לכלי הנשק ולטכנולוגיה יש משמעות גדולה בכל הקשור לניצחון בשדה הקרב. עם כל הכבוד לאימונים של החיילים, גם אם נשים בידיו של החייל הטוב ביותר גם את הנשק הטוב ביותר, נגדיל באופן משמעותי את הסיכוי שלו להכריע ולא פעם להוביל ניצחון של מעטים מול רבים. ההיסטוריה מלמדת שנשק טוב, לא רק שפוגע באויב, אלא גם יכול לסייע בהצלת חיים.
על אותו המשקל, נשק גרוע יכול להיות הרסני ולא רק בצד של האויב. אם נוברים בעבר, אפשר למצוא מקרים רבים של כלי נשק הזויים וגרועים שמהר מאוד יצאו משימוש היחידות, והורדו מהמדפים, אבל אנחנו דווקא רוצים להתעסק הפעם בנשקים הכי גרועים, שבכל זאת נכנסו לשירות וממשיכים להשתמש בהם למרות שהרב סוברים שהם כישלון חרוץ. קבלו את חמישה כלי הנשק שאף חייל לא היה רוצה לקחת לשדות הקטל ובכל זאת במשך שנים רבות חיילים נשאו אותם בלית ברירה.
תת מקלע סטן - יש לו חיים משלו
על התת מקלע הזה (תמ"ק) הזה נאמר שהיה קל לייצור: קחו חתיכת מתכת, תוסיפו לה קפיץ והרי לכם כלי נשק קטלני. את הסטן החלו לייצר בבריטניה בזמן מלחמת העולם השנייה כשהבריטים היו זקוקים בצורה נואשת לרובים והרבה. הם ייצרו לא פחות מחמישה מיליון סטנים שבגלל המשקל הנמוך, היו אהודים בעיקר על יחידות מוצנחות ופרטיזנים. בזכות הפשטות של יצור הנשקים הללו, האחרונים גם ייצרו סטנים משלהם.
ביתרון הזה הייתה נעוצה הבעיה של הנשק. מדובר בנשק גרוע כמעט בכל פרמטר. ראשית הוא לא מדויק בעליל. זאת כתוצאה מקנה קצר וממחסנית שנכנסת מהצד ויוצרת נשק מאוד לא מאוזן. בעיה נוספת של הסטן היא המעצורים הרבים, דבר בעייתי בזמן לחימה. עוד נקודה בעייתית משהו היא שלנשק היו חיים משלו. הוא היה יורה גם כשלא היו לוחצים על ההדק. כל מכה קטנה גרמה לפליטת כדור ואלה גרמו לכמות גדולה של הרוגים ופצועים.
למרות כל המגרעות הנשק הזה נשאר בשימוש הצבא הבריטי עד שנות ה-60 ואף נכנס לשרות צה"ל בימי מלחמת העצמאות. בישראל ידעו על הבעיות, אולם בימי המנדט, המחתרות היו חייבות לשים ידם על כל כלי נשק, בטח כזה שאפשר לייצר בבית. בסופו של דבר הנשק הוחלף על ידי העוזי.
FN רובה סער - מדויק, אבל לא פרקטי
הנשק שאף חי"רניק לא רצה לקחת לשדה הקרב ויש לכך סיבות רבות. הרובה תוכנן ויוצר על ידי חברת FN Herstal הבלגית ונכנס לשירות בצבאות רבים בברית נאט"ו ובהמשך בצבאות אפריקה. המתכננים רצו נשק שיהיה תשובה לקלצ'ניקוב הרוסי אבל נגיד בעדינות שהם היו מאוד רחוקים מהמטרה. הנשק היה מדויק, אבל מאוד כבד ועם הרבה מאוד מעצורים. כמו הסטן, גם במקרה הזה ידעו בישראל על הבעיות אבל החליטו לרכוש אותו.
ב-1965 נערכה בדיקה במטה הכללי של צה"ל ובתע"ש, נערכה מעין תחרות מול רובי סער אחרים. הנשק הזה הגיע למקום האחרון בכל פרמטר אפשרי בעיקר בגלל מעצורים רבים. ה-FN ירה רק כדור אחד בכל סחיטת הדק ובמחסנית ניתן היה לטעון רק 20 כדורי 7.62. בזמן הזה, הקלאץ' ירה באוטומט ממחסנית של 30 כדורים. הפתרון לבעיה אגב היה מאוד פשוט, במלחמת ששת הימים ויום כיפור חיילי צה"ל פשוט זרקו את הנשק שלהם ולקחו קלאצ'ים מגופות ושבויים. כך נולדו להן התמונות של חיילי צה"ל עם הקלצ'ניקוב.
טנק ה-M551 שרידן - מותך בקלות
על הנייר מדובר בטנק החלומות של צבא ארה"ב. על פניו נראה שמדובר בטנק קל משקל שניתן להטיס ממקום למקום, אבל הבעיה היא שיש לו את התותח הכי גדול ועוד כזה שיורה גם טילים. השרידן נכנס לשירות בשנת 1967 ומי שהתעקש להכניס אותו היה גנרל קרייטון אברהמס, גיבור מלחמה ושריונר דגול שבאותם ימים פיקד על כוחות ארה"ב בווייטנאם. גנרל אברהמס ראה בדמיונו איך טנקי השרידן מסייעים לחיילים האמריקאים בשדות הקטל של ווייטנאם שהיו אזור פעילות קשה לטנקים הרגילים.
את הטנק במשקל 15 טונות הפעיל צוות של ארבעה לוחמים. היה לו שריון קל מאלומיניום ופלדה, אבל השיא היה התותח הכי גדול בזמנו - תותח בקוטר של 152 מ"מ. באותם הימים, היו למרבית הטנקים תותחים בקוטר של 105 מ"מ. החידוש הטכנולוגי היה מערכת שבזכותה היה ניתן לשגר טילי נ"ט מהתותח הענק.
הבעיה הייתה שהשריון של הטנק היה קל מדי ולא הגן עליו אפילו מול טילי הנ"ט של אותם ימים. במלחמת וייטנאם הושמדו יחידות שלמות של טנקי שרידן מפגיעת מטענים במשקל 25 ק"ג שלהט החום שלהם התיך את שלדות הטנקים.
בנוסף התברר שגם התותח יחד עם המערכת לשיגור טילים הקדימו את זמנם מבחינה טכנולוגית. האמינות שלהם הייתה נמוכה והם נחלו כישלון חרוץ. מאוחר יותר התברר לצבא ארה"ב שעדיף לשים את הטילים האלה על רכבים קלים ומהירים. השרידן היה איטי כמו הטנקים של מלחמת העולם השנייה והעבירות שלו, כולל המכניקה, הייתה פשוט גרועה ולא אמינה. לאור כל הנתונים האלה לא ברור איך הוא שרד כל כך הרבה שנים ויצא מהשרות רק בשנות ה-90 אחרי שהשתמשו בו במלחמת המפרץ הראשונה.
מטוס ירוט ותקיפה סוחוי 7 - שנים של כשלונות אוויריים
חברת סוחוי הרוסית מייצרת מטוסים מאז שנות ה-30 של המאה הקודמת. באמת שרובם היו טובים ואף היו לעמוד השדרה של חיל האוויר הסובייטי וממשיכו הרוסי. זה באופן כללי. באופן פרטני יותר, יש כמה מטוסים שהמהנדסים שם בוודאי ירצו לשכוח והראשון שבהם זה הסוחויי 7.
המטוס הזה פותח בשנות ה-50 עם מנוע סילוני חזק במיוחד שאפשר לו להגיע למהירות על קולית גם בגובה נמוך. במושגים של אותם הימים, זה היה דבר של מה בכך. התחזוקה שלו הייתה מאוד קלה והטייסים של אותם ימים העידו גם על תפעול פשוט. המאפיינים האלה הביאו לייצור של כמעט אלפיים מטוסים עד לשנת 1972.
טס טוב? אחלה. תחזוקה פשוטה? סבבה. ביצועים בשדה הקרב? גרועים. מלבד שרידות גבוה במיוחד שהוכיח חיל האוויר ההודי. בתחילה הוא נועד להיות מטוס ירוט, אבל התברר שהביצועים שלו היו גרועים וכושר התמרון שלו היה נמוך במיוחד ביחס למטוסי האף של ארה"ב, אז החליטו להפוך אותו למטוס תקיפה. העניין הוא שגם בזה הוא לא היה טוב בגלל טווח נמוך ויכולת לשאת כמות קטנה מאוד של פצצות.
אגב זה מה שסייע לחיל האוויר הישראלי במלחמת יום כיפור. מטוסי סוחוי 7 מצריים שתקפו את שדות התעופה בסיני נשאו רק שתי פצצות קטנות משקל, מה שאפשר את התיקון המהיר של המסלולים. בגלל הטווח הקצר של המטוס, הטייסים היו חייבים להימלט מיד אחרי התקיפה, מה שהפך אותם למטרה קלה למטוסי חיל האוויר הישראלי. למרות הרקורד הבעייתי המטוס שירת בחילות אוויר רבים בהם מצרים, סוריה, הודו ועוד ויצא משרות בסוף שנות ה-80 ובמהלך שנות ה-90.
F-104 - "מטוס האלמנות"
אי אפשר שלא לסיים עם מטוס הקרב הגרוע ביותר של ארה"ב ה-F104. למעלה ממאה טייסים שהטיסו את המקום הזה מצאו את מותם ולא בנסיבות מבצעיות. הם נהרגו מתאונות מה שזיכה אותו בכינוי "מטוס האלמנות". המטוס צבר רקורד בעייתי כבר בתחילת הדרך כשהתברר שהוא לא עומד במשימה. ה-F104 נועד להיות מטוס ירוט, אולם התברר שהטווח שלו היה קצר מדי וגם יכולת נשיאת החימוש שלו לא התאימה למשימה. בנוסף, שלושה חודשים בלבד אחרי שנכנס לשרות מבצעי, הטייסת הושבתה בגלל תאונות רבות.
חיל האוויר האמריקאי הבין את הצרה שנפלה עליו ואמר "לא תודה". הם נשלחו כמטוסי מילואים למשמר הלאומי. בנוסף הוחלט לצמצם באופן משמעותי את ההזמנות מ-700 למעט יותר ממאה. במלחמת וייטנאם ביצעו טייסי המטוס משימות אוויר-אוויר ואפילו נכנסו ללא מעט קרבות מסוג זה. למרות כל זה הם לא הפילו אפילו מטוס אויב אחד. גם שם מרבית האבדות של המטוס היו מכשל מבנה ומנוע ולא מהאויב.
המטוס שירת בחילות אוויר רבים ויתכן שלפרשת שוחד מפורסמת יש משקל בבחירה. לוקהיד מרטין שילמה עשרות מילוני דולרים לפקידים בגרמניה, יפן, איטליה והולנד מה שככול הנראה השפיע על הבחירה. למרות הרקורד המפוקפק של המטוס, המטוסים יצאו מהשירות רק בסוף שנות ה-70, אז הוחלפו על ידי מטוסי ה-F16. מסיבה לא ברור, האיטלקים התעקשו להחזיק את המטוס עד לאמצע העשור הקודם. הם היו האחרונים שהפעילו את ה F104.