתם גם אלה שתקבעו בעוד מספר שבועות את תוצאות הפעילות של כוחות צה"ל בעזה, באיו"ש ובצפון".
אחר-כך, על סיגריה וגרעינים, כשהקרבות בעזה, באיו"ש ובצפון נראים רחוקים, מספרים זה לזה החיילים בפלוגת הצמ"ה מה עבר עליהם בחיים. סיפורי סינדרלה, רק בלי הקטע עם הנסיך והסוף הטוב. חלקם החליף את תיק בית–הספר בתיק במשטרה. "היו מקרים שהגענו לתחנת המשטרה, לעתים גם מלווים בהורינו, בעקבות איזושהי התפרעות או חשד לגניבה. זה לא נעים, אבל חלקנו נולדנו לסביבה עם מציאות קשה. וזה ממש לא פשוט לצאת ממנה".
לכאן הם באו כדי להוכיח לעצמם שאפשר גם אחרת. "נפתח עבורנו פה דף חדש לחיים", אומר רב"ט אביבי. "זו לא רק האווירה והמסגרת, אלא בעיקר האמונה בנו והמקצוע הזה, שייתכן וילווה אותנו גם באזרחות. הרי כל השטויות שעשינו היו לרוב מחוסר מעש. מריצה אחרי המשהו הבלתי מושג. אבל עכשיו חלקנו מצאו את הנישה שלהם ובזה הם יוכלו להתרכז ולהצליח".
האהבה לטרקטור, ולדי-9 בפרט, היא הנישה. יש חיילים שמוכנים להישבע ברוטר (הכף האחורית) של הדי-9 שהם נולדו עם טרקטור ביד. "כל הדודים שלי שירתו בצמ"ה", מצהיר רב"ט אושר ביטון. "עכשיו הגיע תורי". בשפתיים מלוחות מגרעינים מגיע חברו אביבי למסקנה אחת מטושטשת: "אני לא יודע מה היה קורה איתי אילו לא הייתי מגיע לכאן". "אני דווקא יודע", אומר רב"ט אריאל נפתלייב, "וזה בדיוק מה שמפחיד אותי".
מלאי אנרגיה, חוזרים החניכים לכיתות הלימוד השנואות עליהם. מורה הנהיגה בבהל"ץ, רס"ם גילי קוסקאס, בא להכין אותם לתיאוריה על הטרקטור, בדרך לרישיון הנהיגה. קוסקאס מצהיר על עצמו כאבא של החניכים, המש"קית ת"ש או החברה שלהם. המשרד שלו פתוח לרווחה ומציע תמיד לכל דורש סיגריות וכוס קפה חם. "בשבילם זה כמו אפטר", הוא מסביר. "למי הם באים לבכות כשצריך? לגילי. אז אולי אני צריך לעשות הסבה ולהיות קב"ן".
הנחמדות של קוסקאס עולה לו בהספק ירוד למדי בשיעור: לימוד תמרור אחד בעשר דקות. לסמל נמאס מהמצב הזה. הוא פונה לחיילים ונוזף בהם תוך חיטוט בפצעי העבר שלהם: "אין מנוס, אני אגיד לכם את זה בפנים. חלק לא מבוטל מהיושבים כאן הם חיילים שהמפקדים במובן מסוים זרקו אותם. לא רצו לטפל בהם. חיילים לא הכי טובים, שאפילו לא התביישו לתפור את החברים שלהם בשמירה. אנחנו, לעומת זאת, מקבלים אתכם כאן באהבה ומוכנים לעשות הכול עבורכם. אז כדאי שתתאפסו".
החניכים מצייתים ועוברים את שיעורי התיאוריה בהצלחה. עכשיו הם מתכוננים לטסט. לא משהו מסובך, ודאי לא לבעלי רישיון נהיגה. שני סיבובי מכשולים מוצלחים עם טרקטור קטן שסוחב מאחוריו עגלה גדולה, והרישיון בדרך אליך. כולם צולחים את המבחן.
דחפור צעצוע בתוך החול: תדלוק, תרגול וקצת היסטוריה
אין דבר שוחק יותר משגרה, אבל בחודש השני של הקורס היא מלווה את המפעילים מדי יום. כל בוקר, לאחר המסדר בפלוגה, צועדת המחלקה אל ה"אמבטיה". בני המזל מביניהם עושים את הדרך לפודרה באמצעות הדי-9. הרמה המקצועית עולה בהדרגה, ועכשיו גם החניכים כבר מוסמכים להוריד את הכלי מהמרט"פ לשטח ובדרך לעצור גם לתדלוק. שם, תחת צילייה גדולה, יושבים כל החניכים מול חמישה כלים בממוצע. לא כוחות, אז צריך לחכות. והרבה. מחכים שהמ"מ יקרא בשמך. יסמן לך בפנקס החניכה האישית שעת הפעלה נוספת. מחכים להרים את כף הדי-9 ולנסוע. מחכים גם שאזולאי תצעק עליך בקשר. אין מה לעשות חוץ מלחכות. או לשחק קפד ראשו.
התרגול העיקרי בקורס הוא יישור שטח. זו אחת המשימות החשובות של הדי-9 בפעילות מבצעית. הכלי הכבד פורץ כך עבור הכוחות הלוחמים את הדרך, ובמקביל מפנה מוקשים ומטענים. "בנסיעה קדימה, כף הדי-9 כל הזמן נוגעת בקרקע", מדריכה את החיילים רב"ט פרי ב"שיעור חול" באמצעות דחפור צעצוע. "בזמן ירידה הכף למעלה, בעלייה, הכף חופרת באדמה. אבל לא יותר מדי, אחרת תכרו לכם בור". מפעילי הכלים מתחילים להתאמן מול המדריכות והמפקדים, העוקבים אחריהם מהצילייה. "חבר, אתה חופר", מזהירה אזולאי בקשר את רב"ט אופק גז, ומיד מבחינה בדחפור של רב"ט דבוש יוצא מהמסלול. "אתה סוטה", היא צועקת לעברו בקשר. "למה הדיבור הנגוע הזה?" משיב דבוש. "יש לי חברה".
העבודה על הכלי מאוד סיזיפית. עשר דקות ושכחת שיש מזגן בדי-9. הרגל כל הזמן על הגז, לפעמים גם על הבלם. הידיים מנווטות בין הסטיקים לידיות. ימינה שמאלה, למטה למעלה. צריך הרבה ריכוז ודיוק. טעות קטנה והרסת את הכול. בתום שעת הפעלה, אחרי שהחנית את הכלי, סימן ההיכר שלך הוא הגב הרטוב מזיעה. אין אחד שיוצא יבש.
כולם עייפים ותשושים ומאוד רעבים. לפתע, כפי שכבר חזה המ"מ, התור לנסיעה על הכלי מתקצר. "אני מעדיף לא לעלות עכשיו", אומר רב"ט עבו למפקד סמל יובל רודיס. "אחרת אני אוכל עוד שעה. מהבוקר הכנסתי לפה רק טונה, בסוף אצטרך לאכול את הדי-9". האוכל מגיע לשטח בתוספת צלחות חד-פעמיות, אבל בלי סכו"ם. המפקד סמל יוני גבע מנסה להסביר לרב"ט עבו איך ללכוד את האוכל בלי מזלג. "אל תצמיד שתי צלחות, אחרת הכול יישפך לך", הוא מזהיר. "תגרוף את האורז כמו שאתה מיישר שטח עם הדחפור".
די-9 עולה על המסלול. הוא מיישר את השטח. באופן יחסי. לוקח רוורס ומשפר את הגבעות הקטנות. "פוצצת", מכריזה ענבל בקשר. "אם אתה לא רוצה להתפוצץ על מוקש גם בשעת פעילות, כדאי שתיקח רוורס רק לפי הקוליסים". קוליסים הם עוד מושג חשוב שעל מפעיל הצמ"ה לדעת. אלו העקבות שאתה משאיר במהלך הנסיעה. סטיית רוורס לא רצויה ואתה עלול למצוא שם מתנה מאחד המחבלים.
מתנה נוספת יכולה להישלח אליך מלפנים. זהו טיל נ"ט. הדי-9 הצליח עד היום להדוף את האיומים האלה בשדה הקרב, אך האויב מנסה להשתכלל. רב"ט אביבי ממלא הודעת פטירה בעל-פה. "מקום האירוע: עזה. סיבת הפטירה: קורנט", הוא ממלמל. "טוב עזבו, גם ככה לא הרבה אנשים מאמינים לנו שזה לא מפחיד אותנו. לא מבינים שמה שאנחנו רואים מול העיניים זה לא הטיל, אלא המוקשים שצריך לפנות או המבנה שבו מתבצר המחבל שהרג כמה מהאחים שלנו".
זו בדיוק התמונה שמפעילי הצמ"ה ראו בשנים האחרונות. פתיחות צירים, ניקוי זירות מטענים, חילוץ כלי רכב תקועים ואף סיוע ליחידות מובחרות בלחימה מול המחבלים. זה התחיל באינתיפאדה השנייה, ומאז נתנו פלוגות הצמ"ה גז. אחד מהמור"קים שרצים בקורס מספר שאל"ם אופק בוכריס, מח"ט גולני כיום ומג"ד 51 במבצע "חומת מגן", דגל בשיטת התקדמות כוחות בטוחה עבור חייליו בקרבות הקשים במחנה הפליטים בג'נין. הוא פשוט הציב דחפורי די-9 שינועו לפניהם, יפנו מהשביל עשרות מטעני חבלה וינגחו בקירות כדי לפעור חורים שדרכם יוכלו להיכנס לתוך בתי חשודים היישר מהאכזרית.
הצמ"הניקים הותירו אז הרס עצום במחנה הפליטים, בו התנהל הקרב הקשה ביותר ב"חומת מגן": ההערכה היא כי הם החריבו לפחות 80 מבנים ששימשו את עשרות המחבלים שפעלו שם בחסות האוכלוסייה המקומית. המילואימניקים של פלוגת הצמ"ה בפיקוד המרכז אף זכו על פעילותם בצל"ש יחידתי. בדרך, הם ספגו לא מעט ביקורת, אחרי שחייל בשם משה ניסים, שכּונה "דובי כורדי", סיפר ל"ידיעות אחרונות" איך דהר בתוך הדי-9 שלו כשבידו בקבוק ויסקי ועשה לפלסטינים "איצטדיון טדי בתוך המחנה".
היו פעמים שהדחפורים שימשו לא רק ללחימה בטרור. ב-2005 גויסו לוחמי ההנדסה ליישור שטח שטרם הכירו: הריסת בתים של יהודים. לאחר פינוי ההתיישבות היהודית בגוש קטיף הרסו החיילים בית-בית, בהתאם להחלטה שקיבל ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, לא להשאיר לעזתים אבן על אבן. באחד הדחפורים נהג אחיו של רב"ט אור ויצמן, שמספר בשמו שהם "מחצו שם פלזמות, סלונים. ממש בתים שלמים".
אחד מהבתים האלה היה שייך למשפחתו של רב"ט הראל ג'רופי, שמשלים עכשיו מעגל מוזר והופך מנהרס להורס. "גרנו בנצר חזני והיינו מהמשפחות שהתפנו מכאב, אבל מרצון", הוא מספר. "השקענו. ארזנו את כל הבית, אפילו את המטבח לקחנו איתנו. גם את הכאב כמובן".
חיילי הפלוגה יודעים שביום מן הימים יכול להיות שייקראו שוב להרוס בתים של מתנחלים, וכבר מכינים את עצמם לאפשרות הזו. רב"ט ג'רופי, המתגורר כיום בניצן, נותן לעצמו פטור מטעמי אמונה. "הצבא יתפקד בכל מקרה, גם בלעדיי", הוא מסביר. "זה הוכח בעבר. אז אני מבקש שלא לקחת חלק בתרחיש כזה". רב"ט צבי טבקמן, המתגורר בהתנחלות אפרת, מסרב ליישר קו עם העמדה הזו: "אני לא אסרב פקודה בשום אופן. זה צבא", הוא מסביר. "אם מחר בבוקר יחליטו חלילה לפנות את אפרת אז אהיה בבעיה. אבל אני מאמין שיעתרו לבקשתי לא להשתתף בפינוי נקודתי".
"מה את אומרת?" שואלים החניכים את המדריכה, רב"ט פרי. "אני אומרת שכבר שקיעה וחייבים לארגן את השטח לקראת האימון בלילה", היא מתחמקת באלגנטיות.
עזה או כלא: שיחות שיבוצים
זה השבוע האחרון לקורס, במהלכו יוודע לחיילים באיזו פלוגת צמ"ה ישרתו: מי לאיו"ש, מי לעזה, מי לגדודים ומי לצאלים. הבחנים המסכמים שנועדו לבדוק את מיומנויותיהם של החיילים על הדי-9 מתמקדים בתרגולות חירום, בעלייה על מוביל, בבניית מחפורת, בהתגברות על תעלה ובפריצת סוללה. זהו רגע האמת של הצעירים, שמוקפים כעת במפקדים ובנגדים בכירים מהחיל.
מנהל העבודה בפלוגת הצמ"ה של גדוד 601, רנ"ג יגאל לוי, מתצפת על הכלים ב"אמבטיה" וכותב ביקורות במחברתו. "דובי 1 כאן קודקוד", הוא מכריז בקשר לאחד הדחפורים. "לא לפחד, תוריד עוד טיפה את הכף וסע. הסוללה הזו שלך". בין התרגולות תופס לוי לשיחה קצרה חיילים שהותירו עליו רושם ומנסה לדוג אותם לגדוד שלו. "אני מגיע אליכם", אומר לו בביטחון רב"ט עומר ירושלמי. "רק 601, זה גם הגדוד שלי מהטירונות". "חכה", מצנן רנ"ג לוי את ההתלהבות. "תן לי קודם לתהות על קנקנך".
כל הקנקנים בסביבה מנסים לא להישבר ברגעים האלו. "המבחנים עכשיו די מלחיצים", מסביר רנ"ג לוי, "כל אחד רוצה לקבל את הציון הגבוה ביותר, לנסות להשפיע בפעם האחרונה על החלטת המפקדים. אבל מה שהם עוברים כאן זו טיפה בים. עוד מחכה להם הכשרה רצינית בפלוגות. אחר כך יגיע גם המבחן האמיתי שלהם: זה יהיה בשדה הקרב".
כמו מורה טוב, את הבגרות שלו לוי כבר עשה. זה היה במלחמת לבנון השנייה, ב-2006. דחפורי הדי-9 פעלו אז בעוצמה - פתחו צירי תנועה, בנו עמדות מגנן עבור טנקים, הרסו מוצבים של חיזבאללה. באחד המקרים, שני אנשי צוות שישבו בדחפור של גדוד 605 אף שילמו על כך בחייהם, כשנפגעו מטיל נ"ט. לוי עצמו כמעט נהרג, אך ניצל בזכות היערכות נכונה. "כשיצאתי לפעילות, מילאתי את הכף בסלעים, כדי שאם יהיה מוקש הוא יתפוצץ עליהם ולא על הכלי", הוא מספר. "אחרי כמה מטרים, עליתי על מטען גדול במיוחד שהוסתר בערימת פחיות. הסלעים התפוצצו במקום הדי–9 ולמעשה הפיחו בי חיים חדשים. אתה שומע את הטילים שורקים לידך, ואם אתה חד עין אפשר אפילו להבחין בהם עושים את דרכם לכיוונך, אבל העבודה שלך לא מפסיקה. המוקשים והמטענים מחכים לכוחות צה"ל ואם אתה לא תאסוף אותם, החברים שלך יחטפו".
מפקד פלוגת הצמ"ה בה שירת אז רנ"ג לוי היה רס"ן ויינר. הוא הוקפץ לגדוד שבו לא הכיר אף אחד מפקודיו, וחזר עם הרבה סיפורים - שהוא לא מוכן לספר אף אחד מהם. נשאר צנוע. רק דבר אחד הוא מבקש: תנו כבוד לצמייניק. "חבריך לצוות ואתה מגינים בחירוף נפש על השריונרים, לוחמים גם בשביל החי"רניקים", הוא מסביר, "אבל בסוף נשארים עם הסטיגמות. זוכרים לך את הסיגריה שעישנת אחרי שהקרב נגמר. ועדיין, ערסים שמרסים, צה"ל לא יכול בלעדיהם".
היום הגורלי הגיע. אומרים שלום ל"אמבטיה" בבהל"ץ ולהתראות בפלוגת הצמ"ה החדשה. שיחת השיבוצים עומדת להתחיל והמתח גדול. מפעיל–מפעיל הם נכנסים לחדר ושומעים מפי המפקדים את השיבוץ העתידי. חלקם מחייכים, אחרים בוכים. "בסוף כל אחד מגיע לאיפה שהוא צריך", מנחם הסמל את המאוכזבים. "מי שהשקיע מבין את זה. האחרים יכולים להשקיע ולשפר בעתיד. כמו כל מקום בצבא שום שיבוץ הוא לא סוף פסוק".
"מבחינתי זה או עזה או כלא", מצהיר רב"ט אור סבג בקריצה לפני שהוא נכנס לשיחה. "אני רוצה להיות לוחם בחוד החנית". ביציאה מהחדר הוא מרגיע - התפנה מקום בתא המעצר. "כל הקורס חלמתי על פלוגת הצמ"ה בדרום. אנחנו נהיה הראשונים להיכנס בקרב הבא".
מגולחים ומצוחצחים ולשם שינוי ללא מדי הב', עליהם הזדכו זה עתה, מתקבצים החניכים בכיתת הצמ"ה. זהו רגע הפרידה. כל אחד לדרכו, אך כולם יחד. עונדים את סיכת הצמ"ה מעל כיס שמאל בחולצתם, הם נעמדים בחצי גורן ומשיקים כוסות. לחיים. לחיי הדי-9. לחיי פלוגות הצמ"ה. לחיי ההתחלה החדשה. שיכורים ולא מגריז, הם צורחים מחובקים "צמ"ה מעצמה".