בחדר הממוזג שבבסיס חיל הרפואה בצריפין היה ניתן לראות מגוון רחב של כומתות. חיילים וקצינים מיחידות שונות שהקשיבו למה שנראה כמו עוד הרצאה בקורס אחד מיני רבים שיש בצה"ל. רק שבמקרה הזה מדובר היה בהכשרה מיוחדת, שונה בנוף הצבאי.
החיילים שם מגמגמים, בדרגות שונות. גם מי שדיבר איתם, קצין בדרגת אל"מ, מגמגם. דרכו הם למדו איך גם אדם מגמגם יכול לשרת בתפקיד שדורש ממנו להיות סמכותי. כלל המהלך הזה שנועד לסייע להם הוא חשוב, במדינה שבה הצבא הוא מקפצה לאזרחות.
"להיות מגמגם זה מצב נפשי. רובם נולדים לתוך זה, חלק זה כתוצאה מאירוע". אמר אל"מ אבנר כהן עשה את רוב שירותו הצבאי בתפקידים מסווגים בחיל המודיעין וכיום, הוא ראש מטה של הרבנות הצבאית.
"הגמגום זה רק מה שהאדם רואה", ממשיך אל"מ כהן. "מה שלא רואים, זה את כאבי הבטן, תחושות והתגובה שמקבלים מאנשים, כמו מקרים בהם משלימים לך מילה, שזה הדבר שהכי הורג". כהן למעלה מ-25 שנים בצבא, נשוי פלוס שבע ובלי ספק שהדמות הנכונה להביא לאותם חיילים, כמי שהוא מגמגם בעצמו.
אצל אל"מ כהן הגמגום הוא מגיל אפס. הוא מספר שכילד "אתה חי עם זה וכשאתה גדל, אתה מחליט איך להתייחס לזה". במסגרת המאמץ של צה"ל בנושא, חיילים שמאותרים או מבקשים עוברים סדנה בת ארבעה חודשים על בסיס מפגש שבועי, שם הם לומדים איך לנהל את חייהם כחיילים שמגמגמים, איך להתגבר ככל הניתן על הבעיה ולא פחות חשוב, איך להתחזק מנטלית ולנהל שגרה מלאה ורגילה, כמו כל חבר ליחידה.
אל"מ כהן מסביר ש"כשאני מגיע לכאן כאל"מ, קצין בכיר, הם מבינים שאפשר. דבר נוסף זה שאני מעביר להם את האני מאמין שלי גם על בסיס מה שעברתי בטיפולים קודמים, שם אמרו לי תילחם ואל תוותר. עכשיו אני אומר לא, תבחר את הקרבות שלך. כי מהמקום שבו תחליט שלא להילחם, הוא המקום בו יישאר לך כוח לדברים החשובים".
"כל סבב היכרות - אירוע"
מבחינת הצבא, מסביר אל"מ כהן, אם אין בעיה ביכולת התפקודית של החייל לתפקיד אליו הוא מיועד, אז לא תהיה בעיה. "הגמגום הוא מאוד אינדיבידואלי. כל אחד נלחם על מה שחשוב לו. במסעדה למשל אשתי תעשה את ההזמנה כי זה לא אכפת לי. אבל בדיונים לא משנה מה, אני אגיד את מה שיש לי להגיד". חשוב לו להעביר למי שמגמגם כי יש מציאות שלא תשתנה, כפי שהסביר, שהם צריכים לדעת לקבל אותה ולהתמודד איתה.
"לטיפול מגיעים חיילים וחיילות מכל החילות וקצוות הארץ, מכל תפקיד בצבא", מסבירה עדי גולומביק זלוף, קלינאית תקשורת, מרצה באוניברסיטת אריאל ומכללת אחווה ואחת מהמומחיות המכרות בתחום, שמעבירה טיפול קבוצתי לחיילים מגמגמים בצה"ל כבר שש שנים.
"מדובר בלוחמים, חיילים מהמערך הטכני או הסייבר", מוסיפה טליה נדיבי, מנהלת מכון שמיעה ודיבור בצה"ל. "לרוב החיילים הם אלה שפונים אלינו ויש כאלה שמאתרים אותם על בסיס המערכת שלנו, אחרי שהגישו מסמכים רלוונטיים לפני הגיוס. אבל יש חיילים שמתביישים, שלא מספרים כי הם לא רוצים לאבד את החלום".
הם מספרים למשל על חייל שהחלום שלו היה להיות לוחם ואף קשר של מפקד המחלקה. אולם מכיוון שהיה לו גמגום קשה, הוא נאלץ לוותר על החלום, כאשר גם זה חלק מעניין. לדעת להתאים את המצב לתפקיד.
עדי הקלינאית מסבירה שבמסגרת הסדנה והטיפול, "הדבר העיקרי זה להפחית הימנעויות מדברים שחשובים בחיים. אבנר למשל, מספר שלא אכפת לו שבמסעדה אשתו תבצע את ההזמנה, אבל בדיונים עם הרמטכ"ל הוא יתעקש לדבר, אז גם כאן כל אחד בודק עם עצמו מה חשוב לו ובאיזה קרבות הוא ילחם. העיקר לא להגיע בעתיד לתחושה של החמצה בגלל פחד מגמגום".
היא ממשיכה ומסבירה ש"הגמגום הוא כמו קרחון, מה שרואים זה רק את הקצה. כל מה שיש מתחת לפני המים שזה תחושות של בושה והימנעויות, אנשים שיבחרו לא לדבר בשיחות צוות בצבא, שיתביישו להגיד למפקד משהו שיוביל לשבת, שלא ירדו מההסעה במקום הנכון כי לא רצו לדבר ולגמגם מול הנהג".
אל"מ כהן מוסיף ש"אפילו סבב היכרות פשוט לאדם שמגמגם זה אירוע. הוא צריך לעצור ולחשוב מה יגיד, איזה מילים ואותיות יצאו מבלי שיתקע. עד שאתה בונה את המעמד שלך בקבוצה, אתה באירוע". לכן, בטיפול שצה"ל מעביר, הם מתמקדים קודם כל בביטחון האישי של החיילים המגמגמים ורק לאחר מכן בטכניקות דיבור. "המטרה להבין מה קורה לי ברגע הגמגום, שמלווה בהרבה מאוד מאבק". זה יכול להגיע גם לכאבי בטן של ממש בשל המאמץ.
הקלינאית עדי מסבירה שבמסגרת הטיפול ולמעשה הסיוע לחיילים מגמגמים בצה"ל, "המטרה לעבור מתחושה של נכות לתחושה של לקות. יש הבדל. אם נער לא הולך לבית ספר כי הוא מפחד לגמגם מול כיתה ומקשה ליצור קשרים חברתיים, זה כבר הופך לנכות. פה יש תקווה כי זה מצב שהוא בר שינוי. אני יכולה לספר על חיילים שבבית הם מצחיקים ובחוץ אף אחד לא מכיר את זה באופי שלהם".
הגמגום כפי שניתן להבין מגיע עם הרבה בושה והסתרה. אותם חיילים יחליפו מילים כדי לא להיתקע, ימנעו מסיטואציות מסוימות ולא תמיד יגידו את מה שרצו כדי לא להיתקע אולי גם יכירו פחות אנשים. "סיטואציה לא פשוטה ובטיפול אנחנו עובדים קודם כל על התקשורת שתהיה יותר ספונטנית ופתוחה. הרבה פעמים החיילים מגיעים לפה כשהם עייפים מכל מיני טכניקות. יש מצבים שטכניקות יעזרו, אבל העבודה היא בעיקר מנטלית באמצעות כל מני גישות מתחום הפסיכולוגיה", מסבירה עדי.
"בגלל שיש הרבה בושה והסתרה, הגמגום הופך להיות רגע של מאבק. משהו בתקשורת הופך להיות פחות ספונטני וזורם. המטרה הסופית שהם יגידו מה שהם רוצים, למי שהם רוצים ועם המילים שהם בוחרים. אנחנו עובדים פה הרבה מאוד על הטיה של הפחד. לדעתי יש פה חבורה של גיבורים שאני מורידה בפניהם את הכובע".
הקלינאית עדי מביאה דוגמה להתפעלותה מהחיילים: "היה פה חייל שנמנע מאוד ולקח על עצמו בסוף סיטואציה שצוחקת לפחד בפנים. היה דג שהוא אהב לאכול, אבל שם הדג התקיל אותו בגמגום. והוא לקח על עצמו להעביר הרצאה דווקא על הדג הזה. וכאשר הבושה והחרדה יורדת, אני יכול לבחור מה אני עושה עם הגמגום. הלחץ יורד ואני נאבק פחות. דרך זה ישנה הפחתה גם של תנועות הלוואי".
"חופר זו מחמאה למגמגמים"
כחלק מהטיפול, הקבוצות של החיילים והקצינים פוגשים את אל"מ כהן, שפשוט מספר להם על חייו והדרך שעבר. העובדה שקצין בכיר עומד מולם ומספר על האתגרים והדרך, מסייעת מאוד לתהליך והוא מצדו מקפיד להגיע כמעט לכל קבוצה. היה שם לוחם ביחידה מיוחדת, לוחם שריון, טכנאי מחיל האוויר ועוד.
לקבוצה שהייתה שם כאשר הגענו לסקר את הטיפול, סיפר כהן ש"לפני הצבא קבלתי זימון לגיבוש חובלים. בגיבוש עשינו כל מה שצריך וכחלק מזה היה צריך להעביר שיחה לחבר'ה". בשלב הזה הוא עוצר, ושואל את החיילים שמולו "מה אתם אומרים, זה קשה נכון?" וממשיך "לעשות את השיחה או לא לעשות?" ועוד לפני שהם עונים ממשיך "בוודאי שלעשות".
הוא ממשיך ומספר להם ש"דיברתי איתם על הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל. עכשיו כל אחד דיבר, אבל אני רואה שכאשר אני מדבר מגיעה אישה על אזרחי ומקשיבה לי. בסוף הגיבוש כולם עומדים ומקריאים מספרים, כולל את שלי. אני עובר בדלת ויושבים מולי איזה 15 אנשים כולל אל"מ מחיל הים עם מדים מצוחצחים וזקן ג'ינג'י. מלא אנשים, לחץ מטורף וכולם שואלים אותי שאלות, איפה אתה גר, מכיר את זה ועוד כל מיני. אני מחכה שישאלו אותי שאלות על הגיבוש, לאט לאט משתחרר וזה לא מגיע. בצד אני מזהה את אותה אזרחית שהקשיבה לי. בסוף המפקד שואל יש לכם עוד שאלות? והיא ענתה 'לא, ראינו'. הם בדקו אם שטף הדיבור שלי מאפשר לי לבצע את המשימה".
אל"מ כהן עבר את הגיבוש, התקבל לקורס חובלים אולם לא סיים אותו ועבר למודיעין, אבל הנקודה שהוא מבקש להעביר לחיילים המתמודדים עם גמגום היא כזו: יש לכם חלום, לכו תגשימו אותו ואל תתנו לגמגום לעצור אתכם. וזה למעשה עיקר הטיפול שהם עוברים.
"אני יכולה לומר שאנחנו מקבלים מיילים מחיילים שעברו את התהליך, שממש מעריצים את עדי (הקלינאית), שמספרים על שיפור ותחושות מעולם שבעבר היה סגור בפניהם ונפתח", מספרת טליה מנהלת התחום. עדי הקלינאית מוסיפה ש"היה לנו בחור שהמשיך ללימודי הנדסה בטכניון, שהבין פתאום שמול כיתה שלמה של אנשים הוא שואל שאלות ולא חושב פעמיים". אל"מ כהן מוסיף, "שזה מדהים. כי אני לא שאלתי שאלות, אז לפני עשר שנים. שאלתי רק כשהייתי חייב. אם יש מישהו שפתאום שואל חופשי ולא חושב פעמיים, זה מדהים".
הקבוצה והחברים זה מה שנותן להם כוח, לצד הטכניקה והחיזוק המנטלי שהם מקבלים שם. אחרי ארבעה חודשים המצב שלהם משתפר דרמטית, בעיקר הביטחון העצמי.
הקלינאית עדי מספרת בחיוך ש"הייתה לנו חיילת מגמגמת שסיפרה שהיא לא מנהלת שיחות חולין וזה השפיע לרעה על המצב החברתי שלה בבסיס. כשהיא הגיע לפה לטיפול, החיילת הזו לקחה על עצמה משימה, שזה לנהל שיחות חולין. גם על שטויות העיקר לנהל שיחות. המצב החברתי שלה השתפר דרמטית, נהיו לה הרבה חברים והיא אפילו הגיע למצב שחברים שלה אמרו שהיא חופרת". כשכולם צוחקים מהדוגמה, היא מוסיפה ברצינות ש"אם אתה כמגמגם מגיע למצב שאומרים לך שאתה חופר, זה מדהים".