לפני שבוע הבלתי יאומן קרה. אזעקה שמזהירה על רקטה נשמעה בירושלים. יכולתי לשמוע את הפאניקה בקול של אמי בעוד היא זירזה את שלוש אחיותיי הקטנות מחוץ לדירה ולמקלט סמוך.
האזעקות לא היו משהו חדש בשבילי, והחלטתי לשבת ליד החלון ולחכות לקול הבלתי נמנע של הפיצוץ. כבר עברתי שבועות בהם נפלו טילים בזמן מבצע עופרת יצוקה לפני ארבע שנים. למעשה, נפגעתי על ידי אחת הרקטות ואיבדתי את זרועי השמאלית והדומיננטית.
למרות שאני יודע שתושבי הדרום חווים את הטרור הזה על בסיס יומי, ושיותר ממיליון מהם סובלים מפוסט-טראומה, מעולם לא דמיינתי שערים כמו ירושלים או תל אביב יהיו גם הן תחת התקפה. כשהבטתי מחוץ לחלון והקשבתי לאזעקה הבלתי פוסקת, כבר ידעתי מה עלולות להיות ההשלכות של התקפה כזאת. כוח צבאי ישראלי יהיה חייב להיכנס לעזה כדי להרוס את מצבורי הטילים אשר מגיעים ממצרים.
לא הייתי מופתע לקבל שיחת טלפון ביום שבת שהודיעה לי שאני מזומן לשירות מילואים כדי להשתתף במבצע "עמוד ענן". הבטן שלי התחילה להתהפך עם הרגשת האי נוחות המוכרת. אם הצבא קורא לאנשי המילואים, אז בטוח שאנחנו נכנסים לעזה. למרות שידעתי שזה משהו שאנחנו חייבים לעשות כדי להבטיח את ביטחון המדינה היהודית, לא יכולתי להתכחש לפחד שלי.
כבר לא הייתי מגויס תמים, וידעתי טוב מאוד מה קורה לשני הצדדים בזמן מלחמה. כתבתי מכתב שיוכלו למצוא על המחשב שלי במקרה ואני לא חוזר, ושכבתי במיטה ללילה ללא שינה לפני שאקום להתייצב ביחידתי. הפחד שלי המשיך לצמוח בזמן הנסיעה באוטובוס לבסיס. אבל למרות שהאווירה הייתה עגומה ומבשרת רעות, לא יכולתי שלא לחייך למראה הפרצופים המוכרים שאני זוכה לראות באימוני המילואים פעם או פעמיים בשנה.
היחידה שלי ואני התכוננו במהירות לכניסה לעזה. ישבתי ער מתחת לכוכבים כל הלילה וחשבתי על כל הדברים שלא הספקתי לעשות. לא הייתה לי מערכת יחסים עם אישה אוהבת, לא גידלתי ילדים וראיתי אותם גדלים להיות אנשים עצמאיים שאני יכול להיות גאה בהם. כל כך הרבה דברים שלא ניסיתי. כל כך הרבה חיים שנותרו לי לחיות.
התעוררנו בבוקר למחרת והתבשרנו שהכניסה הקרקעית לעזה נדחתה ללילה הבא. המילואימניקים האחרים ואני בילינו את הבוקר מדברים וצוקחים בעוד אנחנו מתאמנים ומכינים את הציוד.
אלה הם אנשים טובים עם חיים מלאים כשעזבו הכול כדי להתגייס ליחידות השונות למען הגנת ישראל. הם הגיעו מכל רבדי האוכלוסיה – מורים, רופאים, סטודנטים ואפילו כמה מסטולים. לרוב הגברים היו נשים וילדים שחיכו מודאגים בבית.
הייתי המום לגלות ששלושה אנשים מהיחידה שלי היו קרובי משפחה – אבא ושני ילדיו, שנלחמו זה לצד זה במשך שנים. "הם נותנים לזקן ללכת למלחמה?", לחשתי לאחד החיילים שישבו לידי. "הוא בטח בן שישים".
המילואימניק חייך. "הייתי רוצה לראות את הצבא מנסה לעצור אותו. הוא לוחם אמיתי, ושום דבר לא יעמוד בינו לבין שמירה על המדינה".
המחויבות והנאמנות של האנשים סביבי הדהימה אותי, וידעתי שרובם חושבים אותו דבר לגביי. "איזי, אתה יכול להראות לנו איך אתה טוען את הנשק עם יד אחת?", שאל אותי אחד מחבריי החדשים כאשר ירינו במטווח מאוחר יותר באותו יום. "בטח", עניתי והראיתי להם איך אני מתפעל את הנשק . כאשר סיימתי, היה מסביב מעגל של חיילים, וכולם היו שקטים.
מובך, שאלתי, "למה כולכם כל כך שקטים פתאום?"
אחד מהחבר'ה טפח על גבי. "אנחנו פשוט נהנים מהמופע".
הדממה נשברה, וכולם התחילו לצחוק.
יום נוסף הגיע לקיצו, ושוב שכבתי ער תחת שמיים מלאים כוכבים. מחר ניכנס לעזה. מחר אני עלול למות. התחלתי לאבד תקווה. האם זה באמת משנה אם נטהר בהצלחה את הטרור מעזה? איך אנחנו יכולים באמת לנצח כאשר כל כך הרבה אנשים בעולם מאמינים שאנחנו טועים? למרות שידעתי שאנחנו לא לבד, ושרבים תומכים בחיפוש שלנו אחר שלום, לא יכולתי שלא להרגיש לבד.
הבוקר הבא הגיע, ודיבורים על הפסקת אש החלו לצוץ. הרקטות המשיכו ליפול. מספר אזרחים וחייל אחד נהרגו. אזעקות ופיצוצי טילים מילאו את האוויר. תהיתי לעצמי איזה מן אנשים ימשיכו לירות בזמן שישנו משא ומתן להשגת הפסקת אש. לא הייתי צריך לתהות הרבה; פתחתי את העיתון וראיתי תמונה של אנשי הטרור של חמאס גוררים עם אופנוע גופה עירומה של עזתי . אם זה מה שהם עושים לאנשים שלהם, בהם הם חושדים בשיתוף פעולה עם ישראל, למה שיכבדו את הפסקת האש?
כל הגדוד שלנו נקרא כדי לשמוע את המג"ד. הוא הודיע לנו שהסכם הפסקת האש היה אמיתי, ושהממשלה עושה כל מה שבכוחה כדי לגרום לזה לקרות. הוא הסביר שלמרות שמחפשים פתרון להשגת שקט בין שני הצדדים, אי אפשר לסמוך על הטרוריסטים שישמרו על הצד שלהם בעסקה, ולכן אנחנו חייבים להמשיך ולעמוד על המשמר.
בזמן שהמשכנו להתכונן לקרב עד שהממשלה תגיע להחלטה סופית, תחושותיי היו מעורבות. רציתי באופן נואש להאמין ששלום הוא אפשרי, שאני יכול ללכת לביתי ולמשפחתי ללא פגע. אבל ידעתי את האמת. לא יהיה שלום, ולעולם לא נוכל להפסיק לעמוד על המשמר. למרות שאני רוצה לחיות ולעולם לא להרגיש שוב את הכאב של איבוד זרוע, אני אמשיך לסכן את חיי כדי להבטיח את בטחונו של העם היהודי.
***
איזי אזגי הוא אמריקאי בן 24 שהתנדב לשרת בצה"ל בגיל 19. שבועיים לאחר תחילתו של מבצע "עופרת יצוקה" ב-2009, הוא איבד את זרועו השמאלית והיה החייל הראשון עם מוגבלות שכזאת שחזר לקרב. אזגי משרת ביחידה מובחרת במילואים ומרצה לקבוצות בארצות הברית, אוסטרליה, קנדה וישראל. http://www.facebook.com/IzzyEzagui