מעט קשה לדמיין סיטואציה בה ישיבת תקציב תתפתח לדרמה שתשפיע על יכולתה של ישראל להתמודד עם האיומים סביבה, אך זה בדיוק מה שהתרחש בחודש שעבר במהלך דיון על התכנית הרב שנתית של צה"ל. כשחיל האוויר, זרועות היבשה והים מתכתשים ביניהם על הזכות להשתדרג ראשונים, כשפני המזרח התיכון משתנים על בסיס יומיומי וכשצה"ל עסוק כבר מספר עשורים בלחימה בטרור – עולה השאלה היכן כדאי להשקיע את הכספים? ולא פחות חשוב מכך: האם ישראל מוכנה להתמודד בעימות כולל כנגד צבא סדיר?
(רק) מצפון תיפתח הרעה?
נדמה שנכון להיום, כולם (מדינאים ואנשי מודיעין) מסכימים שהסיכוי למלחמה מול צבאות סדירים קלוש עד אפסי. אלא שזה המקום להזכיר שגם בימים שלפני מלחמת יום הכיפורים הייתה ישראל שבויה קונספציה שהסיכוי למלחמה אזורית הוא אפסי. לא לחינם, כחלק ממסקנות וועדת אגרנט, הוקמה באמ"ן מחלקת מחקר, שתפקידה לבחון את נתוני המודיעין בגישת ה"איפכא מסתברא" (ההפך מסתבר).
בניין הכוח הצבאי חייב להיעשות תוך הסתכלות על האיומים מנקודת מבט של התרחיש הקיצוני ביותר. הפריווילגיה של הסתמכות עיוורת על הסכמים חתומים (כמו אלו עם מצרים וירדן) היא כזו שאינה מתאימה למדינה כמו ישראל, נטולת העומק אסטרטגי בשל גודלה. שינוי שלטוני בכל מדינה במזרח התיכון עלול להביא לשינוי בתפיסת העולם, והוספתה אל מעגל האיומים.
לאחר המלחמה בעירק, ירדה החזית המזרחית ממפת האיומים על ישראל. אבל האם גורמי המודיעין יכולים לחזות מה יהיה על עירק בעוד עשור או שניים? מדינת ישראל נמצאת כיום במרכזה של סערה אזורית. הסכם השלום כבר נמצא במבחן לאור החלפת השלטון במצרים, הגבול הסורי בוער, כשלגורמי המודיעין ידוע שבין המורדים הסורים נמצאים גם לא מעט כוחות של ארגוני הג'יהאד העולמי, וגם ירדן, בעלת ברית מסורתית של ישראל עוד לפני הסכמי השלום, נמצאת במשבר חמור שמסכן את שלטונה.
שוב מעטים מול רבים - נחיתות מספרית מדאיגה
במקרה של מתקפה כוללת על מדינת ישראל יימצא צה"ל, כמו בעבר, בנחיתות מספרית משמעותית. גם הפער הטכנולוגי קטן אם נצרף מדינות כמו סעודיה, ששלחה כוחות תגבור במלחמת יום כיפור, את צבא המודרני של מצרים ואפילו את ירדן.
על פי המכון למחקרים אסטרטגיים כולל סדר כוחות היבשה של ישראל, נכון לשנת 2010, 133 אלף חיילים בסדיר ועוד 380 אלף חיילי מילואים. על פי אותו מכון מחקר ברשות ישראל 516 מטוסי קרב (בתוכם לא מעט מטוסים ישנים, המצויים באחסנה, וצפויים להישלח לחזית ביום פקודה) ו- 3,340 טנקים. אלא שכאן בדיוק מתחילה הבעיה. בעוד שחיל האוויר נהנה מיתרון טכנולוגי בולט בשל מטוסי הקרב מתקדמים שברשותו, ביבשה המצב שונה לחלוטין. רק 320 מהטנקים ברשות צה"ל הנם מדגם מרכבה סימן 4. גם כאשר מוסיפים את הסימן 3 מדובר בסך הכל על 780 טנקים.
יתר הכלים הכבדים ברשות חיל השריון הנם מסוג מרכבה 2 ומג"חים, שמודל הייצור שלהם נמצא אי שם בשנות ה-60. בתחום הארטילריה פיגרה ישראל מאז ומתמיד אחרי צבאות ערב, כשלרשותה 756 קני תותח בסך הכל, בהם כאלו שנמצאים בשירות 45 שנה. בתחום הנגמ"שים מצבו של צה"ל רע אף יותר. הכוח המתמרן מתנייד אמנם על כ-6,000 נגמ"שים, אלא שלמעלה מ-5,000 מהם שייכים לדגמי M-113 אותם ניתן להגדיר כ"עתיקים" במקרה הטוב.
מנגד, מבט על ששת צבאות ערב בלבד (מצרים, סוריה, ירדן, סעודיה, אירן ואלג'יר) מצייר תמונה שונה לחלוטין: כמעט שני מיליון חיילים, 12,580 טנקים, 1,720 מטוסי קרב וכ-6,000 תותחים. גם אם ניקח בחשבון את הפער האיכותי, נראה שבזכות מדינות כמו סעודיה, מצרים ואפילו ירדן, ברשות צבאות ערב 1,700 טנקים מתקדמים (רובם תוצרת ארה"ב ובריטניה) וכ-510 מטוסי קרב מדגמי F-15, F-16, מיג 29 וסוחוי 30.
כל הנתונים האלה לא כוללים, כמובן, את האמצעים ההולכים וגוברים של ארגוני מחבלים כמו החמא"ס, הג'יהאד אסלאמי, חיזבאללה, ומדינות קטנות יותר כמו איחוד האמירויות ועמאן, שהופכים את המשוואה לבעייתית אפילו יותר.
האם צה"ל מאבד את יכולת התמרון?
במשך כל מלחמות ישראל התגאו מפקדי צה"ל ביכולת התמרון של הצבא, שהייתה מהגורמים העיקריים לניצחונות ומעמודי התווך של הדוקטרינה הישראלית. אולם לאחר מלחמת המפרץ הראשונה, אז השמידו כוחות הקואליציה את צבא עיראק בעוצמה של אש מהאוויר, ורק אז פלשו, החליטו בצה"ל להתמקד בעוצמת האש על חשבון יכולת התמרון. בצבא הגיעו למסקנה שתמרון יבשתי יידרש רק אחרי שעוצמה של אש, לרוב מהאוויר, תשמיד את מרבית כוחו של האויב. במאמר של ד"ר אל"מ (במיל') שמואל גורדון נכתב באותם ימים: "כשם שלאחר מלחמת העולם הראשונה התרחש מהפך התמרון שנישא על גלי מיכון אמצעי לחימה - הטנק, התותח המתנייע, הנגמ"ש, המטוס והצוללת – כך עתיד מהפך האש, מונחית, מדויקת, ועקיפה, להביא להקדמת קטילת האויב בטרם התמרון".
בתחילת שנות ה-2000, במיוחד לאור מלחמתו של צה"ל בשטחים, קטן מעמדו של צבא היבשה וחיל האוויר הפך למרכז עוצמתה של מדינת ישראל. בחינת כל מבצעי צה"ל מאז ועד היום מראה כיצד פעל העיקרון הזה, החל ממבצע ענבי זעם ועד לעופרת יצוקה. על אף לקחי לבנון, עדיין לא ניתן דגש בצה"ל על יכולות התמרון המשולב - בעיקר בכל הקשור לצבא המילואים, שנחשב לחלק העיקרי שלו. בדיקה זריזה תגלה שבצבא המילואים קיימות לא מעט יחידות שלא התאמנו במתארים משולבים עם שריון וחיל אוויר בין חמש לעשר שנים במקרה הטוב.
גורמים רבים בצבא מעידים שמרבית המפקדים במילואים, בעיקר בדרג הזוטר, אינם יודעים להפעיל בצורה מקצועית אש ארטילרית, מסק"רים וגם שריון. בעיה נוספת שמעלים אותם גורמים היא שמסוקי הקרב של חיל האוויר, שנועדו לבלום מסות של שריון, כמעט שאינם מתאמנים במבני הגנה גדולים. מה שעלול לפגוע ביכולת בתרחיש שבו יוצפו הגבולות בטנקים של האויב.
במאמר שערך בנושא פרופ' זכי שלום, חוקר בכיר במכון למחקרים אסטרטגים ומרצה בבן גוריון, נבחנו יכולות צה"ל במלחמת לבנון השנייה ועופרת יצוקה (המוצלחת כביכול) כמדד ליכולת יכול להתמודד עם צבאות סדירים של האויב. שלום הראה שעל אף ההצלחות של מבצע עופרת יצוקה (שכללה את הפתעת החמאס, שליטה באש ועוד) לא נראתה נקודת שבירה בקרב הארגונים, ו"כיום ברור שישראל לא הצליחה להשיג הכרעה ברורה בשטח". עוד ציין פרופ' שלום: "מאזן תוצאות המערכה ברצועת עזה מחייב את מדינת ישראל לבחינה מעמיקה באשר לתקפותה של הדוקטרינה הביטחונית שלה".
פרופ' שלום מציין שבשני המקרים בהם השתמש צה"ל בכוח אווירי, שריון וחי"ר מסיבי - כולל גיוס ניכר של מילואים מול אויב נחות עשרות מונים - לא מוצתה מלוא היכולת להגיע להכרעה ממשית. יש לזכור שבמלחמה מול צבאות סדירים יכולתו של חיל האוויר תנוטרל, לפחות בשלבים הראשונים, כפי שקרה במלחמת יום כיפור, על ידי כמויות אדירות של סוללות נ"מ שנמצאות בידי צבאות ערב.
"סימן שאלה כבד מרחף על הסיכויים לניצחון במערכה"
גורמי המודיעין בצה"ל מעריכים שגם במלחמה מול צבאות סדירים ייצא הצבא עם ידו על העליונה. אולם תסריט שבו ארגוני הטרור יחברו לצבאות הסדירים, ויפתחו יחדיו במתקפת פתע, עלול להוות בעיה חמורה. ארגונים אלו מחזיקים בכמויות אדירות של טילים, כמו גם מדינות כמו סוריה ואירן. הנחת העבודה אומרת שישראל תקבל התרעה מודיעינית טרם מלחמה כזו, בנקודה הזו כדאי להזכיר שאף גורם מודיעיני בעולם המערבי לא הצליח לחזות את התפתחויות ה"אביב הערבי". ירי מסיבי של רקטות על העורף הישראלי לא יסתכם רק בפגיעה באזרחים אלא עלול לשבש את התארגנות צבא המילואים למלחמה. מאמרו של פרופ' שלום מצייר תמונה עגומה למדי לגבי יכולתה של ישראל להעניק מענה הולם וקובע: "סימן שאלה כבד עוד יותר מרחף על הסיכוי שישראל תצא מהעימות מנצחת". כשנתונים אלה, ורבים מסווגים אחרים בידם, יצטרכו כעת מקבלי ההחלטות לקבוע את מדיניותה הביטחונית של ישראל בתרחיש לא מופרך של מלחמה אזורית כוללת.