בעיית חדירות הכטב"מים בצפון: במאמר שמפרסמים תא"ל במיל' רן כוכב (רנכו), בעבר מפקד מערך ההגנה האווירית ובתפקידו האחרון דובר צה"ל, ותא"ל במיל' ערן אורטל, בעבר בכיר בחטיבת המבצעים ומפקד מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, הם טוענים שישראל איבדה את העליונות האווירית מול חיזבאללה בשכבת "השמים הנמוכים", כלומר ברום הטיסה של כטב"מים (כלי טיס בלתי מאוישים) קטנים ורחפנים.
עוד הם מוסיפים שהנחת היסוד של מערכת ההגנה האווירית בישראלית התערערה לחלוטין, מה שמהווה פגיעה אסטרטגית ומנוצל על ידי חיזבאללה. במאמר שפורסם במרכז בגין סאדאת למחקרים אסטרטגים, שני הקצינים הבכירים במיל' אומרים שיש לארגן מחדש את מערכת ההגנה האווירית מבחינה טכנולוגית, מבנה, סד"כ ועוד. "עליונות אווירית היא נדבך יסוד בתפיסת הביטחון הישראלית", הדגישו.
"התמקדו רק ברקטות, זה כבר לא תקף"
בתחילת המאמר תא"ל מיל' רנכו ותא"ל מיל' אורטל סוקרים את הבסיס האסטרטגי של ההחלטה הישראלית בתחום העליונות האווירית וההשקעה האדירה של מדינת ישראל בחיל אוויר מתקדם ואיכותי, לצד הקמה של מערך נ"מ קטן שבתחילה היה תחת חיל התותחנים, ובנשנות ה-60 עבר לאחריות חיל האוויר משיקולים של שיקולים של "תיאום אווירי ובטיחות".
לאחר מכן הם מצביעים על כך שבשני העשורים האחרונים, "התרחשו שני תהליכים. הראשון היה צמצום תצורות נ"מ טקטיות, שמטרתן העיקרית הייתה לספק הגנה ניידת בחזית לכוחות הקרקע נגד מטוסי אויב". מדובר בעיקר במערך תותחי נ"מ כמו מערכות ה"וולקן" שתפקידם היה להגן על אתרים כמו בסיסי חיל האוויר ולהתקדם עם הכוחות המתמרנים, במטרה להגן עליהם ממטוסי אויב.
"תצורות ניידות הגנו על התמרון הקרקעי והפילו מטוסי ומסוקי אויב במלחמת יום הכיפורים, וכן לחמו במלחמת לבנון הראשונה. למרות פריסתה והשימוש הממושך שלה נגד כמה התקפות טרור מוטסות מגבול לבנון בשנות ה-80, המערך היה בעדיפות נמוכה עבור חיל האוויר. לאחר מלחמת לבנון השנייה, אחרונות היחידות הללו הושבתו והמערך הנ"מ עבר במלוא עוצמתו למשימתה החדשה, שהתפתחה מאז שנות ה-90: הגנה על העורף מפני טילים ורקטות".
זה הוביל לתהליך המשמעותי השני שהתרחש במהלך העשורים האחרונים עם "פיתוח ורכישת מיירטי חץ, כיפת ברזל וקלע דוד כדי להגן על העורף מפני הטילים והרקטות שהצטברו בצד השני. איום זה התעצם עם השנים וחיל ההגנה האווירית, אשר בשנת 2011 שינה את שמו באופן רשמי מנ"מ להגנה אווירית וטילים, התאים את עצמו, והעביר את המיקוד לאיום המתהווה שהחליף את משימת הנ"מ. הנחת העבודה הייתה, ונשארה עד היום, שחיל האוויר של ישראל שולט בשמיים. תפקידה של ההגנה האווירית, אם כן, הוא להתמקד בטילים ורקטות. הנחה זו אינה תקפה עוד".
מאוקראינה ועד חיזבאללה
המלחמה הנוכחית, בעיקר מול חיזבאללה ובטווחים ארוכים יותר מול החות'ים ומיליציות פרו-איראניות, וכפי שמציינים במאמר גם המלחמה באוקראינה, זה רגע השיא של התפתחום איום "שכבת השמים הנמוכה". כפי שהם מציינים, בתחילת העשור הנוכחי הואץ הפיתוח של כלי טיס זולים, קטנים ובלתי מאוישים עם חתימת מכ"ם נמוכה.
"עולם המל"טים וכלי הטיס הבלתי מאוישים שינה לחלוטין את הנחת היסוד של עליונות אווירית מוחלטת. חיל האוויר הישראלי אמנם ממשיך לשלוט בשמיים, אבל "מתחת לאפם" של מטוסי הקרב המתקדמים נוצרה שכבת אוויר חדשה. זוהי שכבת "שמיים נמוכים", נכתב.
לצד איום הטילים המדויקים, חיזבאללה והאיראנים מצאו פרצה במערך ההגנה האווירית של ישראל, שנכון לרגע זה מתקשה מאוד להתמודד עם האיום. מרגע שההנהגה הישראלית החליטה גם לפנות חבל ארץ שלם ולמעשה כמעט לוותר עליו, הפרצה הזו הפכה לאיום אסטרטגי על מדינת ישראל.
ואם לא די בכך, רנכו ואורטל כותבים על כך שהאיום מופנה גם נגד מערך ההגנה האווירית. "הסיכון לתקיפות מדויקות חל לא רק על תשתיות צבאיות ואזרחיות אלא גם על מערכת ההגנה האווירית עצמה. מערך זה נבנה במהלך השנים בהנחה של עליונות אווירית ישראלית. ההגנה האווירית עצמה לא הייתה אמורה להיות ניצוד. כיום, האויב מסוגל לא רק למקד במדויק את גורמי ההגנה האווירית שלנו אלא לשמור על נוכחות אמיתית בשמיים שלנו. באמצעות מל"טים, ואפילו מל"טים בטווחים קצרים יותר, הוא יכול לחפש מטרות ולפגוע בהן בזמן אמת. האויב מסוגל לחדור לעומק ישראל ולהיכנס למערכת ההגנה האווירית בנתיב אחד בעוד שמטוסים אחרים מנצלים את ההסטה וחודרים בנתיב אחר, סמוי יותר".
המלחמה הנוכחית האיצה מאוד את התפתחות האיום. "האויב זיהה את הפרצה והוא משפר מדי יום את האמצעים והטכניקות המבצעיות העומדות לרשותו. לא ניתן עוד לראות את האיום של UAS (כטב"מים) כנפרד מהאיומים הבליסטיים, הטילים והרקטות. האויב משכלל טכניקות שבאמצעותן ניתן להשתמש בכלים הללו באופן מתואם כדי להתגבר על מערכי ההגנה האווירית שלנו, להשמידם ולהמשיך לפגוע במטרות בחזית ובעורף שלנו. תהליך מסוכן זה, המואץ במהירות, דורש למידה מהירה, ארגון יעיל והכנה מעשית מצד ישראל. להלן שלוש סוגיות מעשיות שיש לטפל בהן, מקל לכבד".
כך מציעים לארגן את המערך מחדש
בעצם המאמר של רנכו ואורטל מדבר על שילוב איומים אחרי שחיזבאללה והאיראנים זיהו את נקודת התורפה של ההגנה הישראלית. האויב משלב בין כטב"מים לטילים ורקטות באופן מתואם, מה שמקשה על ההגנה. וכדי להתגבר על הבעיה שנוצרה, הם קוראים לארגון מחדש של מערכת ההגנה האווירית, במיוחד בחזית הקרב.
על ישראל לתת דגש למערכת בקרה מרכזית שתאפשר קבלת החלטות אפקטיבית, מיטבית ויעילה. "עיבוד מידע מכל החיישנים מאפשר לשגר את המיירט הטוב ביותר מהמיקום הטוב ביותר ברגע הטוב ביותר". אבל גם כזו שתדע לשלב קבלת החלטות מבוזרות על מנת להתגבר על כשלים שיכולים להיות במערך שליטה מרכזי, ותאפשר שילוב של מגוון רחב של פלטפורמות הגנה.
מכיוון שאין עליונות אווירית מוחלטת בגובה השמיים הנמוך מול כטב"מים ורחפנים, הם קוראים לשלב "שכבת יירוט נוספת – הגנה נקודתית – שתאפשר רמת אבטחה גבוהה יחסית לאתרים ונכסים חיוניים. שכבה זו תושק רק כאשר ברור שהשכבות האחרות נכשלו ורק כדי להגן על נכס קריטי למדינה, כמו תחנת כוח חשובה או מרכיב חיוני במערך ההגנה האווירית". בעיקר מה שהם מגדירים כמערכות הגנה אווירית טקטיות בהם תותחי נ"מ מכווני מכ"ם וטילי כתף, יחידות שהיו במערך הנ"מ הישראלי ונסגרו לפני למעלה מעשור.
אבל הם מדגישים שרכש מהיר ורב של אמצעים חדשים לא ייתן את המענה הנדרש, ולמעשה על צה"ל לארגן "מחדש את הקרב על השמיים, במיוחד בחזית. אם רק נוסיף עוד אמצעים מבלי לנהל את ההגנה המרובדת בדינמיות הנדרשת, נחווה לא רק בזבוז אלא כישלון".
לצד חשיבותו: הביקורת על המאמר
המאמר של שני הקצינים המומחים בתחומם מצביע על כשלים ונקודות חשובות. אבל צריך לומר שאינו חף מבעיות. הראשונה היא שהוא מתמקד בהגנה בעוד שהתפיסה הישראלית, לפחות בכתובים, היא שההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
צה"ל לא חשב שיהיה עליו להגן על המדינה במשך עשרה חודשים מבלי שינתן לו האישור המדיני לצאת למבצעי תקיפה נרחבים עד כדי מלחמה בהיקף מלא. ומרגע שהקרב הגנתי ובמשך זמן כל כך ארוך, ההגנה לעולם תיפרץ וגם אחרי שנצליח לסתום פרצות, משך הזמן יאפשר לאויב למצוא פרצות חדשות. גם לכל טכנולוגיה תהיה בסופו של דבר טכנולוגיה נגדית.
צריך לומר שהטענה שישראל איבדה לחלוטין את העליונות האווירית שלה בשכבת "השמיים הנמוכים" עשויה להיות מוגזמת, לאור הנתונים והיירוטים הרבים שכן מבוצעים. כך שמדובר בהנחת יסוד מעט מוגזמת ולא מוכחת. בהמשך לזה, המאמר נעדר נתונים כמותיים תוך הצגה של מספר טענות רב, בלי לספק ללא תמיכה בנתונים ספציפיים ודוגמאות מפורטות מהמלחמה. אמנם אחוז היירוט של כטב"מים ורחפנים של חיזבאללה נמוך, ועל זה מעידה העובדה שצה"ל לא מפרסם את הנתונים. אבל עדיין בכל יום מיורטים כלים רבים מהסוג הזה, ההערכות הן סביב ה-40 אחוז.
המאמר, לפחות החלק שמותר לפרסום בציבור ואינו חוסה תחת הצנזורה, מתעלם משתי נקודות חשובות. הוא אינו מתייחס לפתרונות טכנולוגיים קיימים או בפיתוח להתמודדות עם איומי כטב"מים. ובנוסף אין שם דיון בעלויות הכרוכות בשינויים המוצעים או בהשלכות התקציביות.
בשורה התחתונה: כך יימצא הפתרון
על אף הנאמר, חשוב מאוד להצביע על ההצעות המסכמות, בהן הקמה מחדש של מערך הגנה אווירית טקטי שיהיה מותאם לאיומים החדשים. מערך ההגנ"א הישראלי נדרש לשפר את היכולת של שכבות ההגנה השונות, לסייע ולהגן זו על זו על מנת להתמודד עם האיום, שמופנה נגד הסוללות. יש להוסיף שכבת הגנה לאתרים ונכסים חיוניים ולשפר את יכולות הניידות, ההגנה וההסוואה של מערכת ההגנה האווירית.
צה"ל של השנים האחרונות, ובעיקר במלחמה הנוכחית הפך להיות צבא הרבה יותר מקצועי בכל הקשור ליכולת של יחידות מסוגים וחילות שונים לדבר אחת עם השנייה. בהקשר לזה, יש לשלב את מערך ההגנה האווירית הטקטי עם תמונת הקרב של מפקדי הקרקע, על מנת לייצר תמונת מצב איכותית ונרחבת יותר מכאן, לשפר את יכולות היירוט וההגנה ההדדית.
המאמר של תא"ל מיל' רנכו ותא"ל מיל' אורטל מעלה נקודות חשובות מאוד לדיון, על מנת להתגבר על נקודת התורפה שהאויב מצא. אבל כדי למצוא את הפתרון הנכון והיעיל, שידע להשתלב גם עם הכלכלה הישראלית והטכנולוגיה, נדרש מחקר נוסף ומעמיק, כדי לגבש אסטרטגיה מקיפה להתמודדות עם האתגרים החדשים בתחום ההגנה האווירית.