שבר מאמץ היא פציעה נפוצה כל כך בקרב חיילים קרביים עד כדי כך שבסלנג הצבאי היא קיבלה את הכינוי "שבר הליכה".
בתקופת הגיוס לצבא חיילים חווים שינויים משמעותיים רבים, גם פיזיים וגם מנטליים. הטירונות בה החייל אמור להסתגל לאורח החיים הצבאי היא אולי הקשה ביותר.
חיילים רבים לא מגיעים מרקע ספורטיבי וכשנאלצים לעסוק בפעילות גופנית ברמת עצימות גבוהה ובאופן לא מספיק הדרגתי, עלול להיגרם להם שבר מאמץ.
במצבים בהם חייל נמצא תחת עומס פיזי מוגבר ולגוף שלו לא אין מספיק שעות מנוחה להתאוששות, כשבנוסף הוא נתון במתח נפשי או מנטלי, הסיכויים להופעת שברי מאמץ גדלים.
בצה"ל ערים לבעיה ומודעים לכך שמרבית שברי המאמץ מתרחשים בטירונות. במשך השנים שונו תוכניות האימונים, המסעות והריצות במטרה להפחית את התופעה של שברי מאמץ.
כשחייל מגיע לשלב האימון המתקדם הוא חווה לעיתים עומסים פיזיים גדולים יותר משחווה בטירונות, אולם ההנחה הרווחת היא שבסוף הטירונות העצמות משנות את יכולתן להסתגל לעומסים כבדים יותר ולכן בתקופת זו נתקלים פחות בתופעה.
שבר מאמץ הוא סדק קטן בעצם שנגרם בתנאי מאמץ בתדירות גבוהה או עוצמה גדולה יותר מהיכולת של הגוף לתקן את שלד העצמות.
במצב בו השלד נתון לעומס יתר ולא מתאפשר די זמן מנוחה בין תקופות המאמץ, תהליך פירוק העצם יקרה מהר יותר. שברי מאמץ קורים לרוב בעצמות הנושאות את משקל הגוף, כלומר העצמות התחתונות של הרגל ועצמות כף הרגל.
הדרך למנוע שבר מאמץ היא להיצמד לסרגל מאמצים כשכל שינוי חייב להיות באופן הדרגתי ומבוקר. יש עדיפות לאימון מגוון, בעל עומסים משתנים ובאזורי גוף שונים.
בנוסף, חשוב לוודא שהנעליים שנועלים מתאימות למבנה כף הרגל ולסוג הפעילות שמבצעים וכמובן גם להקפיד על תזונה נכונה. לוודא שיש בתפריט היומי כמות מספקת של סידן ורכיבים תזונתיים נוספים שעוזרים לשמור על חוזק העצמות.
הטיפול הטוב ביותר בשבר מאמץ הוא מנוחה, אך ישנם מקרים מתקדמים יותר שיצריכו טיפול ניתוחי. ההמלצה היא להימנע מנשיאת משקל על הרגל הכואבת, להישמע להוראות הרופא ולשוב לפעילות כאשר הוא יאפשר זאת. גם חזרה לפעילות אחרי שבר מאמץ צריכה להיעשות בהדרגה, תוך כדי עליה זהירה בעוצמת הפעילות.
הכותב ד"ר שי טננבאום הוא רופא בכיר ומנתח במערך לכירורגיה אורטופדית, בית חולים תל השומר.