דינה קיט הכירה את בעלה כשהיה חייל בשירות סדיר. כשהקשר ביניהם התקדם היא זוכרת שבבית בקושי היו רהיטים אבל כן היו פסנתר, פטיפון וכמה תקליטים. "המשפחה צחקה עלינו שאנחנו ישנים על מיטות סוכנות אבל מחזיקים פסנתר ותקליטיה בבית", משחזרת דינה. המוזיקה הייתה מרכז חייהם. לימים התחתנו והקימו משפחה.
בפעם הראשונה הגיע השכול לביתם כשאיבדו את בנם הבכור ישראל ז"ל, שנפטר ממחלה קשה בגיל 16 אחרי שנתיים של מאבק. כשבנם אופיר רצה להתגייס ליחידה קרבית, ההורים ניסו לשכנע אותו לרדת מהרעיון אחרי שכבר איבדו בן אחד אבל הוא היה נחוש לתרום ולשרת שירות משמעותי.
"בעלי שהיה בעצמו קרבי והחל את שירותו הצבאי בשייטת ניסה לשכנע אותו. אמר לו שאנחנו כבר משפחה שכולה אבל אופיר שלנו היה נחוש מאוד לשרת כלוחם. הוא התגייס לפלחה"ן גבעתי ואחרי שנה וחצי בצבא נפל בתקרית עם מחבל מתאבד בעזה. דקות בודדות לפני שזה קרה עוד דיברתי איתו בטלפון". יחד עם אופיר נפל גם חברו לצוות, סמל אביב איזק ז"ל.
מאז חלפו 20 שנה ואחד הדברים שאותם דינה מציינת הוא שמרגע שנפל הבן, אבא שלו, בעלה – הפסיק לנגן בפסנתר. "מאותו רגע הפסנתר אצלנו בבית לא נפתח. זה מה שהוביל אותי להקים מקהלה של אבות שכולים". לפני 12 שנה החליטה דינה להקים את המקהלה, מתוך תקווה שבכך תגרום לבעלה לחזור לשיר ולנגן, להקל מעט על הכאב והצער.
"כשהתחלתי להרים טלפונים כל התגובות שקיבלתי היו 'אני לא מסוגל לשיר'. קודם כל עשיתי את העבודה בבית. אמרתי לבעלי בוא, אתה אוהב שירה ולאט לאט אולי תחזור גם לנגינה. התחלנו עם שישה אבות שכולים, מוסיקליים, שאוהבים את התחום וככה המקהלה התחילה להתגלגל".
תחילה אספה קבוצה של 5-6 אבות. בהמשך, בתמיכת עמותת "משפחה אחת", הוכפלה כמות המשתתפים וצורף מנצח מקצועי. מדי יום ראשון בערב היו נפגשים לבילוי משותף, ארוחה וחזרה של המקהלה. הם הופיעו בטקסים, בבתי ספר בעיקר אבל לא רק, ואפילו הוציאו דיסק משירי המקהלה.
"למרות הקושי אבות שכולים עמדו ושרו. ככה כל שבוע במשך 12 שנה, עד שבאה הקורונה", אומרת דינה בכאב. מאז שפרצה המגפה חברי המקהלה, חלקם בני יותר מ-70 הפסיקו להיפגש. גם בתקופה האחרונה כשההגבלות הוסרו והחיים החלו לחזור לשגרה, רובם איבדו את החשק והמוטיבציה. כבר לא מוכנים לעשות מאמץ, לבוא ולהיפגש כדי לשיר יחד.
"ניסיתי לגשש עם החברים, גם הם וגם בעלי אומרים שאין כבר טעם כי המקהלה לא מופיע בשום מקום. בשבועות האחרונים אני מנסה לעניין אנשי מקצוע, ליצור איזשהו אירוע בו יופיעו וזו תהיה סיבה עבורם להיפגש שוב לשיר. כולם אומרים לי שאם אצליח לסדר איזשהו מופע, ניפגש. אבל זה לא פשוט בתקופה הזו שהקורונה עדיין ברקע".
דינה לא אומרת נואש. היא מאמינה שלפעילות המקהלה יש ערכים חשובים הרבה יותר, שהיא נותנת טעם לחיים, מקלה קצת על הכאב ומביאה שמחה. בעזרת הכתבה היא מקווה שאמן כלשהו או גורם אחר ירים את הכפפה ויציע שיתוף פעולה עם חברי המקהלה, שיצית בהם מחדש את האש, יגרום להם לצאת מהבית ולהיפגש שוב יחד האבות השכולים כדי לשיר.
"מה שהייתי רוצה הוא שזמר או אמן כלשהו ירים את הכפפה ויעלה אותם על הבמה, באחת ההופעות שלו. אני לא מבקשת מימון כספי, אני רוצה לחשוף אותם לקהל, לצעוק את הצעקה. כואב לי שהאבות השכולים האלה יושבים בבית, במקום לעמוד ולשיר כמו שעשו עד שפרצה המגפה".
עמותת "משפחה אחת" הוקמה בשנת 2001 לאחר הפיגוע הגדול במסעדת סבארו בירושלים. מיכל בלזברג החליטה לוותר על בת המצווה שלה ולתרום את כל המתנות לטובת משפחות שכולות. כך נוסדה העמותה והוריה, שנטל ומארק בלזברג, מנהלים אותה.
העמותה תומכת, מסייעת, משקמת ומלווה כ- 3,550 אזרחים וחיילים ובני משפחותיהם, שנפגעו בפעולות טרור, בקרבות ובפעולות איבה, פצועי מלחמה, נכים, נפגעי טראומה ובני משפחות שכולות, במטרה להחזירם למסלול החיים אחרי האסונות שפקדו אותם.
דינה קיט עצמה מתנדבת גם היא בעמותה, והרעיון של המקהלה הוא יוזמה שלה. כחלק מתוכנית השיקום למשפחות ולנפגעי טרור, מקיימת העמותה פעילויות לילדים, נוער ובוגרים, סדנאות, קבוצות תמיכה, סיוע כלכלי ותעסוקתי, מימוש זכויות, טיפולים בהנחיית אנשי מקצוע, ועוד.