אחרי החיסול של בכיר "גוב האריות" תאמר אל-כילאני הגיע המבצע הגדול של צה"ל עליו פיקד אלוף פיקוד מרכז יהודה פוקס, במהלכו הושמדה מעבדת נפץ ונהרגו 5 מחברי ארגון גוב האריות, בהם אחד המייסדים – ודיע סביח חוח. בצה"ל כבר מדברים על השמדת הארגון, שחלק ניכר מאנשיו הסגירו עצמם לרשות הפלסטינית.
אולם מה שמעניין בסיפור של גוב האריות, זה האופן בו חבורה של עבריינים פליליים הפכו בתוך חודשים בודדים לכאב ראש גדול של מערכת הביטחון ומדינת ישראל, שבתחילה זלזלו בהם לאור התוצאות הדלות שהציגו בשטח.
כמו הגדודים בג'נין, כמו תחילת הדרך של חיזבאללה וגם חמאס, בישראל לא השכילו לזהות את האיום המשמעותי שנוצר עם הקמתם של לא מעט ארגוני טרור בגזרות השונות. את חיזבאללה כינו במשך לא מעט שנים "ארגון קיקיוני", בחמאס ישראל ראתה כארגון יריב ליאסר ערפאת.
גורמים במערכת הביטחון איתם שוחחנו לצורך הכנת הכתבה, הודו ביושר שצה"ל וגופי המודיעין לא השכילו להכיר ולהבין שינויי עומק טכנולוגים ותקשורתיים. למשל ההקמה של גדוד ג'נין וגוב האריות, שלא היו מוצלחים בשטח אבל ניצלו את הרשתות החברתיות והתקשורת, שסידרה להם סוג של "וי כחול" ברשימת ארגוני הטרור ומשם - הדרך לתקציב, נשק ותומכים הייתה קצרה מאוד.
"צריך לראות שלא נופלים בניתוח של חוכמת הבדיעבד", אמר גורם ביטחוני. "ולהבין אם היו תמרורי אזהרה שפספסנו ולמה פספסנו אותם". עוד הוסיף ש"מטבע הדברים בני אדם נוהגים להתמקד במה שמוכר להם, לפעמים במה שנוח להם. כלומר עם זה אני יודע איך להתמודד ועם החדש אני נדרש לצורת מחשבה אחרת, חדשה".
"אני אומר פה את דעתי", המשיך אותו גורם. "בחלק מהדברים הביקורת לא סבירה ונאמרת בראייה של היום ולא ניתוח של ההבנה בזמן אמת. במקרים אחרים טעינו, והיו מקרים שהעדפנו להתעלם מזרקורים שהיו לנו מול העיניים".
חיזבאללה: ממחבלים בג'ינס לצבא
ספק אם בוגרי הדורות הראשונים של המערכה בדרום לבנון, הצליחו להבין איך המחבלים שהכירו בתקופת השירות הצבאי שלהם, הפכו למה שהיו ב-24 במאי בשנת 2000 אז יצא אחרון החיילים מאדמת לבנון. ובטח שהם לא מבינים כשהם רואים את חיזבאללה כיום, צבא טרור מהגדולים והחמושים בעולם עם למעלה מ-150 אלף רקטות, מטוסים ללא טייס, עשרות אלפי טילי נ"ט, יחידות מיוחדות וזרוע שמגיעה עד לסוריה ואפילו יבשת דרום אמריקה.
עד שנות ה-90 צה"ל התייחס לחיזבאללה כארגון קיקיוני חסר יכולת מבצעית משמעותית. חיזבאללה קם כגרעין שפרש מארגון אמל בזמן מלחמת לבנון הראשונה והפך למה שהוא באופן רשמי כשנתיים לאחר מכן. זאת בסיוע האיראנים, ששלחו ללבנון אלפי אנשי משמרות המהפכה.
בישראל זיהו את הגעת האיראנים ללבנון ואת המהלכים שלהם להקמת חיזבאללה. אולם בזמן אמת לא התמקדו בארגון כאיום החדש, כאשר האויב העיקרי היה יאסר ערפאת והפת"ח. החל מ-1985 חיזבאללה כבר הופך לאויב העיקרי של צה"ל בלבנון, אולם בישראל די זלזלו בהם, לאור היכולות שהפגינו בשטח.
אמנם הם החלו לשגר רקטות לעבר יישובי הצפון וגם פגעו בחיילי צה"ל. אולם עיקר הפעילות של חיזבאללה הייתה תקיפה ישירה של לוחמי צה"ל וצד"ל בשטח הפתוח ובמוצבים. לחימה זו עלתה להם בהרוגים רבים, ואז הם החלו לשלוח חוליות טרור לרצועת הביטחון. בתקופה הזו לוחמי צה"ל הכירו את מי שהפכו להיות מוכרים כ"מחבלים בג'ינסים, אפוד ונשק".
למרות ההישגים הלא מרשימים, בשנות התשעים חיזבאללה למד והפיק לקחים לאורם גם מיקד את הלחימה שלו מול צה"ל. בהמשך כבר הופיעו המחבלים החמושים היטב ולבושים מדי הסוואה, שגם פעלו תחת חיפוי של חוליות רתק עם טילי נ"ט, מרגמות ומקלעים.
"הם היו ארגון דינמי שלמד והשתנה במהירות ואנחנו היינו צבא מסורבל וכבד שלקח לו יותר מדי זמן להבין מה קורה בשטח", אמר לנו קצין בכיר שהחל את השירות שלו בלבנון. "לא הצלחנו לראות בזמן איך הארגון של המחבל עם הג'ינס והקלצ'ניקוב הפך להיות צבא לוחם מאומן ומיומן. בכל פעם שהם השתכללו ושינו את טקטיקת הלחימה שלהם אנחנו עוד שיחקנו במגרש הישן. עד שעשינו את השינוי הם כבר היו במגרש אחר.
"עד 2006 לא היינו במקום תודעתי ששם את חיזבאללה במקום הראוי לו, כמו שהם היום", מתייחס אותו קצין לשינוי התפיסתי מאז מלחמת לבנון השנייה. "עכשיו מדובר בצבא לכל דבר ועניין כשמה שהכי בעייתי עבורנו, זה שיש להם ניסיון מבצעי מסוריה. ותשאל את עצמך לכמה חיילים ומפקדים בצה"ל יש ניסיון דומה".
חמאס: הגולם שקם על יוצרו
הסיפור של ארגון הטרור חמאס, שכיום הכניס למעלה משליש מדינה תחת איום רקטות וטרור, מעניין עוד יותר לאור העובדה שהם אפילו קיבלו סיוע מהממשל הצבאי בעזה. כאשר הוקם חמאס החליט הממשל הצבאי לסייע להם בכדי שאלה יהיו משקל נגד לאנשי הפת"ח.
בניגוד להרבה מאוד סיפורים ואגדות, ישראל לא אימנה את אנשי חמאס וכמובן שלא העבירה להם נשק, אולם היא כן אפשרה להם פעילות חופשית במסגדים, כולל את התעצמות הדעוואה, אותם מרכזי תרומות לעניים, שהפכו מקור גיוס עיקרי של חמאס. גם פה הסוף כבר ידוע; אנשי הפת"ח שהתגלו כמתונים יותר הפכו לשותפים, וחמאס הפך לצרה צרורה.
האינתיפאדה הראשונה החלה באופן רשמי ב-8 בדצמבר 1987, כשנהג המשאית הישראלי הרצל בוקובזה פגע במכונית שישבו בה שמונה פלסטינים שחזרו מעבודה בישראל. ארבעה מנוסעי המכונית הפלסטינית נהרגו.
בוקובזה, שהבחין בהמון שהחל להקיף אותו, נמלט על נפשו ונאסף על ידי מכונית ישראלית שעברה במקום. הוא יוצג על ידי עו"ד אלן לואיס וזוכה בשנת 1992 מגרימת מוות ברשלנות, אולם יום למחרת התאונה כבר הייתה התפרצות ספונטנית של המונים שהתפשטה מעזה לערי הגדה ונמשכה לשש שנים של טרור המכונה "האינתיפאדה הראשונה".
בישראל לא צפו את ההתקוממות הפלסטינית ולא התכוננו אליה. בימים ההם לא היו אותן חטיבות מרחביות כפי שאנחנו מכירים כיום. את חמאס מקימים במהלך אותה תקופה, ב-1987 או 1988, עד היום זה לא ברור.
כאמור, בהחלה הצבא מסייע להם בהעלמת עין מהפעילות שלהם ומהקמת מסגדים ומרכזי תרומות רבים. זאת מתוך ההבנה שהייתה אז, שחמאס יהפוך ארגון שיהווה משקל נגד לפת"ח ששלט אז בשטח. עוד חשבו בצבא, שבהתנגשות בין פת"ח לחמאס, האחרונים יהיו עסוקים בלהגן על עצמם או לתקוף את בני עמם, ופחות בלבצע פיגועים נגד ישראל.
בפועל, אותם מסגדים ומרכזים הפכו למוקד הפצה של חמאס וגיוס פעילי טרור, מקום בו תכננו פיגועים וגייסו כספים להתחמשות וביצוע פיגועים. שנים קדימה, אותם מקומות הפכו להיות מעבדות נפץ ומקום מסתור של פעילים, מפקדות ומנהרות טרור.
כיום חמאס נחשב לאיום השני או השלישי (אם נוסיף את איראן) בגודלו על מדינת ישראל. ביחס לאיראן וחיזבאללה זה האיום הנפיץ ביותר, כפי שיעידו כל סבבי הלחימה מרצועת עזה.
המחבלים של דור הטיקטוק
ביחס לחיזבאללה וחמאס, למחבלים של "דור הטיקטוק" היה קל יותר להפוך לארגון טרור מאיים. זאת משום שבניגוד לארגוני הטרור המסורתיים, הם לא היו חייבים להוציא פיגועי טרור גדולים ואפילו מוצלחים כדי להפוך לאיום על אזרחי ישראל.
כל מה שהם היו צריכים לעשות, זה לקחת רובה אם-16 או קלצ'ניקוב יחד עם האמל"ח החשוב ביותר – מצלמה – ואז, לירות לעבר ישוב או עמדה צבאית ולהפיץ את הסרטון ברשת.
מרגע שהסרטון התפשט ברשת הם הצליחו להשיג מספר מטרות. הראשונה לייצר פחד ושיבוש חיים בצד הישראלי, שזה הבסיס של טרור. הם גרמו לצה"ל להשקיע מאמצים אדירים מול מי שהם בפועל לא יותר מכנופיה של חמושים.
לא פחות חשוב מכך, הם גייסו לטובתם את דעת הקהל הפלסטינית, אהדה רבה שאיתה הגיעו גם עוד מגויסים. כך צמח "גדוד ג'נין" שהפך כל מבצע מעצרים של צה"ל בעיר ליום קרב סוער. כך הפך "גוב האריות" לסיוט של מערכת הביטחון, למרות שהיה מדובר בכמה עשרות חמושים.
לא רק הפלסטינים ראו בסרטונים האלו את ה"גיבורים החדשים של ההתנגדות". גם בעזה ובטהרן ראו את הפעולות נגד צה"ל, וכך החל לזרום לשם הסיוע, כסף, נשק והדרכה. ארגוני הטרור הפכו גדולים עוד יותר, חזקים עוד יותר וגם לזרוע נוספת של המשטר האיראני וארגוני הטרור בעזה.
חשוב לציין שהאבולוציה הזו של טרור, שלא פעם התפתחה מתחת לאף של המודיעין, לא ייחודית לישראל. גם לא שיטת הפעולה של סיוע לגורם שלישי, שהפך להיות פתאום הכוכב החדש של עולם הטרור וחזר כמו בומרנג.
זה קרה לצרפתים באלג'יר, לבריטים באפריקה ולאמריקאים באפגניסטן. ארגון טרור הוא דג במים בקרב האוכלוסייה, זה מרקם החיים שלו, כשהם מתפתחים יחד עם אותה אוכלוסייה. לכן, המלחמה הזו היא כבר מזמן לא רק של אנשי המודיעין "הטהור" כפי שהיה בעבר. יש פה משחק אחר הכולל גם מומחים לתקשורת, למדיה החברתית וגורמים נוספים, חלקם אזרחיים.