שלוש לפנות בוקר, הלילה השלישי במבצע "שובו אחים". אחת הפלגות הלוחמות של יחידת דובדבן עברה מספר שעות של פעילות מבצעית משותפת עם השב"כ בתוך חברון. הלוחמים הובילו את אנשי השב"כ ליעדם ובזמן שהם מבצעים את עבודתם בתוך הבית הפלסטיני, חיילי דובדבן מאבטחים אותו בפנים חתומות ובאצבע דרוכה על ההדק. הם לא יודעים מה קורה בפנים ולא עוסקים בכך, הם רק יודעים שבעבודתם הם מסייעים למדינת ישראל להתקדם עוד צעד להחזיר הביתה את שלושת החטופים, גיל־עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח. לאחר זמן ממושך של המתנה, בקשר נשמעת הבשורה שהאירוע עומד להיגמר ויש להתחיל להתארגן ליציאה מהשטח. זמן מה לאחר מכן מתקבלת ידיעה, שמשימה נוספת בעלת חשיבות מודיעינית בחסות השב"כ צריכה להתבצע כעת, וצוות אחד של דובדבן נשאר בשטח. הפעם התמונה מעט ברורה יותר: המטרה היא איסוף מידע מודיעיני במספר מוקדים בחברון. צוות לוחמי דובדבן מאחת הפלגות ובראשו סרן י', מפקד הפלגה (מפל"ג), מתקדם עם אנשי השב"כ והימ"מ לעבר היעדים שנמסרו. במיומנות ובמהירות הם מבצעים את המשימה – פורצים למבנה, סורקים, מאבטחים ומוצאים את מבוקשם.
השקט שורר ברחובות העיר, אך מתח מבצעי מורגש כמו חשמל בין הלוחמים והמפקדים מהיחידות השונות. השמש עולה על חברון, הכוח מסיים את המשימה בהצלחה ומתחיל בדרכו החוצה. לקראת השעה שבע בבוקר מגיעים הלוחמים לשטח ההתארגנות באחד הישובים היהודיים הסמוכים ועכשיו כבר קשה להדחיק את אנחת הרווחה העמוקה שרוחשת באוויר. הלוחמים עושים את דרכם לעבר אולם הספורט בו הם ישנים, ונדמה שאת מקומה של העייפות הצפויה ממלאת כעת תחושת סיפוק חסרת תחליף.
המפל"ג סרן י', וקמ"ן היחידה, רס"ן ד', מחליטים לדחות מעט את השינה לטובת ביקור קצר במערת המכפלה לתפילת שחרית. הם מורידים את הווסטים והקסדות ונוסעים אל היישוב היהודי בחברון בדרך עמוסת צמתים וסמטאות, אותן הם מכירים מקרוב כל כך. רוח בוקר קרירה באוויר והשמים כחולים חלקים. בכניסה למערה הם נפרדים לראשונה בימים האחרונים מהנשק הארוך והאקדח הצמוד לגופם ועולים במדרגות אבן לאזור התפילה. הם מניחים תפילין וקוראים תפילת שחרית, וחברון כולה פרוסה לימינם. על הקיר מול אזור התפילה ישנו סממן אחד השובר את הפסטורליה הרגעית וזורק אותם חזרה אל המציאות. שלוש תמונות גזורות מעיתון של שלושה נערים שנחטפו, ושגורלם עדיין אינו ידוע.
מדינה שלמה עוקבת
שלושה ימים קודם לכן, בוקר יום שישי, היום הראשון למבצע. הודעות ראשוניות מתקבלות על אירוע חטיפה שהתרחש, והקפצת צבא שמים (צב"ש), הקפצת הכוננות הגבוהה ביותר, מוכרזת. באותו זמן, כוח של יחידת דובדבן תפס כוננות בבסיס ואילו יתר הסד"כ הוקפץ במהירות מהבתים. סרן י' נשאר שבת עם כוח הכוננות וקיבל טלפון מהחמ"ל שהעיר אותו משינה עמוקה של אחרי פעילות. "אני מקבל את ההקפצה, מברר מהר פרטים ומכין את כל הפלגה לקפוץ", מספר סרן י'. "אנחנו מגיעים בסביבות 11 לחטיבה המרחבית עציון ובשיח שהתנהל שם אני מבין שהאירוע הזה הוא יותר מהדברים שאנחנו רגילים לקפוץ אליהם כל הזמן באיו"ש. ברגע שהבנו שיש חטופים אני תופס לעצמי את הראש וחושב, 'רגע, הם הצליחו'", הוא נזכר שוב באותם רגעים. "בדרך דרומה מהיחידה מישהו שולח הודעה עם תמונות של החטופים. ברגע הזה אתה מרגיש שזה מטלטל אותך. בשנייה שאתה רואה את הפרצופים, אז נופל לך האסימון. הם המשימה, ילדים צעירים שכל החיים שלהם לפניהם. זו הייתה כאפה מבחינתי, הנקודה שזרקה אותי והכניסה אותי לזה באמת".
מהצד של הלוחמים התמונה נראתה בעיקר מעורפלת. רובם נשלפו מהמיטות ומהבתים היישר אל המציאות הקשה איתה הם נדרשים להתמודד, האפופה בחוסר ודאות. "הוקפצנו בתשע בבוקר ותוך עשר דקות כולנו מחוץ לבסיס", מתאר סמ"ר ת'. "אתה מתחיל את האירוע עם הרבה חוסר ידיעה וערפל. אחרי כמה שעות התחלתי לקבל הרבה אס־אמ־אסים דואגים מחברים ששואלים אם אני בסדר, והבנתי שיש פה משהו רציני שכל המדינה עוקבת אחריו", הוא משתף וסמ"ר ד' מוסיף, "בסוף זה שונה מאירועים אחרים כי כל היחידה על הרגליים, ולא רק פלגה אחת או שתיים, כל הכוחות שלנו עובדים בכל רגע נתון כשלכולנו יעד אחד".
יחידת דובדבן ידועה כמומחית הבלתי מעורערת לאזור יהודה ושומרון, ולוחמיה מבצעים מעצרים ופעילויות מבצעיות מדי לילה בכלל הגזרה, מהחטיבה המרחבית מנשה ועד החטיבה המרחבית יהודה. "אין ספק שהיתרון היחסי של היחידה הוא זה שאנחנו חיים ונושמים את איו"ש ובכלל את מרחב פיקוד המרכז", מסביר רס"ן ד', קמ"ן היחידה. "זו יחידה עם שימור ידע אדיר וזה מתבטא בהרבה דברים. היום בלילה, למשל, קיבלנו יעדים ואנחנו מכירים אותם, היינו כבר בבית הזה וזה מאוד מקצר תהליכים בעבודה".
אחת התכונות הניכרות באופי היחידה היא הגמישות וההירתמות של אנשיה, כך מסבירים הלוחמים והמפקדים פה אחד. "הגמישות זה ב-DNA של היחידה הזו", מבהיר סרן י'. "קרה האירוע ותוך שלוש שעות וחצי לא משנה מה, כולם מתייצבים. אין אחד חסר ועושים את זה עם הרבה צניעות", הוא אומר, ורס"ן ד', קצין האג"ם של היחידה מדגיש, "קיבלנו את ההודעה על האירוע עם שאר הכוחות, ואנחנו היינו הכוח הראשון שהגיע".
נכון לעכשיו, עיקר תפקיד היחידה במבצע הוא לסייע בהבאת המידע המודיעיני שיטה את הכף, אך בפועל, לא תמיד המשימות שניתנות לפלגות הן בהכרח שונות או חשובות יותר ממשימותיהם של הכוחות האחרים בשטח. סגולת היחידה, כך מסביר סרן י', היא לקבל זאת ברצון ובהבנה. "בראייה רחבה, יש יחידות מסוימות שעליהן לא נפרט, שבהיבט המודיעיני הן נמצאות בקצה ואנחנו במעטפת", הוא מבאר. "העוצמה של היחידה היא ההיכרות שלנו עם השטח ואיך שהוא מגיב, בנוסף ליכולת שלנו לקבל משימות שהן לא תמיד נחשקות, ולעשות אותן על הצד הטוב ביותר", אומר סרן י'. "אני מקווה שנסגור מעגל על המבצעים, ובסוף כשנשים את היד על החוטפים כל הלוחמים ירגישו גאווה על זה".
שלושה שקים בגודל בן־אדם
בשיחות עם אנשי מודיעין בצה"ל, נדמה שמקרה החטיפה של שלושת הנערים הפתיע את כולם, אך בו בזמן לא הפתיע איש. כולם הבינו את חומרת האיום, כולם ידעו שהמוטיבציה בצד השני גבוהה. השאלה שעמדה על הפרק, מסבירים גורמים שונים, לא הייתה "האם", אלא "מתי". "איום החטיפה נמצא גבוה על סדר היום המודיעיני כבר חודשים", מסביר הקמ"ן. "כשעובדים במתאר אורבני האפשרות לחטיפה היא גבוהה, לא בהכרח רק דרך טרמפ. יש הרבה ניסיונות והתרעות כל הזמן, והפעם צלח להם. עשינו המון סיכולי חטיפות, רובם לא הותרו לפרסום והייתה מעורבת בהם פעילות מסוערבת".
למרות גודל האיום, לוותר על טרמפים זה לא אפשרי עבור מי שחי באזור יהודה ושומרון. "כמי שגר כאן אני יותר מבין את המציאות הזו של חטיפות והסכנה הזו", מסביר סמ"ר א', אחד מלוחמי היחידה שגר בהתנחלות באיו"ש. "כשאני קורא בכל מיני מקומות שכותבים שהמתנחלים דופקים את הצבא כשהם נוסעים בטרמפים, אני יודע שזאת לא המציאות. טרמפים זה עורק התנועה העיקרי בין היישובים, ואני מכיר את זה מקרוב כאזרח".
חשיבות המודיעין ואיכותו במבצע מסוג זה היא גבוהה ויכולה להיות הגורם המכריע להצלחה או לכישלון. הלוחמים מבינים שכל שביב מידע מודיעיני שאולי הם יסייעו בהבאתו, יעשה את ההבדל במקרה הזה. "אתמול נכנסנו לאיזה כפר והייתה זקנה שאמרה שהיא שמעה רעשים, יצאה החוצה וראתה אנשים מכניסים שלושה שקים בגודל של בן־אדם לדיר חזירים", ממחיש קצין האג"ם של היחידה. "שמענו את הידיעה הזו במקרה וקפצנו לדיר הזה. כאן היחידה נמדדת, המעבר מאפס למאה ברגע האמת. אנחנו קופצים לדיר ובטוחים שהעבודה שלנו היא הכי משמעותית כרגע ברמה הלאומית אל מול המשימה איתה אנו מתמודדים. במקרה הזה, בסוף התבדינו, אבל זה חלק מהעניין".
מאז שחרורו של גלעד שליט משבי החמאס באוקטובר 2011, התרחשו עשרות ניסיונות חטיפה שסוכלו על ידי צה"ל וזרועות הביטחון, 14 מהם רק בחצי השנה אחרונה. עם זאת, שני ניסיונות חמקו מתחת לרדאר של צה"ל. האחד הוא האירוע שאנו נמצאים בעיצומו, חטיפת שלושת הנערים, והשני הוא חטיפתו של סמל תומר חזן ז"ל בספמטבר 2013. גם באירוע חטיפתו של חזן, לוחמי היחידה היו מהכוחות המרכזיים שהופעלו. "הצוות שלי סחב את חזן ז"ל באלונקה מהבור בו הוא נרצח", מתאר מפקד צוות ביחידה, סגן א'. "במעצר עם הימ"מ תפסנו את הרוצח של חזן. זה מצב הזוי, אתה מדבר עם בן־אדם שאתה מבין שלפני כמה שעות הרג מישהו וזרק אותו לבור של שלושה מטר באדמה מת. אתה מסתכל עליו בעיניים ולא רואה משהו שונה מאדם רגיל", הוא נזכר. "זה אירוע קשה. החטיפה שאנחנו מתמודדים איתה עכשיו מחזירה אותי לשם. יש חשש שחס וחלילה נמצא גופות שוב. כל יום אנחנו עושים מעצרים ותופסים אנשים שעומדים לבצע פיגוע. היום אנחנו מחפשים אחרי אנשים שכבר עשו את הפיגוע, שכבר חטפו ואולי עשו יותר מזה".
"אבא, מצאת את האבידה?"
לוחמי דובדבן לא רגילים לזרים לצדם בעת פעילות ובטח שלא לתקשורת. רבים מהם מעדיפים שלא להתראיין, אלא לנצל את השעות הפנויות למנוחה לקראת הפעילות. האזור בו נחים הלוחמים הוא אולם ספורט רחב ידיים. שם הם ישנים, אוכלים וגרים בימים האחרונים ועד שיסתיים המבצע. מזרנים פרוסים לכל אורך המגרש, שבימים כתיקונם משמש את ילדי היישוב למשחקי כדורסל. וסטים, קסדות, תיקים ואמל"ח מונחים על הרצפה בתפזורת, וחיילים רצוצים שלא ישנו כל הלילה משלימים שעות שינה בבוקר על המזרנים.
בכניסה למתחם השינה של הלוחמים הוקם חדר אוכל מאולתר, שהוא ספק מטבח ספק מסעדה מקומית. עוגות, עוגיות, לחמים טריים, תבשילים ועוד מטעמים שהביאו התושבים ממלאים את המקום. "אי־אפשר להפסיק לאכול, אני עוד אשמין אחרי זה", מתלונן אחד החיילים, בעודו אוכל עוגיית שוקולד שהביא לו אחד מילדי היישוב, עם הקדשה חמה וציור של לב עבור "הלוחם האמיץ ששומר עלינו". "אתה רוצה להגיד להם תודה שהם שומרים עלינו?" שואל אב את בנו האוחז סלסלת ממתקים ומחלק עם בנו לחיילים. "תודה", אומר הבן בתמציתיות כשהוא מגיש את הסוכרייה לאחד הלוחמים בעיניים גדולות.
כשמסתכלים מהצד על האבות והבנים ברחבי היישוב, קשה שלא לחשוב על משפחותיהם של הקצינים ביחידה, אלה שנותרות מאחור כל עוד לא הושלמה המשימה. "קיבלנו את ההודעה בתשע בבוקר ועשיתי פרסה מקפה עם אשתי. כשאתה משרת ביחידה הזו אתה יכול לקבוע תכניות, אבל אף פעם אתה לא יודע איך הן יסתיימו", משתף קמ"ן היחידה. "יש לי ארבעה ילדים ורובם עוד קטנים מדי, אז אשתי אמרה לקטנות שמשהו הלך לאיבוד ועד שאבא לא ימצא אותו הוא לא יחזור. כשאני מצליח לדבר עם הבנות שלי הן מתקשרות ושואלות אותי: 'אבא, מצאת את האבידה?' ואני אומר, 'טרם'", הוא מספר ולוקח נשימה עמוקה.
פעילות עם הימ"מ
זו שעת ערב של יום ראשון, והלוחמים פותחים בנוהל קרב לקראת לילה נוסף במבצע. על ספסלי עץ נמוכים שהובאו מאולם הספורט מתקבצים הלוחמים לשמוע את הפקודה ללילה הקרב. "היום יש לנו פעילות עם השב"כ. אנחנו לא יודעים בדיוק מה המשימה אבל אנחנו נותנים מעטפת", פותח סרן י', המפל"ג, לאחר שווידא שכל הלוחמים נמצאים. "משימתנו היא לבודד את הבית, לעשות סריקה מאדם, ואז השב"כ יעשה את העבודה שלו בפנים ואנחנו מאבטחים", הוא מפרט. "לא להתחיל לשאול שאלות ולנסות להבין מה בדיוק אנחנו עושים, כי אנחנו לא יודעים וכנראה שאנחנו לא אמורים לדעת", הוא ממשיך.
הלוחמים מתפזרים אחרי התדרוך להכנת הציוד, כאשר לפתע מוקפצת אחת הפלגות. עשרות לוחמים רצים במהירות, עולים על ציוד, ומגיעים לרכבים תוך דקות ספורות. "התקבל דיווח שכוח של הימ"מ נקלע למצוקה בתוך אחד המעצרים, אנחנו יוצאים לסייע", מסביר אחד הלוחמים שמתנשף בעודו ממתין עם חבריו לאישור יציאה לדרך. זמן מועט אחרי שלוחמי הפלגה יצאו לדרך, מתחילים דיווחים ראשוניים על חילופי ירי, וקולות פיצוץ נשמעים מהאזור. בדיעבד יתברר שחלקם היו זיקוקי דינור.
הכוחות שנשארו במתנ"ס צופים בשידורי הטלוויזיה המוקרנים על הקיר ושומעים את הדיווחים, בעוד חבריהם מצויים בלב האירוע. באותו הזמן, פלגה אחרת נמצאת בחטיבה המרחבית מנשה וגם היא מתמודדת עם אירועים בלתי צפויים. בינתיים בשטח נרגעו הרוחות ואחת הפלגות נקראת למשימתה, ליווי כוח השב"כ אל הבית. סמוך לאחד הבתים עומדים מספר לוחמים, מאבטחים את הבית ושומרים על פלסטיני שעוכב למשך כמה שעות. "הבנות של האיש שעומד פה גרות באזור והוא מחכה לפגוש אותן", מסביר סמ"ר ת', לוחם השומר על הבית. הפלסטיני, בן 37, שערו שחור והוא לבוש חולצה משובצת ומכנסיים בהירים. "הוא עשה הרבה רעש והיינו צריכים להרחיק אותו, ועכשיו אנחנו מעסיקים אותו עד שהם יסיימו את העבודה שלהם בפנים והוא יוכל לפגוש את הבנות שלו".
פריצה לבנק
ברגע שחשבו הלוחמים שהפעילות נגמרה, התקבלה משימה נוספת מהשב"כ. הלוחמים הנחוצים לפעילות נשארים והשאר יוצאים במהירות, לפני שתגיע שעת התפילה במסגדים העלולה ליצור הפרות סדר בהיתקלות עם הכוחות. השעה ארבע וחצי לפנות בוקר והכוחות מתחילים לנסוע לעבר תחנת דלק, היעד הראשון. אחד הלוחמים פורץ את הדלת בפריצה "קרה" והכוחות נכנסים בעקבותיו, מוצאים את שחיפשו ויוצאים ליעדים הבאים. בצומת גדול, הרכב פונה ימינה לכיוון תחנת דלק נוספת, אך עוצר במעלה הכביש, הלוחמים יורדים מהרכבים ומתחילים להתקדם למבנה הסמוך לתחנת הדלק. המבנה הוא ככל הנראה בנק, וזהו היעד האחרון, חבוי מאחורי שמשת זכוכית וסורגי מתכת. הלוחמים פורצים למקום, ומבעד לזכוכית אפשר לראות אותם עולים במדרגות עם פנסים לעבר היעד המבוקש. בשיתוף כוחות השב"כ הם עורכים חיפוש במבנה ויוצאים תוך מספר דקות.
המשימה בוצעה והכוחות נכנסים לרכבים, עושים את דרכם אל מחוץ לכפר הפלסטיני. הכבישים ריקים ואין כמעט אנשים ברחובות, רק שרידי אבנים מנופצות על הכביש הריק מסגירים הפרות סדר אלימות שנבלמו קודם לכן.
תוך זמן קצר הם מגיעים למקום מנוחתם, אולם הספורט ביישוב. האדרנלין הזורם בעורקים או אולי החושך שהתחלף באור, לא מונע מהלוחמים לתפוס כמה שעות יקרות של מנוחה. מי כמוהם מבין כמה הם צריכים אותן לימים שעוד בדרך.
