בשנת 1964 התנדבו לוחמי הקומנדו של המרינס המלכותי הבריטי לניסוי מיוחד. המפקדים ביקשו מהם לשתות כוס עם "חומר מסוים", חדשני ומסתורי, והטילו עליהם להגיע ליעד במרחק 700 מטר מהם. הם נכשלו במשימה. מה שהם לא ידעו אז, זה שאנשי הרפואה שמו להם בכוס LSD - וצילמו אותם כדי לבחון את ההשפעות.
די לקרוא את דבריו של מפקד הכוח כדי להבין מה בדיוק קרה שם. "עשר דקות אחרי שהם נטלו את החומר הם היו נינוחים. רבע שעה לאחר מכן, הגדוד כבר איבד את היכולת שלו להילחם, לתפעל כלי נשק או מכשירי קשר. חלק מהחיילים לא שלטו בצחוק שלהם, אחרים התגלגלו מצחוק כשהם שוכבים על הגב", שיחזר.
פחות מ-20 דקות אחרי שנטלו את הסם, וחייל אחד כבר ניסה לכרות עץ עם מעדר. חייל שני טיפס על עץ אחר כדי להאכיל ציפורים. בשלב הזה המפקד הרים ידיים. "אינני מסוגל יותר לשלוט באנשים שלי", אמר, ואז איבד גם את היכולת לשלוט בעצמו. את מצבו של הכוח ניתן לראות בסרט שצילמו אנשי חיל הרפואה הבריטי באותו ניסוי.
עד כמה שזה נשמע מוזר, הבריטים הגדירו את הניסוי הזה כהצלחה. הסיבה לכך היא שבמהלך שנות ה-60, הצבא הבריטי ביצע שורה של ניסויים בנשקים לא-קטלניים, במטרה למצוא דרך לנטרל אויבים מבלי לפגוע בהם פיזית. אחד מהם היה אותו הניסוי,שנועד לבחון את הפוטנציאל של ה-LSD כאמצעי לנטרול חיילי האויב בשדה הקרב. לוחמי הקומנדו הוכיחו שהסיפור הזה בהחלט יכול להצליח.
סרט רע
הניסויים הללו נערכו לאחר שממשלות בריטניה וארה"ב חשבו שברית המועצות פיתחה "סם אמת" שביכולתו לגרום למרגלים וחיילים לחשוף סודות. ולמרות זאת, בשנת 1968 הצבא הבריטי נטש את השימוש ב-LSD, אותו סם שתרבות שנות ה-60 דווקא חיבקה בהתלהבות. על פי הדוחות של המכון ללוחמה כימית בצבא הבריטי, השימוש ב-LSD ככלי נשק היה "יותר קסום מאשר מדעי".
כך או כך, ניסויים בחיילים נחשבו באותן השנים למנהג מקובל בממסד הרפואי-צבאי. הסיבה לכך ברורה: חיילים הם מחויבים למשימה, לרוב לא שואלים שאלות וגם אם כן, תמיד אפשר לתת להם פקודה שתוביל לשתיקה ולביצוע מידי. לאורך ההיסטוריה בוצעו ניסויים שבהם חיילים הודבקו במחלות מין בכוונה תחילה ואפילו ניסויים שבהם טייסים קיבלו סמים ממריצים.
אבל לא פעם, הסיפור הזה השתבש. כך קרה בשנות ה-50, כשחייל בריטי בשם רונלד מדיסון מת בעקבות ניסוי בגז סארין. מותו של מדיסון הוביל לחקירה ממשלתית שנגנזה מטעמי "ביטחון לאומי", אך 51 שנים לאחר מכן הוקמה הועדה מחדש והאשימה את הממשלה הבריטית בלא פחות מ"הרג בלתי חוקי". מאז החלו לצוץ עוד ועוד מסמכים שחשפו כי בשנות ה-60 הייתה לממשל הבריטי אובססיה אמיתית לנשק כימי ולסמים. המטרה של הניסויים האלה הייתה דווקא לא רעה בכלל – הממשל הבריטי בסך הכל חיפש דרכים לנטרל את האויב מבלי להרוג אותו. כך במאי 1963, במהלך ישיבה של ועדת ההגנה בראשות ראש הממשלה דאז, הרולד מקמילן, נאמר כי "יש צורך להעלות את היקף המחקר והפיתוח של נשק לא קטלני".
במשרד ההגנה בריטי ובמכון ללוחמה כימית חשבו אז על רעיון חדשני אחר: במקום להרוג את האויב - אפשר לשגר לעברו חומרים שינטרלו אותו. הוועדה הבריטית ציינה שבאותו הזמן גם האמריקאים עבדו על פתרון דומה, רק שהם התמקדו בפיזור קנאביס מעל שדה הקרב. גנרל ג'ון האקט, אז סגן הרמטכ"ל, דרש שיהיה זה "חומר בטוח". כך, ביום שלישי ה-1 בדצמבר 1964, קיבלו 17 מתנדבים מגדוד הקומנדו ה-41 את המים שהכילו 200 מיקרוגרם של LSD. בסך הכל, בוצעו 3 ניסויים כאלה בהשתתפות של יותר מ-70 חיילים.
אחד מהם סבל, כך על פי הדיווח, מ"סרט רע" כתוצאה משימוש בסם. "במשך שלוש שעות הוא היה מנותק לחלוטין מהמציאות. אפילו עכשיו, שלוש וחצי שעות אחרי קבלת התרופה, הוא לא יודע מה הוא עושה או איפה הוא נמצא", נכתב בדיווח. רק למחרת בבוקר, התאושש החייל עד כדי כך "שהיה מסוגל למלא את חובותיו הרגילות".
אבל למרות נורות האזהרה האדומות והחיילים שהתפלפו, נראה שהאידאולוגיה של "לוחמה הומאנית" קדמו לכל. בדו"ח של המועצה המייעצת למחקר מדעי ופיתוח טכני משנת 1965, נכתב: "ניסויים בסוג זה של לוחמה הם בעלי חשיבות וקדימות עליונה".
מנגד, למנהלי הניסוי לא היה ברור אילו השפעות ארוכות טווח, אם בכלל, יהיו ללוחמים. את התשובה הם קיבלו 30 שנה אחר כך: בוועדה פרלמנטרית שעסקה בנושא בשנת 1994 התגלה כי "אין כל עדות להידרדרות בבריאות של 72 המתנדבים בבדיקות ה-LSD". מנכ"ל חברת פורטון דאון, שהובילה את הניסוי, הוסיף כי אין ראיות להשפעות ארוכות טווח בעקבות נטילת מינון נמוך של LSD טהור באופן מבוקר.
אבל בכל העלילה המסועפת היה חור אחד ענק. רק אחרי שנים של סימום חיילים, תהו הבריטים איך בכלל יפיצו את הסם בקרב יחידות האויב. את המתנדבים, כאמור, לא הייתה בעיה לשכנע - אבל לגרום לאויב לשתות LSD זה כבר סיפור אחר לגמרי. אחרי שהמדענים הסבירו שיהיה מאוד קשה להפוך את ה-LSD לגז שניתן לפזר באוויר, הבריטים כבר הבינו שהסיפור הזה אבוד.