עשרות שנים עברו מאז שהטנקים של צה"ל ביצעו את תפקידם המקורי - השמדת טנקים של האויב. בעידן של טילי שיוט, מל"טים ולוחמת סייבר, לא מעט גורמים ניסו "להרוג" את הטנק. אבל הוא תמיד מצליח להוכיח מחדש את חשיבותו, להתאים את עצמו לשדה הקרב המודרני ולהישאר כלי מלחמה חשוב מאין כמוהו.
גם במדינות שסביבנו רוכשים ומתפעלים ציים אדירים של טנקים מתקדמים. אולי בעתיד עוד נשוב לראות עימות ישיר, ראש בראש וטנק בטנק. אבל מי נמצא מולנו? מה יש מעבר לגבולות ואיפה עומדת בהשוואה המרכבה סימן 4? הנה רב-קרב במשקל כבד. מאוד כבד.
צה"ל: מרכבה
המרכבה סימן 4 נחשב לאחד מהטנקים הטובים בעולם. הוא מיוצר בישראל, למעט המנוע שמיוצר על ידי חברות גרמניות ואמריקאיות.
הסימן 4 מציג חשיבה ייחודית בתחום המיגון והניידות. למשל, בניגוד לטנקים אחרים, המנוע שלו ממוקם בחלק הקדמי כדי להעניק הגנה נוספת לצוות. יש לו גם שריון בחלק העליון, מה שלא קיים ברוב הטנקים.
החימוש העיקרי הוא תותח 120 מ"מ שממנו משגרים מגוון גדול מאוד של פגזים (גם הם מייצור מקומי), ובזכות מערכת בקרת אש מתקדמת הוא יכול לפגוע במטרה בכל מזג אוויר, ביום ובלילה, בתנועה ובטווח ארוך. הטנק מצויד גם במרגמה 60 מ"מ, מקלע 0.5 ומא"גים. המנוע מפיק 1,500 כ"ס ומערכת זחלים טובה מעניקה לו את האפשרות לנוע בשטחים קשים, למשל ברמת הגולן.
לטנק הישראלי יש כמה ג'וקרים שלא קיימים על טנקים אחרים באזור, למשל היכולת לשאת חוליית חי"ר קטנה. לזה יש להוסיף את מערכת המיגון "מעיל רוח", שמנטרלת איומי נ"ט וכבר הוכיחה את עצמה בשדה הקרב: היא מאפשרת לטנק לפעול באזורים בנויים שבעבר נחשבו לאימת השריונרים.
על המרכבה מותקנת גם מערכת מענ"ק, שהופכת את הטנק למערכת טכנולוגית מתקדמת שיודעת לאסוף מודיעין ולדבר עם שאר המרכיבים של שדה הקרב - ממטוס קרב, דרך מטוס ללא טייס ועד לאמצעי סיור ומודיעין, טילים ותותחים. מערכת זו גם מקליטה את המידע שמגיע אליה, מה שמאפשר ניתוח לאחר מעשה.
לפי נתוני המכון למחקרי ביטחון לאומי, ישראל מפעילה 380 טנקי סימן 4 ומחזיקה בנוסף 780 טנקי מרכבה סימן 3 ו-580 מרכבה סימן 2 באחסון מבצעי.
מצרים, סעודיה ואחרות: אברמס
הטנק המתקדם ביותר של ארה"ב. הוא כולל מערכות מחשוב מסווגות שמאפשרות לו "לדבר" עם מטוסים, כוחות חי"ר, טנקים אחרים ואפילו לוויינים. הטנק ממוגן בכבדות במסגרת הפקת הלקחים מהמלחמות בעיראק ובאפגניסטן; השריון שלו כולל לוחות אורניום מדולדל, חומר צפוף יותר מפלדה, ויש בו הפרדה בין התחמושת לתא הצוות שבמקרה של פיצוץ מובילה את ההדף כלפי חוץ. האברמס מצויד גם במערכת Tusk ייעודית לשרידות באזורי לחימה אורבניים.
יותר מ-1,000 טנקים מהסוג הזה פועלים בצבא מצרים. לסעודים יש עוד כ-600, שחלקם עברו שדרוג לדגם המתקדם יותר. לצבא עיראק המתחדש יש כ-140, לכווית יותר מ-200 וצבא מרוקו מפעיל כ-220. לא מעט טנקים מתקדמים בידי צבאות שחלקם עוינים את ישראל באופן גלוי.
הטנקים של צבא מצרים מכים כיום באנשי דאע"ש בסיני, והסיכוי שיופעלו נגד ישראל שואף לאפס. ועדיין, מי שבחן את האימונים של המצרים בשנים האחרונות למד שהם מתאמנים למלחמה מול צבא סדיר, כזאת שאולי תאלץ אותם לצלוח שוב את תעלת סואץ. גם העיראקים עסוקים דאע"ש, אבל לא מסתירים את שנאתם לישראל, ולגבי השאר – כבר היו בהיסטוריה מדינות רחוקות ששלחו כוחות להילחם בצה"ל.
צבא ארה"ב פרסם שבשנתיים הראשונות למלחמה בעיראק נפגעו כ-700 טנקים מאש המורדים, אולם רק 80 יצאו מכלל פעולה וצוותיהם נפגעו באורח קל. בשתי המלחמות בעיראק הצליחו טנקי האברמס שנתקלו בטנקים עיראקיים להשמיד את האויב הרבה לפני שאיתר אותם או פגע בהם. אברמסים בודדים מאוד נפגעו והושמדו על ידי צבא עיראק. מצד שני, בימים אלה נלחמים הסעודים עם הטנקים האלה בתימן, ושם דווקא הושמדו טנקים ספורים.
מתחת למכסה יש לאברמס מנוע טורבינת גז שעושה לא מעט כאב ראש לאנשי הלוגיסטיקה בגלל צריכת דלק גבוהה במיוחד (המנוע, אגב, מוזן ממספר סוגי דלק). מצד שני, הטנק נייד מאוד גם באזורים קשים לתנועה, וניתן להוביל אותו אווירית לשדה הקרב.
לטנק מערכת בקרת אש מתקדמת ותותח 120 מ"מ עם טווח של 4 עד 8 ק"מ. הפגזים שלו כוללים אורניום מדולל, מה שמגביר את האפקט, וניתן לשגר ממנו גם טילי להט תוצרת ישראל. ניתן להפעיל מהאברמס מגוון פגזים, כולל כאלה שמסוגלים לפגוע בכלי טיס בגובה נמוך.
איחוד האמירויות וסעודיה: לקלרק
את הטנק הזה הביא לאזורנו צבא איחוד האמירויות, שמפעיל יותר מ-400 כלים כאלה. ככל הנראה יש עוד כמה במדי הצבא הסעודי, שהביע רצון לרכוש כמה מאות יחידות. הטנק עלה לכותרות שלא בטובתו כשמורדים חותים הצליחו להשמיד כמה כאלה בתימן, במסגרת המלחמה שסעודיה מנהלת שם, ולקחת לפחות אחד מהם כשלל.
הלקלרק מצויד בתותח 120 מ"מ שיורה מגוון פגזים לטווח אפקטיבי של 3 ק"מ ומקסימלי של 5 ק"מ. הוא מסוגל לפעול בכל סביבה והמערכות שלו מאפשרות לו לפעול גם בסביבת לחימה אורבנית. היתרון הגדול שלו טמון במערכת שמשלבת כמות אדירה של סנסורים ומחשבים; על פי חלק מהדיווחים היא שוות ערך ל-50 אחוז ממחיר הטנק. כך או כך, הסנסורים – שכוללים בין השאר מערכת זיהוי עמית/ טורף - הופכים את הלקלרק לכלי יעיל אפילו בסביבת לחימה מוכת נשק כימי, ביולוגי וגרעיני.
מבין הטנקים של מדינות המערב, הצרפתי הוא היחיד שמתופעל בידי שלושה אנשי צוות ולא ארבעה: את הטען-קשר מחליפה מערכת אוטומטית לטעינת פגזים. יש בו גם מערכת בקרת אש מתקדמת ומערכת קשר ממוחשבת שמאפשרת העברת נתונים ומידע בין כל הטנקים בכוח, יחידות אחרות ומערכות מודיעין אוויריות ויבשתיות.
טוניס, קטאר ועוד: AMX-30
הטנק הצרפתי המיושן הזה נכנס לשירות כבר בשנות ה-60 של המאה שעברה. הוא מצויד בשריון דק יחסית, אולם לאורך השנים הותקנו בו תוספות מיגון משמעותיות. הנשק העיקרי הוא תותח 105 מ"מ לטווח של 3.5 ק"מ. מערכת בקרת האש פשוטה אבל כוללת הכוונה בעזרת לייזר, פריסקופים פשוטים ופרוז'קטורים רגילים ואינפרה אדומים. בדגמים המשודרגים יש גם מצלמה תרמית.
זה לא טנק מתקדם, אולם דווקא הפשטות שלו הופכת אותו לאמין מבחינה טכנית. בזכות משקלו הנמוך, ה-AMX-30 גם נייד מאוד ובעל עבירות גבוהה בשטחים קשים. לאחר הכנה מהירה של הצוות, הוא מסוגל לעבור אפילו מכשולי מים עמוקים.
ה-AMX פעל יפה במלחמת המפרץ הראשונה, ומשרת כיום בצבאות של סעודיה, טוניס, איחוד האמירויות וקטאר.
ירדן: Chalenger 1
את הטנק הזה פיתחו הבריטים עבור משטר השאה של איראן. כשהמשטר קרס רכשו לעצמם הבריטים את הטנק, אבל בהשוואה לטנקים המובילים בעולם הוא מעולם לא נחשב יריב ראוי ולכן הם מכרו אותו בסופו של דבר לירדנים ורכשו לעצמם את הצ'לנג'ר 2 המשופר. ועדיין מדובר בטנק טוב, עמיד לאיומי הסביבה ואמין. החיסרון הבולט שלו הוא היעדר מערכות מחשוב מתקדמות, אבל הדגם הירדני - הממלכה רכשה כ-400 כאלה - עבר שדרוגים שמפצים על כך.
הצ'לנג'ר מצויד בתותח 120 מ"מ שבבטנו ניתן לאחסן 64 פגזים. הוא ממוגן בשריון צ'ובהם, כלומר שריון מחומרים מרוכבים, ומערכת המתלים שלו מאפשרת תנועה מהירה באזורים קשים. מערכת בקרת האש נחשבת למדויקת פחות מזו של הטנקים המתקדמים ביותר, אבל הוא מסוגל לפעול בכל מזג אוויר ושעה.
הטנקים הבריטיים שהשתתפו במלחמת המפרץ הראשונה השמידו 300 טנקים עיראקיים, כולל אחד בטווח של יותר מ-4.7 ק"מ. אף אחד מהצ'לנג'רים לא נפגע מאש אויב.
סוריה: T-90
ככלל, הטנקים הרוסיים פשוטים להפעלה, ברמה שכל איכר יכול לתפעל – ופשטות הולכת יד ביד עם אמינות. ה-T-90 אינו יותר דופן: הוא מצטיין באמינותו ומושלם לפעולה באזורים קשים, כולל מושלגים (לגרסת הייצוא יש גם מזגן לפעולה באזורים מדבריים).
הנשק העיקרי הוא תותח 125 מ"מ לטווחים של 100 מטר עד 6 ק"מ. בנוסף ניתן לירות ממנו מגוון גדול של פגזים וטילים נגד טנקים אחרים ומסוקים או מטוסים מנמיכי טוס.
צללית נמוכה מאפשרת ל-T-90 יכולת הסתתרות טובה. מפעילים אותו שלושה אנשי צוות בלבד, כמיטב המסורת הרוסית שהחליפה גם היא את הטען במערכת אוטומטית.
על פי הרוסים, שכמובן לא מפרסמים נתונים מדויקים, המיגון מסוגל להתמודד עם כל טילי הנ"ט המוכרים. למעשה, במלחמה בתימן נטען שהמורדים החותים הופתעו מכך שהצליחו להשמיד טנקי M-1 אברמס אבל לא לחדור את שריון ה-T-90. הטנק נמצא כיום בשירות הצבא הסורי.
מצרים ותימן: T-80
הרוסים ייצרו את ה-T-80, שזכה לכינוי "הטנק המעופף", כדי להחליף את ה-T-72 המיתולוגי. הוא לא זכה להצלחה כמו של הדגם שנועד להחליף, ועדיין נחשב לטנק טוב וקטלני.
ה-T-80 עביר במיוחד (מכאן "המעופף"), כולל באזורים קשים, שלג או מדבר. זאת בזכות זחל רחב, מנוע עם הספק גבוה ומשקל נמוך. המיגון שלו לא מרשים, אבל מפצה על כך מערכת בקרת אש ממוחשבת שכוללת סנסורים שונים (אחרי שדרוגים) המאפשרים לו לאתר מטרות ממרחק של 6.5 ק"מ ויותר. תותח 125 מ"מ משלים את העבודה, כולל יכולת לשגר טילי AT-11.
יותר מ-5,000 טנקים מהסוג הזה יוצרו לאורך השנים. המעטים שהגיעו לאזורנו משרתים את צבאות מצרים ותימן.
ממצרים ועד איראן: T-72
ללא ספק אחד הטנקים הכי מוצלחים שיצאו מהמפעל ברוסיה. כיום הוא מעט מיושן למרות השדרוגים שעבר, אבל עדיין עושה את העבודה.
השריון של ה-72 מגן על הצוות מנשק כימי ואפילו ביולוגי, אבל הוא חלש בהשוואה לטנקים מודרניים – מה גם שמיקום בעייתי של התחמושת מקטין את סיכויי הצוות לשרוד במקרה של פגיעה, כפי שהוכח בעבר.
תותח ה-125 מ"מ עובד עם מערכת טעינה אוטומטית שנחשבת לחיסרון, משום שלוקח לה זמן רב לטעון את הפגזים. זה בלט במלחמת המפרץ, אז הצליח כל טנק אמריקאי להשמיד לפחות שלושה טנקים מדגם זה לפני שאלה ירו את הפגז הבא שלהם. הרוסים איבדו לא מעט טנקים כאלה באפגניסטן ובצ'צ'ניה, אולם חלק גדול מהם אבדו בגלל הכשרה לקויה ואימון לא נכון של הצוותים.
באזורנו יש אלפי טנקים מהסוג הזה, בין השאר במצרים, סוריה, עיראק ואיראן.
מעיראק ועד צבא סוריה החופשית: T-62
בתקופת מלחמת ששת הימים זה היה טנק מעולה. כיום מדובר בכלי מיושן שלא מתאים לשדה הקרב המודרני, גם לא אחרי שדרוגים, שסובל מבעיות אמינות ולא מסוגל להתמודד עם טנקי הדור האחרון. מצד שני, בנו יותר מ-22 אלף כאלה, ככה שחלקי חילוף לא חסר.
המיגון של ה-62 בינוני ותותח ה-115 מ"מ לא מגיע רחוק, אם כי בידי המפעיל הנכון נחשב למדויק למרות היעדר מערכת מתקדמת. בעיה נוספת היא זמינות נמוכה של תחמושת בקוטר הזה.
ה-T-62 מצויד במערכות אינפרה אדום בסיסיות שכוללות פריסקופים ומערכות אקטיביות פשוטות הכוללות זרקור ופנסים לאור אינפרה אדום. היתרון העיקרי שלו הוא עבירות מעולה בזכות משקל נמוך וזחלים רחבים.
באזורנו מסתובבים אלפי טנקים מהסוג הזה - בין השאר בצבאות מצרים, איראן, תימן, עיראק, לוב, צבא סוריה וצבא סוריה החופשית.
אז מה היה לנו שם
הסיכוי שנראה מלחמה כמו בעבר, טנקים נגד טנקים, שואף לאפס. אך חשוב לזכור, כי במזרח התיכון, "לעולם לא", זה סוג של בדיחה. לזה נוסיף את דאע"ש, שקיימת אפשרות שנראה אותם מבצעים פיגוע עם טנק אברהמס, כפי שעשו בעבר עם נגמ"ש מצרי. ונזכיר כי גם מסיני הגיעו תמונות של מחבלים עם טנקים. אך ללא ספק, לצה"ל יש יתרון איכותי. טנקי המרכבה סימן 4, וגם סימן 3, מצוידים במערכות מתקדמות ביותר. למעשה הטנקים הישראלים הם בעלי מערכת טכנולוגית לוחמת-ניידת מהשורה הראשונה. אפילו הטנקים המתקדמים שסביבנו, הם פחות מתקדמים ופחות מאובזרים מהטנקים הישראלים.
ללא ספק שהאברהמס או הלקרלק, ה-T-90 וגם הצ'לנג'ר, אם יגיעו, יהוו כאב ראש לא קטן עבור הטנקים של צה"ל (שמן הסתם לא יפעלו לבד). אך לא מדובר במשהו שאין לו מענה איכותי מצד הטנקים הישראלים.