שמי מורן, ואני בת 20 מחיפה. כנערה הייתי חניכה בתנועת הצופים בשבט בו מרבית החניכים הם עולים מאתיופיה, ולימים הפכתי למדריכה ושימשתי גם כרכזת הצעירה של השבט. בסוף התיכון יצאתי לשנת שירות בגרעין "רעים" של הצופים, וגם שם עבדתי עם אוכלוסיות בסיכון ועם נוער עולה. לאחר שנה מדהימה של התנדבות ונתינה, וללא ספק גם קבלה ללא גבול - הגיע תורי לעלות על מדים ולצאת ולהגן על המדינה.
לפני תשעה חודשים התגייסתי לתפקיד סמב"צית. לאחר קורס של חודש וחצי היה לי ברור ש"אין מקום אחר", ואם כבר סמב"צית, אז רק בעזה. וכך קרה: שובצתי לחמ"ל האוגדה באגף המבצעים, כשאני מוקפת בבנות מדהימות ואיכותיות.
"לא יכולתי לקבל תפקיד משמעותי ומעניין יותר"
לא אשקר: בהתחלה התאכזבתי מהרעיון כי לאחר שנים בהן עסקתי בחינוך ובקידום אוכלוסיות מוחלשות - לא קיבלתי תפקיד חינוכי או בעל פן הדרכתי. לא הצלחתי לדמיין את עצמי יושבת שעות רבות על כיסא מול מחשב ועונה לטלפון. לקח זמן להתנתק מהמחשבה הזו, אבל היום, בסוף תהליך החפיפה שלי ולאחר 7 חודשים בתפקיד, אני יכולה להודות בפה מלא וללא צל של ספק שלא יכולתי לקבל תפקיד משמעותי ומעניין מתפקיד הסמב"צית, שהוא תפקיד בעל אחריות ישירה להצלת חיים ושמירה על אורח החיים התקין של אזרחי עוטף עזה.
אז מה עושה הסמב"צית בכלל? סמב"ציות מאיישות את החמ"ל בו הן עובדות 24/7, כי בכל זאת צריך שמישהו יעשה השכמה אפילו לתרנגולת בבוקר. לחמ"ל מתקבלים דיווחים שוטפים מהנעשה בגזרה, ותפקידנו הוא להעביר אותו לבעלי התפקידים הרלוונטיים וכמובן לדרג הפיקוד באוגדה.
כסמב"צית בחמ"ל האוגדה אני עובדת מול דרג בכיר מאוד, שמגיע עד מפקד האוגדה, ובזמני אירוע משמש החמ"ל חלק חיוני והכרחי לתפקוד השוטף ולהקפצת כוחות רלוונטיים, כמו כוחות מיוחדים או כוחות אוויריים.
מהחמ"ל אנחנו מאזינות לכוחות בשטח ומבצעות מעקב אחר אמצעי התצפית השונים, כך שלמרות המרחק מהשטח אנחנו עדיין יכולות להאזין לכוח הקטן, לראות מה קורה בזמן אמת ולהיות בשליטה ובבקרה על התנהלות תקינה ושגרתית.
אנחנו לומדות להתמודד עם לחץ כמעט בלתי אפשרי (רק כמעט, כי אין דבר כזה "בלתי אפשרי" לסמב"צית) במצבי עומס והסלמה, ורוכשות מיומנויות עבודה שבהחלט עוד ישרתו אותנו גם באזרחות.
"את מרגישה גיבורה, כי היית חלק מזה"
פתאום כל מיני מילים שאת רגילה לשמוע רק בחדשות, והן נשמעות כל כך גדולות ורחוקות ממך, הופכות להיות חלק מהמציאות היומיומית שלך. אלו בדיוק האירועים בהם את מרגישה ששירות יותר משמעותי מזה לא קיים - ושאת חווה חווית צבא אמיתית בכל רמ"ח איברייך.
חצי שעה לאחר שנגמר אירוע את שומעת שמדברים עליו בחדשות, וחיוך גדול עולה לך על הפנים. את מרגישה גיבורה כי היית חלק מזה, כי את יודעת מה קרה שם לפרטי פרטים, וכי העזרה והתפקוד שלך היו כל כך משמעותיים, למרות שאת לא נמצאת בשטח.
וההווי? זה כבר סיפור אחר לגמרי. בכל סופ"ש בבסיס, בין משמרת למשמרת, אנחנו מכינות ארוחות כאילו מינימום אהרוני בא לבשל לנו. נזכיר גם את מרתון הסרטים אל תוך הלילה, השיחות מהבנות שבבית שמתקשרות באמצע מסיבה כי כל שיר שני מזכיר להן את החמ"ל, וכמובן שיחות אחת על אחת עם הבנות, שנייה לפני שנרדמים, שלא ישתוו לשום דבר אחר.
ובין לבין יוצאים גם לסיורי גזרה, לפעמים אפילו למרחק של עשרות מטרים מהרצועה, ומכירים כל ציר וכל כלי באזור דרך העיניים והרגליים.
כל מי שתגיע לתפקיד הזה צריכה לזכור שלא משנה איך עושים אלא מה עושים. זה מרגיש משמעותי מאוד לדעת שאת שנותייך הצבאיות העברת בגזרה חמה ומעניינת ועם האנשים הכי טובים, וזה בהחלט סיפור לספר לילדים.
אני לא יכולה לסיים בלי קצת קיטש וזיקה ליחידה: חמ"ל אג"ם עזה - כבוד ועוצמה!