"קוריאה הצפונית מחפשת צרות. אם סין תחליט לעזור, זה יהיה נהדר. אם לא, אנחנו נפתור את הבעיות בעצמנו". את הדברים כתב נשיא ארה"ב, דונלד טראמפ, זמן קצר לאחר שהחליט לשלוח את נושאת המטוסים קארל וינסון לחצי האי הקוריאני כמסר למשטר בפיונגיאנג. זה מסוג המסרים שלא ניתן להתעלם מהם, ואכן, העולם כולו עקב אחרי המסע של נושאת המטוסים העצומה ותמונות שלה מילאו את כל מהדורות החדשות. כלומר, בהתחלה עוד צחקו על טראמפ שטען כי נושאת המטוסים כבר בדרכה לקוריאה למרות שבאותה עת היא הייתה בדרכה לצד השני של כדור הארץ, אבל עכשיו כבר לא צוחקים. בטח לא בפיונגיאנג.
נושאות המטוסים הן כלי מלחמה עצומים וקטלניים, אבל הן לא פועלות לבד. למעשה, לחופי קוריאה הצפונית הגיעה ארמדה ימית קטנה. נושאת המטוסים היא רק ספינת הדגל, תרתי משמע, של מה שמכונה בארה"ב Carrier Strike Group One - "קבוצת התקיפה מספר 1". יחד עם נושאת המטוסים הגיעה כמובן כנף אווירית, ועוד ארבע ספינות טילים ומשחתות. מה שארה"ב לא מפרסמת זה שמתחת למים יש לקבוצה עוד צוללות שהן חלק בלתי נפרד מכל משימה כזו.
עוצמה במשקל 102 אלף טון
קבוצת התקיפה מספר 1 מספקת לצד יכולת מלחמה אווירית גם ארסנל של טילי שיוט וטילים בליסטיים, וכן יכולת איסוף מודיעין ולוחמה אלקטרונית.
המבנה של הכוח הזה נוסד בשנת 2009 ומאז היה מעורב בפעולות צבאיות רבות של ארה"ב. זה הכוח שממנו יצאו גם פעולות מיוחדות רבות של יחידות עילית (לשם, למשל, הוטסה גופתו של אוסמה בן לאדן לאחר שלוחמי "אריות הים" חיסלו אותו). זה גם הכוח שחילץ שני טייסי F-15 סעודים שנטשו את מטוסם לאחר תקיפה בתימן. אבל לא רק משימות צבאיות טהורות עושה קבוצת התקיפה מספר 1: היא גם שימשה כוח תגובה מהיר לאסון הטבע שפקד את האיטי בשנת 2010.
בחיל הים האמריקני מתייחסים אל הקארל וינסון כנושאת המטוסים הטובה ביותר בעולם. בזכותה, לכל מקום שהכוח הזה מגיע הוא מביא איתו יותר מ-40 מטוסי קרב (כיום מגוון דגמים של ה-F-18) ולצדם מטוסים ללוחמה אלקטרונית, מטוסי בקרה אווירית ומסוקי סער. הספינות של הקבוצה נושאות טילי טומהוק (שלאחרונה שוגרו לכיוון סוריה), טילי הרפון - טיל אקטיבי מונחה מכ"ם שמסוגל להטביע ספינות בטווח של כ-300 ק"מ - ועוד. על כל אלה אחראים כמעט 10,000 קצינים וחיילים.
הווינסון היא נושאת מטוסים מסדרת "נימיץ", מאוניות המלחמה הגדולות ביותר שנבנו – משקלה 102 אלף טון ואורכה 332 מטרים. זוג כורים גרעיניים מניע ארבע טורבינות וארבעה מדחפים עצומים שמביאים את המפלצת הזאת, שירדה לים ב-1982, למהירות 56 קמ"ש. הטווח שלה בלתי מוגבל משום שמדובר בהנעה גרעינית, ונמדד יותר בזמן: 20 עד 25 שנות שירות. על סיפונה של הווינסון כ-6,000 אנשי צוות, מהם כ-3,000 שמפעילים את הספינה עצמה ועוד יותר מ-2,000 שמשתייכים לכנף האווירית. אם המספרים האלה לא מספיקים כדי להתרשם מהעוצמה שלה, אז הנה מגיע החלק של מה שהיא מביאה איתה למלחמה.
על הספינה יש מספר מערכות מכ"ם לחיפוש וניהול מטרות, מערכות שיודעות לאתר ולסמן מטרות במרחק של 500 ק"מ ויותר (מעשית הטווח גדול הרבה יותר, משום שהמערכות מסוגלות לדבר ישירות עם המכ"מים של הספינות שמלוות את הווינסון וגם עם המערכות המוטסות).
חוץ מהמטוסים של הכנף האווירית, הווינסון חמושה בטילי ספארו - טילים נגד מטוסים שמסוגלים להפיל כלי טיס וטילים של האויב בטווח של כ-20 ק"מ. לטווח קצר יותר עושים את זה טילי ה-RIM-116, באופן אוטומטי. אם יש מטוסים או טילים שהצליחו לעבור את השכבות האלה, נושאת המטוסים מצוידת גם בתותחי פלנקס שמייצרים חומת אש בקצב של 4,500 פגזים בדקה. הווינסון עצמה משוריינת ונושאת עוד כמה מערכות תקיפת ל"א ומודיעין שהצי האמריקני לא מפרט לגבי היכולות שלהן. כאמור, מפלצת.
לא רק חמקן יכול להיות בלתי נראה
כל העוצמה של הקארל וינסון נבנתה למטרה עיקרית אחת: להיות בית לכנף אווירית ששמה "הכנף האווירית של נושאת המטוסים מס' 2". תפקידה הרשמי של הכנף ככוח אווירי של הצי השביעי הוא "להיות חלק מהמלחמה האווירית של נושאת המטוסי, לרבות יירוט והשמדה של האויב בכל תנאי ולהשיג עליונות אווירית מוחלטת". ההיסטוריה של הכנף הזו מתחילה עוד בימי מלחמת העולם השנייה ועוברת גם דרך וייטנאם, המפרץ הפרסי ומקומות נוספים שבהם תקפה, השמידה ולפעמים גם סייעה במבצעים הומניטריים.
האגרוף העיקרי של הכנף הוא ארבע טייסות קרב. טייסת "ציידי הראשים" מפעילה 12 מטוסי קרב מתקדמים מסוג F/A-18F; לצדה מפעילה טייסת "דרקוני הזהב" עוד 12 מטוסי F/A-18E. מדובר בשני הדגמים המתקדמים ביותר של ה-F-18, מטוס ש-11 המתלים שתחת הכנף שלו יכולים לשאת 8 טון של טילים, פצצות חכמות וטילים נגד ספינות לטווח שעולה על 2,000 ק"מ. את האמצעים שלהם הם יכולים לשגר לטווחים ארוכים ובאופן מאוד מדויק. יש להם יכולת לשגר גם נשק גרעיני כשצריך.
הכנף כוללת עוד שתי טייסות קרב של מטוסי F-18 מדגמים קודמים, ובסך הכל עוד כ-20 מטוסים בעלי יכולות דומות. טייסת Gauntlets מפעילה חמישה מטוסים מדגם מעניין נוסף, ה-EA-18G. מדובר במטוס שכל מטרתו לוחמה אלקטרונית ושיבוש מערכות של האויב. בין השאר הוא נושא את מכ"מ ה-AESA, שמסוגל לפצל את הסריקה והעקיבה למספר קרניים כך שכל אחת יכולה לבצע תפקיד אחר. ה-EA-18G נושא פודים לשיבוש מכ"מים, תדרים ושאר מערכות של האויב, וגם טילים ללוחמת אוויר-אוויר והשמדת מטרות על הקרקע. בעצם המטוסים האלה מגיעים לפני מטוסי הקרב של הכנף, מנטרלים את הגנת האויב והופכים את הכוח התוקף לבלתי נראה. כשצריך, הם גם משמידים את המכ"ם של האויב. מכאן העבודה קלה יותר.
שתי טייסות מסוקים מסוג סי הוק, של טייסות "האבירים השחורים" ו"הנצים הכחולים", מספקות יכולת לחימה נגד ספינות וצוללות ומסוגלות להעביר לוחמים לאן שצריך (וכמובן שגם ציוד). המסוקים האלה מצוידים בטילי הלפייר ובמערכת לסריקה אחר מוקשים בים.
את הכוח האווירי של הכנף משלימות עוד שתי טייסות קטנות. האחת מפעילה ארבעה מסוקי סי הוק להתראה ובקרה אווירית מוטסת, והשנייה מפעילה מטוסי תובלה קלים מסוג C-2A. בסך הכל מפעילה הכנף כ-90 כלי טיס מסיפונה של הווינסון. צבא חכם ואפילו לא כל כך קטן.
סטי"ל כפול 4
אם הכנף היא האגרוף האווירי של קבוצת התקיפה, הרי שמחלקת המשחתות היא למעשה האגרוף הימי שלה. בכל רגע נתון פועלות במסגרתה בין ארבע לשש ספינות מלחמה מסוגים שונים, כל אחת והיכולות המיוחדות שלה - ואלה לבדן מהוות מסר לא פחות תקיף עבור מי שמאיים על ארה"ב, במקרה הזה קים ג'ונג און. בעוד שתפקידה של הכנף האווירית הוא לסייע לאדמירל שמפקד על קבוצת התקיפה במשימות שלו ולהשיג שליטה אווירית, התפקיד של "מחלקה מחלקת המשחתות מספר 1 הוא להשיג את אותו דבר, רק בים – ושוב "בכל מצב נתון".
לפחות על פי הפרסומים מפעילה המחלקה ארבע ספינות מלחמה. במקרה הנוכחי, עוד שתי ספינות יפניות הצטרפו אליהן כשהגיעו לאזור. ה"דיואי" (Dewey) היא ספינת טילים שנכנסה לשירות בשנת 2010, ועל סיפונה 96 משגרים של טילי טומהוק וטילים מסוג RUM-139 נגד צוללות. אלה האחרונים חשובים מאוד בהתחשב בכך שקוריאה הצפונית מחזיקה צי צוללות גדול במיוחד. הדיואי נושאת גם תותחי פלנקס להגנה מפני טילים, משגרי טורפדו ותותח מכוון מכ"ם, מגוון מערכות ללוחמה אלקטרונית ואיסוף מודיעין, וגם זוג מסוקי סי הוק. בחלק מהניסויים של צי ארה"ב יש עליה גם תותח שמשמיד מטרות על ידי קרן לייזר.
על סיפונה של הדיואי, שאורכו 150 מטרים, פועלים 380 אנשי צוות (לצורך השוואה, על הסטי"לים הכי גדולים של צה"ל יש כ-90). ומשקל של 9,200 טון לא מפריע לה להגיע למהירות של 55 קמ"ש.
ה"מרפי" היא משחתת טילים החדישה ביותר בקבוצה, וגם על הסיפון שלה יש 96 משגרים של טילי טומהוק, תותח מוכוון מכ"ם, משגרי טורפדו ועוד. פועל ממנה זוג מסוקי סי הוק והיא מופעלת על ידי צוות של יותר מ-300 חיילים וקצינים.
ה"מאייר" היא הספינה השלישית של המחלקה, וגם היא שייכת לאותה משפחה של השתיים הקודמות - משחתת טילים בעלי מאפיינים וחימוש דומים. במקרה שלה, התקשורת התמקדה בספינה בגלל המפקדת שלה, קומנדר ורוניקה הולידי, אישה שחורה שמסומנת כאחת הקצינות המבטיחות בצי האמריקני.
הספינה הרביעית של המחלקה שמלווה את הווינסון היא ה"בונקר היל". מדובר בספינת טילים שחוץ מכמה עשרות טילי שיוט מסוג טומהוק נושאת טילי ים-ים מסוג הרפון. יש עליה גם זוג תותחים 25 מ"מ מונחי מכ"ם ולייזר, עוד זוג תותחים כבדים יותר לטווח 24 ק"מ וגם טילים נגד כלי טיס שונים ונגד טילים (כולל טילים בליסטיים). הבונקר היל נושאת גם מגוון מערכות ל"א, בהן ה-AN/SLQ-32 שמסוגלת לקלוט את המכ"מים של האויב, לשבש אותם ולהכווין אליהם טילים. המסוקים שלה נושאים מערכות ל"א נוספות וגם מערכת מוטסת לגילוי צוללות אויב.
חוץ מספינות הטילים, סביר מאוד שכוח התקיפה מפעיל גם צוללת אחת או שתיים. הצוללות של ארה"ב מסוגלות לשגר מטח אדיר של טילי שיוט וטילים בליסטיים בלי לעלות אל פני הים; הן מסוגלות גם לבצע לוחמת ל"א, וזה לא סוד שניתן לשגר מהן צוותים של אריות הים. בעשור האחרון נמנעת ארה"ב מלפרסם את פעילות הצוללות לצד נושאות המטוסים כפי שעשתה בעבר, כשציינה במפורש שהצוללות שטות כמה מאות מיילים לפני הכוח כסייר מגן. אבל אפשר להיות בטוחים שהן שם.
המסר שנשיא ארה"ב שלח לקוריאה הצפונית כשהציב את קבוצת התקיפה מול חופיה הוא חד וברור. ברור שזה לא מספיק כדי לנהל מלחמה, אבל מצד שני, מדובר בכוח קטלני שבהחלט מסוגל לעשות את העבודה - בעיקר אם צריך לבצע תקיפת אזהרה, כלומר תקיפה נגד הצפון שמטרתה "תראו מה אנחנו יכולים לעשות". ספק אם זה יקרה, אבל ברור למדי שהשליט מפיונגיאנג לא מתעלם מהארמדה הזו שהגיעה לפתח ביתו.