"נכנסו לעזה, נלחמנו, יצאנו. אמרו לנו שאנחנו גיבורים אבל לא הרגשנו כאלה. לא ראינו מחבל אחד, לא ירינו אפילו כדור אחד ולא איבדנו אף חבר", אייל עבאדי שירת בפלחה"ן נח"ל במבצע צוק איתן. לאחרונה במסגרת לימודיו לתואר ראשון בתקשורת חזותית, הוא יצר סרטון אנימציה המציג את סיפורו האישי על חוויית המלחמה שלו ושל חבריו.
בראיון ל-mako הוא מדבר על המסר שמעביר הסרטון ועוסק בגיבורים שלא מרגישים כאלה וביחס של החברה הישראלית לפוסט טראומתיים, אחרי שפשטו את המדים.
עבאדי (28) ירושלמי במקור, מתגורר כיום בתל אביב. הוא מעיד על עצמו שתמיד חלם על שרות קרבי משמעותי: "רציתי להגיע הכי רחוק שיש". בגלל עיוורון צבעים הפרופיל שלו ירד אבל זה לא מנע ממנו להגיע לפלוגת החבלה של גדס"ר נח"ל. "באופן אישי המסלול היה לי מאוד קשה, גם מנטלית", הוא מספר.
"מבין החברים שלי הייתי מהראשונים שהתגייסו, כי רובם עשו שנת שירות. בטירונות היו רגעים שבכלל לא הבנתי מה אני עושה פה. יש כאלו בצוות שהקושי של המסלול יותר חרוט בהם מאשר המלחמה עצמה בצוק איתן. עם הזמן, ככל שהחברות בצוות התהדקה, התחילו צחוקים ובדיחות זה החזיק אותי בשירות ושיפר לי את החוויה".
להווי של הצוות יש משמעות גדולה עבורו. "אני בן אדם שמאוד אוהב לצחוק ולעשות חיקויים. אבל בהתחלה זה נעלם בגלל הקושי והייתי במצב רוח ירוד. השינוי קרה כשעשיתי חיקוי של אחד המפקדים, כולם צחקו וזה יצר הוויה כזו של קבוצה שצוחקים יחד ועוברים יחד הכל. זה משהו שנורא מחזיק אותך ומסייע לשרוד את המסלול עם החברים".
(בווידאו: הסרטון שיצר אייל עבאדי. עריכה וציור: אייל עבאדי | עיצוב סאונד: נועם ברקת)
עבור עבאדי וחבריו לצוות בפלחה"ן נח"ל, מבצע צוק איתן בקיץ 2014 הגיע רגע לפני השחרור, כשכבר ראו עצמם אזרחים ועשו תכניות לטיול הגדול. "המבצע התחיל כשהיינו מחזור אחרון והיה חשש שבגלל שהיינו הצוות הכי ותיק בגדוד, נהיה הראשונים להיכנס לעזה. בראש היינו בכלל בשחרור והמשפט על חוק מרפי של 'פצמ"ר רודף סמ"ר', נשמע הרבה".
עבאדי מבהיר שהצחוקים שאפיינו אותם לאורך השירות נמשכו גם בתקופת הלחימה. "כמו שאני מציין בסרט, אתה נכנס מאוד דרוך ועם הזמן הדריכות והלחץ יורד. פתאום מתחילים להריץ צחוקים. יש הרבה דברים שאני מספר עליהם ופתאום נופל לי האסימון שזה לא רגיל".
תוכל לתת דוגמה?
"היינו למשל נכנסים לתוך בתים בעזה ואז מתארים בצחוק איך מעצב הפנים עיצב את החלל, איך בחר למקם את התמונה והקרמיקה. היה לנו אירוע שבו שמנו מטען פריצה מסביב לבניין ואז היה פיצוץ חזק שממש שאב מאתנו את האוויר, ההדף היה כל כך חזק שנעתקה נשימתנו. אז צחקנו שבטוח קרה משהו פוסט טראומטי ושבגלל ההדף ששאב לנו את הנשימה כולנו נגמגם. צחקנו על זה, היום אני חושב מה מצחיק בזה בעצם. ככל שהשנים עוברות אתה רואה דברים בצורה אחרת".
מלחמה, בטח בחדשות, נראית כאירוע מאוד אינטנסיבי. כל הזמן יורים, כל הזמן נפגעים אנשים והרבה מאוד רעש. אבל בחוויית הלוחם יש גם הרבה רגעים מתים. שילוב שבצבא נוהגים להגדיר 'מאפס למאה'.
"על פניו היה לנו המון מזל בצוק איתן. אם זה בתים עם מטעני חבלה בכניסה שהיינו עירניים לזה ופיצצנו לפני. טיל קורנט פגע בבניין לידינו וגבה קורבנות בצוות שהיה שם. לנו היה המון מזל, לא ראינו מחבל בעיניים. כן היו מל"טים שזיהו מחבלים סביבנו, אבל אנחנו לא ראינו אתם. שמענו בקשר על מקרים שקרו, היו נפגעים סביבנו אבל בצוות שלנו לא קרה כלום".
הוא ממשיך ומסביר על החוויה המורכבת. "המזל האיר לנו פנים. זה אולי הנקודה המשמעותית בסרט שלי. כשיצאנו מעזה לא היינו עסוקים בחוויה שלנו, בגלל שעל פניו לא חווינו כלום. אף אחד מאתנו לא חטף כדור, לא הרג ולא נהרג או נפצע".
"זה גם משפט שיש לי בסרט", אומר עבאדי, "אני מסתכל על הצוות שלי, שכולנו נלחמנו בעזה ואף אחד לא משאיר גיבור. נלחמנו בכלל? היינו עסוקים בחברים סביבנו, לא רק מהפלוגה, מהצנחנים או הנדסה, שחוו טראומה או חברים שלהם שנהרגו. לא הרגשנו שיש לנו את הזכות להגיד שמשהו לא בסדר".
רוב המשתחררים מהצבא מעדיפים להשאיר את החוויות שלהם מאחור. מנקים את הראש מעבר לים וחושבים על הלימודים והעתיד. "שנים שאני מתעסק בנושא הצבא ובכלל בחוויית השירות שלי", מסביר עבאדי שאצלו הסיפור שונה. "גם הפרויקט הראשון שעשיתי במסגרת הלימודים היה בנושא הצבא".
תוכל להסביר למה?
"הרגשתי שאני נושא איזה עול על הכתפיים שלי אבל אין לי את הזכות להתלונן. מה שדחף אותי לעשות את הסרט זה בדיוק האומץ של לעצור ולהגיד שאולי לא עברתי את האירועים שמצפים שיקרו במלחמה, אבל בכל זאת אני נושא על עצמי עול".
הוא מוסיף שהסיבות לסרט הן גם: "כל מה שאני שומע על חברים שנלחמים בשיניים כדי להוציא אישור על זה שהם חווים פוסט טראומה. האמרה שלי היא שאתה לא צריך לעבור משהו גדול כדי להרגיש את זה. החוויה הצבאית היא סוריאליסטית מיסודה".
"בעיני לפחות, מספיק שבן אדם אומר שהוא היה קרבי, לא צריך לשאול אותו שאלות", טוען עבאדי. "הסרט הוא אמנם סיפור אישי אבל זה גם הסיפור של החברה הישראלית. כולנו חווינו איזה עול מאירוע או תקופה מסוימת. זה בסדר להרגיש שאתה נושא עול. קשה מאוד לעבור הלאה. הגלגל ממשיך ועוד חבר'ה מתגייסים בכל שנה. אני חושב שהשאלה הגדולה שלי היא מי הוא הגיבור הישראלי".
התגובות הרבות שקיבל היו בעיקר של הזדהות. שדרך הסיפור האישי שלו הוא נגע בנקודות רגישות של רבים. "קודם כל שלחתי את הסרט לחברים מהצבא שעיקר התגובות שלהם היו, שהצלחתי לבטא תחושות שישבו עליהם שנים והם לא ידעו איך להוציא את זה. לא מזמן פגשתי בחור שלא הכרתי לפני ושירת בגולני. הוא ראה את הסרט עם בת הזוג שלו ואמר לי שזה פשוט הסיפור שלו ומה שחווה. גם אנשים שהיו בתפקידי פיקוד מחוץ למלחמה, איבדו חברים, סיפרו לי גם הם על תחושה של הזדהות ורגשות אשם, שלא היו שם לידם".
הוא ממשיך ומסביר. "בחברה הישראלית אם איבדת חבר שנהרג לידך אתה כמובן גיבור. אבל אני מדבר על אלה שאולי נחשבים גיבורים אבל בתוך תוכם הם לא מרגישים שהם עשו משהו. או מרגישים סוג של ייסורי מצפון שלא מימשו את הציפיה מהחוויה של שדה הקרב".
כוונה נוספת שלו הייתה לייצר דיון בפוסט טראומה מזווית אחרת. "אני יודע לומר שזה לא שחור ולבן, בין סיוטים בלילה לכלום יש הרבה מאוד בין לבין. רוב האנשים מתפקדים בחיים אבל הזיכרון קיים, תופס אותך בכל מני מקומות קטנים".
הפרויקט בו שולב הסרטון שיצר אייל עבאדי, מוצג במסגרת תערוכת הבוגרים של הפקולטה לעיצוב ב-HIT, המכון הטכנולוגי חולון וניתן לבקר בתערוכה בין התאריכים 10-18.8.