תמונותיהם של הילדים האומללים שנפגעו בסוריה מהמתקפה הקטלנית של אסד נראו תמימות למדי - ילדים ששוכבים זה לצד זה כאילו הם ישנים, אך למעשה מתו לאחר גסיסה בייסורים קשים. אותם אזרחים סורים מתו כתוצאה משאיפה של גז הסארין – גז עצבים שנאסר לשימוש באמנה בינלאומית לפני כ-11 שנים. אם עד עתה העובדות עוד היו מעורפלות עכשיו כבר אין ספק: היום (א') אימת מזכיר המדינה האמריקאי את העובדה שהילדים נהרגו במתקפת נשק כימי המכיל את גז הסארין הקטלני.
בימים שבהם מפלס הלחץ בישראל עולה וכאשר תחנות החלוקה לערכות מגן מוצפות באזרחים מודאגים, אנחנו בודקים מה הוא גז הסארין, מה ההיסטוריה של השימוש בו ואיך ניתן להתמודד מולו.
חסר צבע, ריח או טעם
גז הסארין הוא גז חסר צבע, ריח או טעם שנוצר כתוצאה מתרכובת של שני גזים שונים, שכל אחד מהם כשלעצמו אינו קטלני; פצצה שמכילה גז סארין מכילה למעשה שני מיכלים של הגזים, כאשר אלו מתרכבים ביחד בעת הפעלת הפצצה. הגז פועל במנגנון שמתחיל בפגיעה במערכת העצבים הפריפריאלית ולאחר מכן גורר שרשרת של תגובות גופניות שונות שמגיעות בסופו של דבר למצב של מוות מחנק. השלב הראשון בשרשרת התגובות שיוצר הגז הוא נטרול היכולת של מערכת העצבים לשלוט בשרירים. בשלב זה מופיעים תסמינים של נזלת מוגברת, כיווץ שרירי החזה והצרות אישונים. השלב הבא הוא קשיי נשימה, בחילה מוגברת והפרשה מוגברת של רוק בחלל הפה. לבסוף, הקורבן מאבד שליטה על הסוגרים ועל שרירי השלד. בשלב זה נוצרות לו עוויות בכל הגוף וכתוצאה מכך הוא מת מחנק.
"חומרים כמו גז סארין הם הכי מסוכנים כי הם נכנסים דרך הריריות – הפה, האף והעיניים", מסביר ד"ר אליעז מילר, הרופא האחראי על תחום החירום בבית החולים איכילוב. "סארין נחשב לאחד היותר יעילים והיותר חדירים. הוא לא יותר מסוכן מהאחרים. זה תלוי באיך משתמשים בהם ואיך מפזרים אותו".
מחקרים שנערכו במרוצת השנים, מצאו כי דרוש מינון קטן ביותר של 0.1 מיליגרם סארין לכל קילוגרם בגוף האדם כדי שהגז יפעיל את השפעתו הקטלנית על הקורבן, כך שלצורך העניין, גבר במשקל 70 ק"ג עלול למות מכמות מזערית של 0.7 מיליגרם גז סארין.
היסטוריה של הרג המוני
הגז פותח, איך לא, בשנת 1938 בגרמניה הנאצית. בתחילה כחומר ריסוס אפקטיבי במיוחד כשמאוחר יותר הובן הפוטנציאל שלו כנשק להרג המוני. למרות האפקטיביות שלו, הנאצים בוחרים שלא לעשות שימוש בגז הסארין במהלך המלחמה ומסתפקים בשימוש בנשק כימי המבוסס על גז ציקלון, המרוסס בתאים סגורים. בשנת 1950, כאשר האנושות עדיין לא הייתה מודעת לחלוטין לנזק הקטלני שהגז יכול לגרום, נאט"ו מכריז על הסארין כנשק כימי רגיל ומיד לאחר ההכרזה הזו ארצות הברית וברית המועצות מתחילות במרוץ קדחתני ליצור נשק המבוסס על הגז המבטיח כאמצעי הרתעתי האחד נגד השנייה. האדם הראשון שמת מהגז הוא רונלד מדיסון – טכנאי בחיל האוויר המלכותי הבריטי. מדיסון מוצא את מותו בניסוי בגז הסארין שנערך במתקן לנשק כימי באנגליה. מותו נחקר בחקירה סודית שנפתחה מחדש בשנת 2004, אז קבע בית המשפט באופן סופי כי הוא נהרג שלא כדין "ביישום של רעל עצבים בניסוי שאינו מבוקר".
בשנות ה-70, מצטרפות לענף ייצור הנשק הכימי מדינות נוספות. ביניהן, גם סוריה שככל הנראה בתמיכה סובייטית מייצרת נשק כימי המבוסס על גזי עצבים מסוג VX וסארין. מדובר בנשק שידוע בריש גליי כי מצוי באמתחתה של המדינה וכי מהווה נשק אסטרטגי ואיום ליום פקודה מבחינת הסורים.
הראשון שעושה שימוש בנשק הזה להרג המוני הוא סדאם חוסיין בשנת 1988. במשך יומיים בחודש מרץ של אותה השנה, העיר הכורדית חלבג'ה שבצפון עיראק מופצצת בפצצות מצרר ובפצצות כימיות שכללו גז סארין. בהתקפות הללו מתו על פי ההערכות כ-5,000 איש שבדומה למורדים בסוריה, גם להם לא ניתנה התראה מראש ולא היו להם אמצעי מיגון אפקטיביים.
בעקבות ההתקפה של סדאם חוסיין, מתעורר בעולם דיון סביב השימוש בגז ובשנת 1993, נחתמת אמנת הנשק הכימי של האו"ם. האמנה אוסרת על שימוש וייצור של נשק המוני מסוגים שונים כולל סארין. האמנה שנכנסה לתוקפה באפריל 1997 קראה גם להשמדת כל מצבורי הנשק הכימי המצוינים בה בתוך כעשור. בפועל, ארצות הברית ורוסיה חיסלו את מאגר הנשק הכימי שלהן באופן חלקי ומדינות כמו סוריה, שאינן חברות באמנה ולא מחויבים לסעיפיה המשיכו בייצור של כלי נשק כימיים מסוגים שונים ומחזיקות בו עד היום.
במרוצת השנים, הגז דולף גם לארגוני טרור והוא הופך לכלי יעיל גם בידיהם. בשנת 1994, במתקפת טרור שביצעה הכת הדתית אום שינרקיו ביפן ברמות קאיצ'י שבמדינה, נהרגו שמונה בני אדם משאיפת הגז. תשעה חודשים מאוחר יותר, במתקפת טרור נוספת, חברי אותה הכת ריססו את הגז ברכבת התחתית של טוקיו. בהתקפה נהרגו 12 איש נוספים.
מה עושים נגד זה?
ישראל עוקבת בעיניים פקוחות לא מעט שנים אחר איום הנשק הכימי, בתוכו הסארין, מול איומי הייחוס ועל פי צו השנה. בשנות ה-90 זה היה כאשר ארצות הברית נכנסה לסבב לחימה נגד עיראק במפרץ הפרסי, כנ"ל באמצע העשור האחרון וכן עכשיו כאשר מתקרבת המלחמה הבאה של ארצות הברית באזור, הפעם בתגובה לשימוש בנשק כימי נגד אזרחים בסוריה אחרי שהתמונות זעזעו את העולם כולו.
עם התערערות משטר אסד בסוריה, התעורר חשש נוסף מכך שהידיים הלא נכונות יגיעו למאגרים הקטלניים. בשבוע שעבר הנשק הזה יצא לראשונה מהארון; אירע הטבח בסוריה גרם לכל העולם להתעורר ולמעצמות הגדולות לקדם משחתות ונושאות מטוסים אל עבר המזרח התיכון.
בהקשר זה, מומחי ביטחון סוברים כי הטיפול הכי יעיל בבעיה היא פרישת רשת ביטחון סביב מתקני הנשק הכימי בסוריה על ידי כוחות זרים. הפצצה של מאגרי נשק כימי, איננה באה בחשבון בגלל הסכנה של הפצת הגז ופגיעה באנשים רבים נוספים. פתרון כירורגי לא ניתן עד היום באופן רשמי ואירועי השבוע שעבר מראים כי הנצרה כבר הוסרה ממאגרי הנשק הכימי במדינה, כך שיכול להיות שמאוחר מדי.
ערכות המגן האישיות המחולקות לאוכלוסיה מכילות מסכות מגן אך שלא כמו בעבר, לא מכילות את מזרק האטרופין המסורתי שנועד לעכב את השפעת גז הסארין עד הינתן טיפול רפואי. "יש לזה כמה סיבות שאני שמעתי בהצהרות רשמיות ואני יכול לפרשן אותן", מסביר ד"ר מילר. "דבר ראשון, מפני שהבינו שרב הנפגעים במצבי הכוננות היו בגלל הזרקות שווא, לא חושבים שזה רעיון טוב שאזרחים יזריקו לעצמם את האטרופין. בנוסף לזה, כשחשבו לפני עשרים שנה על האפשרות של לתת לאנשים להזריק לעצמם אטרופין ושאנשים יטפלו בעצמם זה, סברו שיקח הרבה יותר זמן להגיע אליהם ולטפל בהם. עכשיו אפשר להגיע לאנשים יותר במהירות. יש כאן עוד בעיה: ברגע שאתה מחלק לאנשים מזרקים עם תרופות והתוקף פג, אתה לא יכול לסמוך על האזרחים שיבואו ויחליפו אותם במזרק חדש יותר והמזרק עלול להזיק אם לא מחליפים אותם".
עובדה מדאיגה נוספת היא עניין חדירת הגז לגוף דרך העור. בעניין זה ד"ר מילר מסווג ומרגיע: "מהרגע שמתפוצצת פצצה עם גז כימי בתוכה ועד הרגע שאני מוטרד שזה יחדור דרך העור יש זמן רב. זה תלוי בגובה הפצצה, מהירות הרוח, רמות המיגון ועוד משתנים. אדם שיושב בחדר אטום ולובש מסכה, גם אם בשכונה השלו התפוצצה פצצה, הסיכוי שהוא יפגע מהגז נמוך מאוד".