מלחמת יום הכיפורים בעיצומה. סמ"ר (מיל') איציק מלול, קשר בחטיבה 9, חטיבת שריון במילואים, נכנס לטנק סורי נטוש ברמת הגולן ומתחיל לפשפש בתוכו. בין ההריסות הוא מוצא מכשיר קשר ואקדח מנקר עיניים. "פתאום הגיע מילואימניק אחר שדרש ממני לתת לו את הנשק. אמרתי לו שאני מצאתי אותו, אבל הוא התחיל לאיים, 'תן לי או שאני אפרק אותך'", נזכר איציק, ולפתע קולו מתמלא ערגה. "לפתע שמעתי מישהו אומר, 'עזוב את הילד או שאני אראה לך מה זה'". זה היה קולו של מומי, אחיו הגדול, שהופיע כדי לגונן עליו. סמל סלמון (מומי) מלול ז"ל שירת אז כנהג טנק בגדוד המילואים 377, השייך לחטיבה 9. המפגש הנדיר בין האחים בעיצומה של תופת המלחמה, התרחש ימים ספורים לפני נפילתו של מומי בקרב. "ככה נפגשנו בפעם האחרונה", מוסיף איציק בכאב. "הוא סיפר לי שהטנק שלו התקלקל ושהוא מחכה לטנק חדש. הוא אמר שהוא כבר 'הוריד' 20 טנקים סוריים. ארגנתי לו סיגריות, ואז נפרדנו לדרכנו. הייתי האח האחרון במשפחה שראה אותו בחיים".
איציק ומומי לא היו האחים היחידים במשפחה שלחמו ביום הכיפורים. כל 11 האחים לבית משפחת מלול, ללא יוצא מן הכלל, התגייסו למערכה ופוזרו בגבולות הארץ, מרמת הגולן עד סיני. כמעט 40 שנה אחרי, מספרים האחים בפעם הראשונה את סיפורם המשפחתי יוצא הדופן. "כשראיתי מה קורה סביבי, הרגשתי שהפעם לא נצא בזול מהמלחמה. פחדתי שיקרה משהו לאחד האחים", מספר איציק על התחושה באותם ימים. כל פעם שאחד מהם נתקל בטלפון, הוא מיהר לטלפן לאם סימי, שגרה אז בקריית שמונה. "יום אחד הצלחתי ליצור איתה קשר ממרפאה ברמת הגולן", מספר סמ"ר (מיל') יוסי מלול, ששירת כלוחם נ"מ. "אמא שלי סיפרה לי שכל האחים יצרו איתה קשר, חוץ מאח אחד, מומי".
אמא נשארה לבד
בני משפחת מלול עלו לישראל מהעיר טנז'יר שבמרוקו ב־1955. כבר עם בואם ארצה המתינה להם הפתעה משמחת. ראש הממשלה דאז, דוד בן־גוריון, שלח להם בכבודו ובעצמו מענק על סך 150 לירות, כיוון שהתברכו ב־11 בנים זכרים. "הוא לא ידע שהוא עוד יקבל דיבידנדים על המשפחה הזאת", צוחק רס"ל (מיל') סמי, האח הצעיר, ששירת בגבול סיני כתומך לחימה בשייטת 13. "בן־גוריון אהב ילדים, אז הוא הביא לנו מתנה בתור משפחה גדולה", מוסיף רס"ל (מיל') אברהם, שנשלח כמכונאי בגדוד חי"ר לרמת הגולן. "היינו 11, כמו קבוצת כדורגל". הקבוצה של משפחת מלול התחילה את החיים בישראל בקריית שמונה, בין קירותיו של פחון קטן. בהמשך עברה המשפחה לצריף, ולבסוף לבית צמוד קרקע שהוקצה עבורה. "בהתחלה גרנו בשני חדרים. לא היה מקום לכל מיטות הברזל, אז בסוף הן נזרקו אחורה, ובמקום סידרנו את המזרנים זה על זה כמו ערמת קלפים", מתאר האח יוסי. "בלילה הורדנו את המזרנים על הרצפה כדי לישון. לא היה חשמל ולא מים בתוך הצריף, כך שתמיד היינו קרובים זה לזה".
שנים מאוחר יותר, באוקטובר 1973, נותרו בבית המשפחה רק האם, ולצדה האחים הקטנים יוסי וסמי. בצהרי יום הכיפורים הרעידו מטוסים את שמי קריית שמונה. שני האחים הרימו את ראשיהם, הביטו בהם חולפים והתחילו להסיק מסקנות. "קלטתי שקורה משהו, שאלו מטוסים סוריים ולא ישראליים. אז החלטתי להדליק את הרדיו ושמעתי את הסיסמאות לגיוס", מספר יוסי. השניים החלו לארוז בזריזות, בעוד האם, שהתאלמנה מספר שנים קודם לכן מאבי המשפחה יעקב, הבינה שתישאר לבדה. "היא ראתה שהמלחמה התחילה ושאנחנו חייבים ללכת, ואמרה לנו לחזור בשלום", מוסיף יוסי. זמן קצר לאחר מכן הופיע בבית המשפחה מומי, שכבר גר עם אשתו וילדיו סמוך אליהם בקריית שמונה. "לפני שהתחילה המלחמה הוא נפגע בתאונת עבודה במוסך שבו עבד, אבל בכל זאת לקח תרמיל והתייצב בחטיבה שלו בלי לחשוב", נזכר סמי. "הוא בא להגיד לנו שלום, וראינו אותו בפתח הדלת. אז הוא הסתובב עם התרמיל שלו והלך לו בעליצות".
הקריאה למילואים נעשתה אז באמצעות שליחים שעברו מבית לבית, והגיעו לאחים שהיו פזורים ברחבי הארץ. עשרה מהם התגייסו למילואים, בעוד האח הצעיר סמי שירת כחייל חובה. האחים שובצו במגוון מערכים וגזרות, כשחלקם משאירים בבית נשים וילדים. אמם, שנשארה לבדה במקלט בקריית שמונה, השתדלה לשדר רוגע וחוזק לבניה שיוצאים לחזית. "אמא לקחה את כל הדאגה פנימה, ולא אמרה לנו כלום. היא הייתה אישה חזקה והבינה שאין ברירה, שזאת המחויבות שלנו לשרת את העם, ושקיבלנו על עצמנו את המחויבות הזאת", מסביר יוסי. "האבסורד הוא שגם אמא הייתה בסכנה בגלל שירו רקטות מלבנון על קריית שמונה, כך שלמעשה כל המשפחה הייתה במלחמה". עם הדאגה זה לזה ולאמא שבעורף, האחים דרשו מעצמם להמשיך ולתפקד. "כל הזמן עברו לי מחשבות בראש איפה האחים שלי נמצאים", מוסיף אברהם. "ראינו שזאת מלחמה אכזרית, אבל היינו חייבים להיות בה. אי־אפשר היה לברוח", הוא מדגיש. "היינו עסוקים בקרבות", מצטרף סמ"ר (מיל') אלי, ששירת כמילואימניק במפקדה של חטיבת גולני. "הבנתי שזאת הולכת להיות מלחמה קשה, כי אנחנו 11 אחים בקרב. בימי הלחימה לא היה לנו שום קשר אחד עם השני, לא היה לי מושג מה קורה איתם. את האמת, למומי דאגתי יותר מכולם, כי ידעתי שהקרבות של השריון הכי קשים".
מלחמה מסוג אחר
ב־15 באוקטובר, תשעה ימים לאחר פרוץ המלחמה, הטנק של מומי ספג פגיעה קשה במהלך קרבות הבלימה מול הצבא הסורי ברמת הגולן. מומי נהרג במקום, בעוד יתר אנשי הצוות ניצלו וזינקו מהטנק. בתוך הכאוס של המלחמה, מומי הוגדר תחילה כנעדר, וההודעה התעכבה מלהגיע לאחים בחזית. לקראת הפסקת האש הם נשלחו לביתם לקבל את הבשורה. "אני גיליתי את זה בדרך אחרת", משחזר איציק בכאב. "פגשתי חייל מהגדוד של מומי, ושאלתי אותו אם הוא ראה את אחי. הוא אמר לי בקור רוח, 'מה, לא אמרו לך שהוא נהרג?' זה הדליק לי נורה אדומה. הלכתי למג"ד ולסמג"ד של מומי ואף אחד לא הסכים לדבר. אז הרמתי טלפון לאמא שלי שסיפרה לי שהוא עוד לא התקשר".
איציק מיהר להגיע לבית אמו. "כשהגעתי הביתה ראיתי את הפנים של האחים שלי, שנראו עצובים מאוד. כולם היו עייפים, עם זקן ועם שיער ארוך. זה היה לא קל, כולם היו במתח", הוא מתאר, נזהר שלא לעורר עם מילותיו את הכאב שאצור בזיכרונות. עשרת האחים נחתו בבית הקטן עם הקיטבגים מלאי אבק דרכים, עוד לפני שחזרו לנשותיהם. במשרד קצין העיר קיבלה המשפחה את ההודעה שמומי נעדר, והאחים החלו במסע חיפושים אחריו. האחים, שעד אז נלחמו ופעלו בחזיתות השונות, נרתמו עתה למלחמה אחרת. הם התפצלו לחוליות חיפוש והחלו לחרוש את הארץ. "כל אחד העלה השערות, אולי הוא שבוי, אולי הוא פצוע. אף אחד לא חשב על מוות, הרי לא הודיעו שהוא נהרג, כי הטנק נשרף ולא מצאו בו שום דבר. אני נסעתי לבית־החולים רמב"ם, שם היה מאושפז מפקד הטנק שלו. הוא אמר לי, 'תראה, אני זוכר שכולנו רצנו החוצה'. הוא לא זכר שאחי נשאר בתוך הטנק", משחזר סמל (מיל') אשר, ששירת כחובש בתותחנים והוצב במלחמה בגבול לבנון. "באותה תקופה, בכל תמונה של שבוי, בכל תמונה שפורסמה בתקשורת, אשתו של מומי, אמה, טענה שהיא ראתה אותו, אבל אלה היו רק הזיות".
כשהגיעה רשימת השבויים מסוריה, הפציע רגע קטן ושביר של תקווה. "חיפשנו שמות, ובדיוק עלינו על השם מלול מומי. היינו בטוחים שזה הוא, אבל זה היה מומי אחר. זה היה מאוד טרגי", נאנח סמי. במשך שבועות ארוכים הניסיונות של האחים לאתר את אחיהם לא פסקו, והם המשיכו לתור אחריו בכל דרך אפשרית. "חיפשתי אותו בכל הרמה", משחזר האח הבכור סמ"ר (מיל') לאון, ששירת במלחמה כשרטט מפות בחטיבת מילואים בראש פינה. "דיברתי עם מפקד הגדוד שלו, אבל עדיין לא היו תשובות. לא ידענו איפה הקבר שלו ולא יכולנו לשבת שבעה. היינו בהמתנה נוראית". ככל שהזמן עבר, השמועות בנוגע למותו של מומי החלו לצוץ, אך האחים לא הרפו עד לתשובה הסופית. "זו הייתה אווירת הנפגעים בארץ אחרי המלחמה, כולם כעסו על כולם", מוסיף אשר. "לפני יום כיפור, אם היינו רואים סא"ל ברחוב היינו נעמדים דום. אבל אחר כך כבר לא התרשמנו מכל האנשים עם הדרגות, כי הם אכזבו אותנו. אני לא אשכח איך במהלך המלחמה משה דיין דיבר בטלוויזיה. כולו הזיע, והוא אמר שזה חורבן בית שלישי, עד כדי כך".
אין עוד משפחה כזאת
בתום שבועות של חיפושים, הגיעה אל בית משפחת מלול הבשורה אותה מיאנו לקבל: מומי אינו שבוי או פצוע, אלא נהרג בקרב ברמת הגולן. האחים התכנסו לשבעה בבית ילדותם, הבית ששנים רבות היה מוקד של שמחת חיים וצחוק של 11 ילדים. "אמא הגיבה קשה מאוד. היא קיבלה כמה זריקות כדי להירגע. איך אמא יכולה להרגיש?" שואל בכאב רב"ט (מיל') ניסים, ששירת כחבלן במסייעת של חטיבת חי"ר במילואים במשמר הירדן.
מומי, בן 36 במותו, הותיר אחריו אישה ושלושה ילדים. לצד הכאב האישי שלהם, כאבו האחים את האובדן שחוותה משפחתו הפרטית. "הקושי הכי גדול זה שהילדים שלו היו צריכים לגדול לבד. אשתו נפטרה מסרטן מספר שנים לאחר מכן. הילדים כבר היו גדולים, אבל גדלו בלעדיו", מספר אברהם. האחדות ששוררת ביניהם מגיל אפס חידדה את החלל שהשאיר אחריו מומי. "זה למעשה כאילו שעוקרים ממך חלק", אומר סמי. "כל הזמן אמרנו שאנחנו 11, רק מדי פעם אנחנו נזכרים שנשארנו עשרה", מודה יוסי. "אבל כל השנים נשארנו מלוכדים. אמא שלי הייתה כמו מתנ"ס, כל שבת היינו באים לישון אצלה, והיינו מבקרים אותה כדי למלא את החסר".
גם לאחר שאמם נפטרה, החליטו האחים להמשיך להתעקש על הקשר ביניהם. הם מקפידים להגיע לאירועים משפחתיים, לצד מפגש מסורתי לזכרו של מומי ביום הזיכרון. לאותם אירועים מגיעים גם שני האחים הנוספים במשפחה, סמל (מיל') משה, ששירת במלחמה כחימושניק בחטיבת גולני, וסמ"ר (מיל') אמיר, ששירת כנהג תובלה. עד היום רוב האחים עדיין גרים בקריית שמונה, וסמי אפילו כיהן בה כראש העיר, לאון גר בכפר סבא ואיציק בחיפה. ממרחק 40 שנים, הם מעדיפים שלא לפתוח את הפצעים והזיכרונות, וגם הראיון עצמו קשה לחלקם. "אנחנו מנסים להסתכל על העתיד ולא לדבר על הזמן שעבר", מודה יוסי, ואברהם מוסיף: "אנחנו כבר לא מדברים בינינו על המלחמה, אבל אנחנו לא שוכחים את מומי. הוא בלב שלנו כל הזמן. כל דבר מזכיר לי את הצחוק שלו".
אחד הדברים שמקשים על משפחת מלול הוא התחושה שעושים סיפור גדול ממה שבעיניהם נראה מובן מאליו. "אף פעם לא חשבנו שהסיפור של המשפחה מיוחד", מודה סמי. "מדברים הרבה על שוויון בנטל, והרבה אנשים לא יודעים, אבל בפריפריה יש הרבה משפחות כמונו שתרמו לביטחון ישראל, ואולי לא מופיעות בספרי ההיסטוריה".
כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הם מספרים, החם של מומי לא רצה שהוא ילך למלחמה, אבל הוא היה נחוש. "הוא אמר לו, 'אם אני לא אלך, ועוד אחד לא ילך, מי ישמור על המדינה הזאת?' זאת הסיבה שהיינו 11 אחים שנלחמנו", מסביר אלי, ואברהם מוסיף: "צריך ללכת למילואים, הדור היום לא מבין את זה. ביום הכיפורים למילואימניקים היה הכי הרבה ניסיון ומוטיבציה, והם עשו את העבודה הכי טובה. לכן המשכנו ללכת למילואים גם אחרי הנפילה של מומי, ידענו שצריך להמשיך לשרת את המדינה".
רק ממרחק השנים הם החלו להבין עד כמה הסיפור המשפחתי שלהם יוצא דופן. "כנראה שהיינו היחידים בארץ. אין עוד משפחה של 11 בנים עם אמא שנשארה לבד בבית במלחמה. היו רגעים במלחמה שרצו לפנות את כל הגליל, כי הסורים הגיעו עד נפח, אבל בסוף הצלחנו לגבור עליהם ולשוט קדימה", מספר יוסי. "בסופו של דבר יש בזה איזו גאווה מסוימת, שכל אחד מאיתנו נתן את החלק שלו".