אחת התקופות הכי משמעותיות לכל ישראלי וישראלית היא השירות בצה"ל. אפשר להגיד הרבה דברים על צה"ל אבל יש משהו אחד שכולם מסכימים עליו: זאת תקופה משנה חיים. רגע אחד אתה ילד באזרחות, רגע שני אתה חייל עם אחריות כבדה על הכתפיים. כדי להמחיש איך ייראה השירות בצה"ל, הפקנו בפז"ם פרויקט מיוחד, בו שישה מלש"בים מתחפשים לחיילים ליום אחד - בתפקיד החלומות שלהם. מהצעיר שעבר בוחן מסלול כלוחם בגבעתי, דרך המתגייס לעתיד שפחד ממחטים ובכל זאת הלך לבדוק איך זה להיות חובש קרבי ועד זאת שהעבירה מד"ס לטירונים מבלי שהחיילים ינחשו שהיא אזרחית – את הפורים הזה הם לא ישכחו.
>> לכל הכתבות במדור "חיילים ליום אחד"
השלישית בפרויקט המלש"בים המתחפשים היא נויה אלגלי, המלש"בית שהפכה למש"קית ת"ש ליום אחד. כך נראה יומן המסע שלה:
קוראים לי נויה אלגלי, אני בת 17.5, ממושב כלנית שבצפון, אחות לחמישה בנים, ממשפחה דתית. בעזרת השם, בשנה הבאה אני מתכוונת להתגייס כמש"קית ת"ש, ותמיד עניין אותי איך זה להיות מש"קית ת"ש באמת. רציתי להכיר את התפקיד מעבר למה שכולם מספרים ויודעים.
בשיתוף עם פז"ם, הלכתי לראות איך זה יום בחייה של מש"קית ת"ש. התחלתי את היום בגדוד חרוב של חטיבת כפיר, חטיבת החי"ר הגדולה והצעירה ביותר בצה"ל, שמתמחה בפעילות בשטח בנוי. בגלל גודל החטיבה וכמות החיילים, יש בכפיר המון ממה שנקרא בעיות ת"ש (תנאי שירות). כמעט מחצית מהחיילים בגדוד חרוב, למשל, הם מטופלי ת"ש, ולכן התפקיד כמש"קית ת"ש בגדוד הוא תפקיד תומך לחימה לכל דבר, חשוב ובעל משמעות מאוד גדולה.
לא מתביישים לגשת ולדבר על הבעיות האישיות
במהלך היום ליוותה אותי מש"קית ת"ש בשם הדס דגני, שאמונה על שתי פלוגות בגדוד. במהלך היום היא הסבירה לי מה בעצם היא עושה ואיך מתנהל יום בחייה של מש"קית ת"ש בגדוד לוחם. בין הדברים שבלטו לי לעין, היה דבר אחד שמשך את תשומת ליבי במיוחד, והוא האווירה שהייתה בגדוד – אווירה של משפחה, של אחים.
קבוצות חיילים התאספו לסדר תחמושת ושירים התנגנו ברקע, וכשהסתובבתי עם הדס המש"קית ת"ש, ראיתי שחיילים לא מתביישים לגשת אליה ולדבר איתה על הבעיות שלהם, באמצע היום, בלי לקבוע פגישה. זה רק גרם לי להבין מה החשיבות של מש"קית הת"ש בעייני החיילים: הבנתי שמש"קית הת"ש נותנת לחיילים הרגשה של נוחות וביטחון, ראיתי איך היא עוזרת להם, מזכירה להם שהם צריכים להביא כל מיני טפסים שהם צריכים לשלוח, ראיתי איך הנתינה בתפקיד הזה באה לידי ביטוי בפועל.
בסיור פגשתי את המ"פ (מפקד הפלוגה), ושאלתי אותו איך מתמודדים עם בעיות ת"ש שאין להן פיתרון. קיבלתי תשובה מאוד מעניינת: הוא ענה שלא תמיד אפשר לפתור הכל, אבל כגוף צבאי שמקבל חייל לשורותיו, על מש"קית הת"ש ועל כל גורם צבאי אחר לעזור הכי הרבה שניתן, להראות לחייל שבאמת יש לו למי לפנות.
כשנסעתי את הדרך הארוכה ליום החווייתי, לא ידעתי שאגיע לגדוד לוחם. נוכחתי לגלות שיש הבדלים בין חייל לוחם לבין חייל ג'ובניק מבחינת בעיות הת"ש והטיפול בהן. למי שלא משרת בשטח יש, למשל, את היכולת לעבוד מעבר לשעות הצבא, במידה ויש בעיות כלכליות בבית, הרבה יותר מחייל קרבי. לוחם תמיד יהיה בפעילות פיזית בשטח, דבר המקשה עליו לעבוד כשהוא כבר חוזר הביתה. לכן הוא צריך יותר עזרה כלכלית ותמיכה חברתית.
הכל ורוד?
מכל מה ששמעתי ביום הזה, הכל היה נראה לי ורוד, בסדר, והתפקיד מאוד נחמד. אבל היה חסר לי הקושי, כי עד כמה שידוע לי, בכל מקום ובכל תפקיד בצה"ל יש כזה. שאלתי את הדס המש"קית מהם החסרונות בתפקיד? איפה מתגלים הקשיים? היא ענתה לי שלא באמת הכל ורוד, שתמיד יש רגעים קשים, שבהם צריך לתמרן וללכת לפי החוקים לפני הכיף שבתפקיד. היא סיפרה שלפעמים צריך לעמוד במצבים לא נעימים, למשל להגיד 'לא' לחייל, כי לא תמיד הדברים מתאפשרים. בתפקיד יש המון אתגרים, וגם הרבה עבודה עם ניירת: צריך לדאוג שכל הטפסים יהיו מוכנים ובזמן, יש הרבה אחריות ובעיקר ציפייה ממש"קית הת"ש מצד החייל.
לדעתי, אחד המצבים שיותר קשה ומאתגר לטפל בהם כמש"קית ת"ש הוא של חייל בודד. במהלך היום נחשפתי לסיפורו של חייל כזה, אור (שם בדוי), שבעבר היה חרדי. כשהחליט שהוא מתגייס, הוריו הרחיקו אותו מהמשפחה, ומאז הם לא תומכים בו. כשהגיע לצבא, היה לו קשה לשתף את המש"קית בבעיות שלו, ולכן שיתף את המפקד. עם הזמן, אור התחבר למש"קית הת"ש ושיתף גם אותה, והיא עזרה לאור בכל מה שהיה צריך, החל מאוכל ועד לדירה לישון בה. היא שינתה מקצה לקצה את השירות שלו, והוא התקדם והפך למפקד. יצא לו לעבוד עם מש"קית ת"ש מהצד השני, מהצד שעוזר ולא נעזר, ולפי דעתי זה הדבר הכי מספק שאפשר לקבל כמש"קית ת"ש – חייל שעזרת לו בעבר, שמצליח להתקדם לאן שהוא רוצה , למרות הקשיים בדרך.
את באה לעזור, ומקבלת הרבה יותר
בסוף היום יצאתי עם ההרגשה הכי טובה שיש. הבנתי, גם אם רק בטעימה, מה עובר על מש"קית ת"ש בצה"ל. הבנתי שמעבר לניירת ולטפסים, יש קשר מיוחד בין מש"קית הת"ש לחיילים שלה, יחס חם והדדתי של נתינה בין שני הצדדים. המש"קית מהווה כמעט אחות לחיילים, וזה בולט בעיקר בגדודים לוחמים.
התפקיד מאוד מאתגר, מלא בעליות וירידות ובחוויות בלתי נשכחות. מצד החיילים, מש"קית הת"ש עוזרת במהלך השירות בהתמודדות עם המצב הנתון, ומצדה זה באמת מאתגר ומספק בצורה לא רגילה, אפילו בשל המתנות הקטנות שהיא מקבלת ממשפחות של חיילים עם בעיות ת"ש – שבכלל לא ברור מאליו שיש להן את היכולת לקנות שוקולד קטן או לפנות זמן לכתיבת מילת תודה.
לפי דעתי, זה מה שעושה את התפקיד למעניין: הנקודות הקטנות שהופכות את התפקיד הזה לבעל חשיבות כל כך גדולה. את מגיעה כמש"קית ת"ש במטרה לעזור לאנשים, ואת מקבלת מהחיילים ומהסביבה שבה את נמצאת הרבה יותר ממה שאת נותנת. זה מה שגורם לי לרצות להתגייס ולשרת כמש"קית ת"ש.
לאלבומי התמונות המלאים בעמוד הפייסבוק של פז"ם