7 באוקטובר, בוקר, הרבה לפני שהחיוג הצה"לי קרא לנו, עלינו על מדים וירדנו לנקודות הכינוס. התחושה הראשונית הייתה קשה. אבל ברגע אחד הכול זז לאחור והתחלף בעשייה. כמו בחומת מגן, כמו בלבנון השנייה, כמו בצוק איתן. מתייצבים.
הזמן חולף, הלחימה ממשיכה, כל הזמן בתנועה. מצפון הרצועה, לאל-עטטרה, סלאטין, שאטי, מוצב שבע-עשרה, ג'באליה, דרג' תופאח, מסדרון נצרים ועכשיו רפיח. והמחירים כבדים. חטיבת הנח"ל ביחד מתחילת התמרון ואיתה אנשי המילואים שלה. חמישים חללים, מאות פצועים ואני ממשיך.
ולצד החברים שאבדו, כולנו ממשיכים. מלווים את המשפחות, את הפצועים. מדלגים בין בתי חולים ופוגשים גם את ה"פצועים השקופים". לא רואים עליהם. שומרים על חזות חיצונית. אבל בפנים, עמוק, מתחוללת סערה. סערה שקטה, שקט סוער, מה שבטוח – חייבים לתת לזה מענה.
לוקח רגע לחזור לחיים, האדרנלין יורד, והמשקעים מתחילים לצוץ. כל אחד מאיתנו חוזר לביתו, למשפחתו, לשגרה, בידיעה ברורה שיקראו לנו שוב, ועיבוד החוויות שעברנו הוא קריטי כדי לצלוח את החזרה לחיים ולא רק זה, מניסיון אני יודע, זה הופך את הצוות שלי ללוחמים טובים יותר, עם חוסן שעוזר גם בלחימה המתמשכת.
אני יודע כי עברתי את זה בעצמי. עוד לפני המלחמה יצאתי למסע עיבוד לחימה עם עמותת 'בשביל המחר' וקיבלתי מתנה שלא אשכח כל החיים. עצרנו לשבוע אחד של עבודת צוות טיפולית רק כדי לתת מקום לחוויות, להתמודדויות, למורכבויות. הגענו כצוות, סמכנו אחד על השני וקיבלנו מרחב בטוח לשיתוף, הסרנו את מחסומי הבושה והאשמה וזה ליכד אותנו, גרם לנו להרגיש שייכים וחיזק אותנו כקבוצה וכיחידים, וגם כלוחמים.
רגעי לחימה מסוימים שהיו מוחזקים, קיבלו לגיטימציה להיפתח בהמשך, משימות מורכבות שהביאו אנשים לקצוות – נפתרו בפחות שיפוטיות ויותר סלחנות ופגשנו הרבה יותר פרגון בתוך הצוות. האחווה שהתהדקה במהלך המסע נתנה לי ביטחון בצוות, העצימה את הרצון לשמור עליהם ולדאוג להם. זה היה הכוח המניע. הביחד. ההכלה היא הדדית ולמדנו לעבד את האירועים תוך כדי תנועה ולתקשר את זה. פתאום זה הפך טבעי, לחוות, לעבד, לדבר את זה.
המסע שבר את המחסומים והחסמים והזמין אותנו להיות אמיתיים יותר. זה מרפא. זה מציל חיים. אחרי המסע הערנות שלי כלפי חברי הצוות נהייתה חדה מאוד. מצאתי את עצמי לא פעם יוזם שיחות כי הרגשתי את הצורך מהצד השני. שאלתי, תמכתי, אפשרתי להם לפרוק ועל הדרך פרקתי בעצמי.
המצב הביטחוני במדינה יגביר בשנים הקרובות את סבבי שירות המילואים. אני והצוות שלי יוצאים ונכנסים מלחימה כבר 9 חודשים וכך גם חברים רבים. תקופת הלחימה מחייבת אותנו לתת מענה, לא רק בצד הטכני והפיזי אלא גם בהיבט הנפשי. לכל חייל מגיע לדעת שיש דרכים להתמודד עם אירועי הלחימה שסוחב איתו הביתה, בחזרה למעגל המשפחה, העבודה, הקהילה.
סיוע נפשי נתפס אצל חלקנו כחולשה, אבל עיבוד אירועי לחימה מאפשר לנו כיחידים וכקבוצה לקבל את הכלים הנכונים לכך. הרוב הדומם מורכב מלוחמים רבים ש"רק" לא ישנים בלילה, "רק" מתקשים לתפקד בעבודה או בבית, "רק" איבדו סבלנות. זה לא צריך ללוות אותנו עד עולם.
מעבר לכך, תהליכי עיבוד אירועי הלחימה הופכים אותנו לצוות מגובש וחזק. אני שומע את הקולות בשטח, אנשים שעברו תהליכים דומים מעידים כי בכל סבב לחימה מגיע כל הצוות, מגובש, נחוש. בצוותים מלווים כמונו, כמעט ואין נשירה טבעית שיש ככל שהלחימה מתמשכת. התהליכים האלו משמעותיים ברמה האישית וברמה הלאומית, כצבא חזק, כחברה בריאה וכאבא ובן זוג ששב הביתה משדה הקרב. ויותר מזה. כל לוחם שעובר את המסע הזה זוכה למתנה של איזון, מסוגלות נפשית והבנה עמוקה ואמיתית שהוא לא לבד.
הכותב, סא"ל במילואים לביא זמיר, סמח"ט במיל' בחטיבת הנח"ל. היום תציין הכנסת יום מיוחד בנושא החוסן הנפשי של חיילי הסדיר והמילואים, שאותו יזמה ח"כ אפרת רייטן.