ביום שישי חגגנו בקיבוץ נירים שבעוטף עזה את חג הקיבוץ, 77 שנים להקמת המקום. לא דמיינו את הבוקר שיהיה למחרת בשעת בוקר מוקדמת.
בשש בבוקר התעוררנו פתאום לקולות "צבע אדום" והדי הפיצוצים שכבר למדנו לזהות. היו נפילות בקיבוץ וגם יירוטים. המטח הזה של שש בבוקר היה כבד. אבל זה לא הפתיע אותנו. כבר תקופה שכל תושבי העוטף ידעו שההסלמה היא עניין של ימים, אפילו שעות. אבל אז קרה לנו משהו אחר.
בלילה שבין -5 ל-6 באוקטובר 1946 הוקמו 11 הנקודות שהן אחד עשר יישובים שהוקמו במבצע התיישבות בנגב, מה שהכניס את האזור לגבולות העתידיים של מדינת ישראל. קיבוץ נירים אחד מהנקודות, והיום חוגגים אצלנו יום הולדת 77 לקיבוץ. כמיטב המסורת pic.twitter.com/8VHIuDeEku
יש לנו שלושה ילדים ורצנו כולנו לממ"ד. פתאום שמענו צלילים שהכרתי, אבל זה היה לא הגיוני. ירי של נשק קל מחוץ לבית. צרורות בלי הפסקה והדי פיצוץ של רימונים. תוך כדי שאני סוגר את חלון הפלדה של הממ"ד, אני רואה מולי מהחלון שלושה מחבלים חמושים בקלצ'ניקוב. טירוף. הם ירו צרורות לתוך הבית.
קבוצת הוואטסאפ של הקיבוץ התחילה להשתגע. מה שהתחיל בהודעה על רעשי ירי הפך ל"יש לנו מחבלים בבית. תבואו מהר". ולא מעט "הצילו, הם יורים על הממ"ד הם בבית. איפה צה"ל?". השאלה הזאת, "איפה צה"ל?", חזרה וחזרה במשך חמש–שש שעות. עוד ועוד תושבים התחננו לעזרה וכתבו על מחבלים שנכנסו לבית שלהם. וזה כולל את השכנים הקרובים שלי.
אנחנו שוכבים על הרצפה בממ"ד, עם שלושה ילדים, הקטן רק בן 6, ושומעים איך צרורות הירי ופיצוצי הרימונים מתקרבים אלינו. פתאום אני שומע את רעש: זכוכית הכניסה לבית שלי התנפצה. אני מסמן לילדים להיכנס מתחת למיטה ולא לנשום אפילו. לפחות שלושה מחבלים אצלי בבית. אני שומע אותם מדברים בערבית, שוברים והורסים, יורים בתוך הבית.
אני מסתכל חסר אונים על שלושת הבנים שלי. חרדה, איפה צה"ל? איפה הצבא שלנו?
השעה כבר תשע וחצי בבוקר. שלוש שעות אחרי שהאירוע התחיל – וצבא אין. אין לנו אוכל ואנחנו עושים צרכים בבקבוקים ובשקיות. ישראל 2023, ואני מקבל הודעות על תקיפות חיל האוויר בעזה, ואז שומע את המחבלים ליד דלת הממ"ד שלי. זה נועד לבלום הדף ולא ירי. החרדה בשיאה. רק דלת של 6–7 ס"מ מפרידה בין המשפחה שלי למחבלים.
עכשיו זה אני ששולח הודעות לקבוצת הווטסאפ של הקיבוץ שהמחבלים בבית שלי. שמישהו יבוא לעזור. אבל אף אחד לא בא. אין לי מושג מה גרם למחבלים לצאת מהבית שלי בלי לירות על הדלת של הממ"ד, ואז אני שומע צרורות ירי כבדים בבית של השכן, ואחר כך בבית הבא.
חברים מהקיבוץ מדווחים שיורים על הממ"ד שלהם, שזרקו רימונים בבית שלהם. הם מדווחים שהמחבלים הציתו את הבית שלהם, והם נחנקים. כולם רואים את ההודעות והם חסרי אונים. גם אני חסר אונים. רק בשעה רבע לשתיים בצהריים אנחנו מקבלים הודעה שכוחות הצבא בקיבוץ.
בינתיים זורמים גם הדיווחים על הנרצחים הראשונים ועל פצועים. בחלק מהבתים נשארו מחבלים, הם חיכו לכוחות. שוב ירי מטורף. רק סמוך לשעה ארבע מגיעים כוחותינו לבית שלי. החיילים צועקים ואנחנו פוחדים לפתוח להם את הדלת. רק אחרי כמה דקות פתחנו, והצגתי לילדים שלי את המלאכים שבאו להציל אותנו.
כשהם מוציאים אותנו מהבית, אני רואה את ממדי ההרס. המחבלים בזזו את הבתים. לקחו כסף מזומן, כרטיסי אשראי וטלפונים. בהמשך אני בודק באפליקציה ומגלה שהטלפון של הבן שלי כבר נמצא בעזה.
את המחולצים ריכזו במקום מסוים בקיבוץ. אנחנו מתבשרים על עוד נפגעים. רואים את הרכבים שנפגעו. הבית נראה כמו זירת מלחמה. ההפתעה אדירה. גם עכשיו, בערב, אנחנו כולם מרוכזים יחד באותו מקום, תחת מטחי רקטות אדירים ורעשי ירי.
מתברר שלמרות סריקות של הצבא, הרבה אנשים נשארו נצורים בבתים. אין ברירה ואנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. מתארגנים תושבים חמושים יחד עם כיתת הכוננות ומחלצים אנשים מהבתים. בעיקר מבוגרים וזוגות עם ילדים קטנים. זה רק היום הראשון. אבל נשארנו עם חרדות והרבה שאלות פתוחות.
אז מה קורה עכשיו בקיבוץ? תקעו את כולם במועדון, מאות אנשים. לא נותנים לעזוב את הקיבוץ, לא נותנים לחזור לבתים. עדיין יש חשש למחבלים. וכבר כמעט אין אוכל וכולם רק בבגדים שיצאו איתם מהבית.
