זה עולם קטן מאוד, יש שיאמרו קטן מדי. משום מה, כך נראה, תושבי העולם הצפוף הזה לא מפסיקים לריב האחד עם השני. וכשזה מגיע גם למנהיגים – המריבות האלה הופכות למרות בהרבה. תזוזה אצל אחד גוררת תגובה מהירה מצד האחר, תוקפנות יוצרת מגננה, ומגננה הופכת למתקפה.
אנחנו סוגרים את שנת 2011, שהתאפיינה במהפכות, באיומים גרעיניים ובאיומים שמנגד, ועומדים בפתח השנה החדשה. ל-2012 אף פעם לא היו יחסי ציבור טובים מדי, בעיקר הודות לנבואות זעם כאלה ואחרות, אבל עכשיו, כשהיא ממש כאן – הגיע הזמן לסכם את מה שהיה, ולראות מה צפוי לנו בשנה הקרובה. אילו צבאות התחזקו? אילו צבאות נחלשו? מי נפל, מי פלש, מי נסוג? איזה צבא ראה יותר מדי אקשן, ואיזה צבא מתכונן למערכה שעוד עתידה לבוא? מי פיתח אמצעי לחימה מתקדמים, ומי נחל מפלות צורבות? פז"ם תוקע סיכות במפת העולם, ומקווה לא להרגיז אף מעצמה צבאית.
ארה"ב: צבא למוד עשור של מלחמות, שהוא עדיין החזק בעולם
צבא ארצות הברית מגיע ל-2012 רגע אחרי שסיים רשמית את מלחמת עירק, ובתום עשור של מלחמות. בצירוף מלחמת אפגניסטן, החיילים של מה שנחשב לצבא החזק בעולם נמצאים בלוחמה מתמדת כבר שנים.
השאלה היא, כמובן, האם עובדה זו מעצימה את כוחו של צבא ארה"ב, או שמא מחלישה אותו. מצד אחד, המלחמות חישלו את הלוחמים האמריקנים ואילצו את צבאם לייצר אינספור פתרונות טכנולוגיים מתקדמים, החל בפצצות חכמות וכלה בתחתוני מגן. הצבא עבר מהפכה של ממש בכל הקשור לציוד בו משתמשים לוחמיו, הודות ללקחים הקשים שנלמדו בעשור האחרון. הציוד השתפר ושודרג: ערכת הציוד האמריקנית הטיפוסית כוללת לא פחות מ-73 פריטים, החל בלבוש וכלה בנשק. ביחידה האמריקנית האמונה על המצאת ופיתוח ציוד צבאי אומרים שחלק מהפריטים פותחו על מנת להגן על החיילים טוב יותר, בעוד אחרים מיועדים לעזור להם להבין את השטח טוב יותר.
מצד שני, אי אפשר להתעלם מההשפעה ההרסנית של לוחמה מתמדת. עם הנסיגה מעירק התפרסמו נתונים רבים שהעידו על מחיר כבד: ארצות הברית איבדה 4,848 חיילים בעירק לבדה מאז 2003, שהיוו רוב ניכר מהרוגים בקרב כוחות הקואליציה. בשנת 2011 נהרגו 54 חיילים אמריקנים – שיפור לעומת שנים קודמות, אבל מספר שהמשיך להמאיס את המערכה על חיילי צבא ארצות הברית. מרבית ההרוגים קיפדו את חייהם בשל מטעני נפץ מאולתרים שהונחו בדרכים, איתם אמצעים טכנולוגיים מתקדמים לא ממש מצליחים להתמודד. אבל לא רק ההרוגים התירו את חותמם על החיילים שנותרו ועל האזרחים בבית: כ-32 אלף חיילים אמריקנים נפצעו בעירק. המלחמה עלתה לארה"ב 823.2 מיליארדי דולרים מאז 2003 – 49.3 מיליארד מתוך הסכום הזה ב-2011. כשברקע משבר כלכלי ואיומים חוזרים ונשנים לקיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון האמריקני, לא מדובר בסכומים שקל להוציא.
המלחמה באפגניסטן עדיין בעיצומה, וגם שם נהרגים חיילים אמריקנים, נפצעים אחרים, וכסף של משלמי המיסים מוצא את דרכו לשדה הקרב העקוב מדם. גנרלים בדימוס לא מהססים לדבר נגד הנוכחות הצבאית באפגניסטן, טוענים שהידע של המפקדים בשטח שואף לאפס ומעלים לדיון את השאלה הגדולה: מתי אובמה יחליט לצאת מהבוץ האפגני, וכמה חיילים עוד ייהרגו עד שזה יקרה? באוקטובר ציטטנו גנרל אמריקני בדימוס שהצהיר כי המלחמה באפגניסטן היא כישלון. באותו חודש התריע מפקד כוחות צבא ארה"ב באירופה כי בעיות המשמעת בצבא הולכות ומחמירות. את הבעיות הללו הוא קשר ישירות למלחמות.
מה צפוי לצבא הזה ב-2012? לא רבים יחתמו על כך שיירד מגדולתו, לא משנה בכמה מלחמות הוא שקוע ובאיזה משבר כלכלי נמצאת וול סטריט. אבל אתגרים גדולים מחכים: בהקשר שלנו, נדמה כי עשוי צבא ארה"ב להתמודד, במוקדם או במאוחר, גם עם האירנים. שר ההגנה האמריקני ליאון פנטה סיפר השבוע בתוכנית "60 דקות" כי על פי הערכות מודיעיניות, אירן תוכל להשלים את התחמשותה בנשק גרעיני בתוך שנה מהיום. פנטה הוסיף כי אירן גרעינית היא קו אדום בעבור הממשל האמריקני וכי אין כוונה לאפשר מצב זה. "נבצע את כל הצעדים הנחוצים לעצור גרעין אירני", הוא אמר. המלחמה באפגניסטן עדיין ממשיכה, וחיילים אמריקנים עדיין נשלחים לקצוות העולם למשימות שונות. נדמה שבכל מקום בו יש לחימה, יש גם חייל אמריקני. מה זה יעשה לצבא החזק בעולם? רק הזמן יגיד.
רוסיה: הדב האדום מנסה להתעורר
אחרי פירוקה של ברית המועצות, מצאה את עצמה רוסיה בפני שוקת שבורה במובנים רבים, אחד מהם הוא התחום הצבאי. הצבא הסובייטי הגדול התפרק וחלקים ממנו עברו למדינות עצמאיות חדשות. מאז, התקבע הצבא הרוסי ככזה שמפגר אחרי המעצמה האמריקנית (ולא רק אחריה), נעזר עדיין בציוד סובייטי ישן ולא יכול לאיומים גדולים. בעזרת מעורבות של נאט"ו ושל ארה"ב, ריכזה רוסיה מחדש את הארסנל הגרעיני של ברית המועצות, אחד הגורמים שמשאיר אותה כשחקן חזק במשחק המדיני-צבאי. מעבר לכך, מתאפיין הצבא הרוסי בנסיגה קשה מאוד כמעט בכל תחום – החל מתפקוד הלוחמים וכלה באיכות הנשק – לעומת המקובל במערב.
"לאורך השנים, ובעיקר עם כניסת פוטין לתפקידו, שהתאפיינה במדיניות חוץ אסרטיבית ואגרסיבית וחייבה הפגנות כוח, החלה רוסיה לשפר ולשכלל את התחום הצבאי", סיפר לפז"ם צבי מגן, חוקר בכיר במכון למחקרי ביטחון לאומי. "חלק קטן מהצבא אכן שוקם, במיוחד בתחומי הלוחמה הזעירה והאסימטרית, יחידות מיוחדות וכדומה. הצבא הבסיסי בסך הכל נותר טעון שיפור משמעותי.
"בעשור האחרון החלו הרוסים בראש ובראשונה בשיקום של מערכות הנשק, ואכן, חלק מהדברים שוכללו, אבל הם עדיין נמצאים בתהליך של קליטת מערכות חדשות. יש ניסיונות לארגן את הצבא מחדש על בסיס יותר מתקדם: ליצור יחידות קטנות יותר, חטיבות שמסוגלות לפעול בתנאים שונים, יחידות לפריסה מהירה. חלק ממערכות הנשק, בעיקר בתחומי ההגנה האווירית והנ"ט, שוכלל. הכרנו חלק מהמערכות האלה באזורנו, שכן הן סופקו לסורים, לחיזבאללה ולעוד כמה וכמה חברים".
מה הצבא הרוסי מסוגל לעשות כרגע ביחס לאיומים העיקריים העומדים מולו? "לא הרבה", חורץ מגן, "ואני מתייחס לצבא האמריקני. הקיזוז, או האיזון, מושג באמצעות הנשק הגרעיני. צריך להבין שרוסיה מתמודדת על סטטוס המעצמה המובילה. היא מאוד רוצה להיות כזאת, אבל המרכיבים שקובעים האם הסטטוס הזה מושג הם לא רק יכולת מדינית וכלכלית, אלא גם צבאית. ארה"ב מסוגלת להחזיק מסגרות לוחמות רבות ויעילות בו זמנית בכל מיני מקומות בעולם, ציים באוקיינוסים שונים, להשקיע גם בחלל. לרוסיה אין את היכולות האלה. עם הבעיות העיקריות באזור הגבולות שלהם הם מתמודדים: אוכלוסיות מוסלמיות בשטחם ומדינות איסלאמיסטיות בעיקר בגבול הדרומי. אבל האיום העתידי העיקרי הוא בסופו של דבר הצבא האמריקני והצבא הסיני. גם הסינים, כמו הרוסים, לא מסוגלים להתמודד עם זה – אבל גם הם בונים ומתעצמים. בגזרות קצרות, רוסיה יכולה להעמיד פעילות מבצעית לא רעה, אבל אם לוקחים קנה מידה גלובלי, יש להם הרבה מה להשלים".
ומה צפוי לצבא רוסיה ב-2012? בעיקר ניסיון להמשיך ולהתעצם. בין השאר, פורסם כי רוסיה מנסה לחזור לימי הזוהר של מלחמת העולם השנייה ולתגבר את מערך הצליפה שלה, על-ידי הכשרת אלף צלפים נוספים בחמש השנים הבאות, והציגה את מטוס הקרב הראשון שלה; מצד שני, היא הפסיקה השנה את רכישת הקלצ'ניקוב, שפשוט נערם במחסני הנשק. "הדגש הוא בהחלט על מודרניזציה, לנסות ולעדכן את הנשק הסובייטי המיושן במצבורים", מסביר מגן. "הם בתהליך של שינוי טוטאלי, אבל זה תהליך ארוך. בשנים האחרונות החלו להפנות לזה תקציבים מרשימים. בשל מצבורי נפט וגז הם הצליחו לצבור די הרבה כסף, שחוץ ממה שנגנב כמובן, הולך בחלקו הגדול למערכת הביטחון".
סין: התעצמות צבאית שמדאיגה את העולם
צבא סין עובר תהליך מודרניזציה מאז שנות ה-80, תהליך שהואץ בעשור האחרון. במסגרת תהליך זה, הוא מצמצם באופן הדרגתי את גודלו, ולמעשה עובר מתפיסה כמותית – כלומר, מסות של חיילים וציוד ברמות כשירות והתקדמות טכנולוגית נמוכות – לצבא קטן יותר ובעיקר מקצועי יותר. כיום מונה הצבא הסיני כ-2.2 מיליון חיילים. באחרונה התמקדו הסינים בהצטיידות במערכות קונבנציונליות כמו צוללות ומטוסי קרב, ובמערכות אסטרטגיות כמו למשל מערך טילים ופיתוח יכולות בתחום הסייבר.
מבחינת כוח האדם, צבא סין הוא הגדול בעולם. מבחינת התקציבים הרשמיים, הוא השני או השלישי בעולם – אבל התקציבים הרשמיים לא מספרים, כמובן, את התמונה כולה, שכן התקציב בפועל כנראה גדול בהרבה ממה שמפורסם.
"ההתפתחות המשמעותית ביותר של צבא סין באחרונה הייתה קליטת נושאת המטוסים, זו שתמונה שלה, שצולמה על ידי לווין, פורסמה ברעש גדול", סיפר לפז"ם ד"ר יורם עברון, עמית מחקר במכון למחקרי ביטחון לאומי ומרצה בחוג ללימודי אסיה באוניברסיטת חיפה. "מדובר בנושאת מטוסים ישנה שרכשו מאוקראינה והשמישו, ויש להניח שהיכולת המבצעית שלה נמוכה יותר. למה כל-כך התרגשו ממנה בעולם? כיוון שסביב התעצמות צבא סין יש באז גדול, בחלקו מוצדק ובחלקו בלתי מוצדק. כל מה שקשור בעלייה של סין מעורר הרבה רעש".
מבחינה צבאית, לא מוטל למעשה שום איום צבאי ממשי על סין. האתגרים הצבאיים בעצימות נמוכה יותר כוללים מחלוקות טריטוריאליות בים סין הדרומי, והתקלחות פוטנציאלית בחצי האי הקוריאני, מה שעלול להשפיע עליה ישירות. כמו כן, יש מתיחות קבועה סביב ניסיונות אמריקנים להגביר את הנוכחות האסטרטגית במזרח אסיה, ותמיד יכול להתפתח משבר גם סביב מאמצי טייוואן להכריז על עצמאות. "באופן מעשי, קשה לצפות שאיזושהי מדינה תתקוף את סין", מבאר עברון. "אם היא תמצא את עצמה באיזשהו עימות צבאי, זה כנראה יהיה מתוך בחירה שלה". בתחום הסייבר, מבצעת סין מהלכים מול פחות או יותר העולם כולו. "אבל סין היא לא היחידה שעושה את זה", מציין עברון, "רק שכרגיל הפעולות שלה מעוררות לא מעט חרדות".
האם הצבא הסיני חזק? תלוי איך מודדים זאת. "הגודל של הצבא הסיני וכן גודל הטריטוריה הסינית, שניהם מבטיחים במידה רבה את ההגנה על סין", קובע עברון. "כלומר, קשה מאוד לתקוף ולהכניע את סין, ולכן בעצם אין עליה איום ממשי. האם הצבא הסיני יכול להבטיח יעדים המרוחקים מעבר לגבולות המדינה? זו כבר שאלה בעייתית יותר. לא בטוח שהסינים יכולים להבטיח למשל את סיפוח טייוואן, כי הם ייאלצו להתמודד מול הצבא האמריקני, וכנראה לא יעמדו בהתמודדות שכזו. מה שכן בטוח הוא שכך או כך, צבא סין יכול לגרום הרבה נזק, ובזה צריך להתחשב".
אין סיבה להניח שהמגמה הסינית – להמשיך ולשכלל את הצבא באופן הדרגתי, ללא מטרה נקודתית של תקיפה כלשהי בעתיד הקרוב – תיעצר ב-2012. אבל חשוב לזכור שבעוד שישנה נטייה להתמקד בהתעצמות הצבאית של סין, כוחה העיקרי של המעצמה טמון בכלכלה שלה. מדינות כמו ארה"ב יתקשו מאוד לצאת לעימות צבאי עם סין בשעת הצורך, אם תהיה כזו, ולו בשל ההיבט הכלכלי.
אבל אותו הדבר נכון גם לגבי סין עצמה. הצמיחה הכלכלית הסינית מחייבת יציבות ביטחונית ומדינית. פעילות צבאית שתערער זאת מסוכנת גם לה. על כן, במקביל להתעצמות הצבאית, צריכה סין להבטיח כי הצעדים בהם היא נוקטת לא יהוו איום גדול מדי על מדינות אחרות. "לדעתי, די ברור שהיא שמה את הדגש העיקרי על הכלכלה", קובע עברון. "אבל התהליך הצבאי מתבקש. סין מרגישה שזה מה שמצופה ממנה: ההנהגה צריכה לתת לעם את התחושה שסין הולכת ומשחזרת את מקומה ההיסטורי בקהילה הבינלאומית. זה עניין של סטטוס".
סוריה: צבא חלש שמתרכז באיומים מבית
לפי הערכות של גורמים שונים, צבא סוריה לא התעצם בעשרים השנים האחרונות. מאז נפילת ברית המועצות, לא נשארה לסוריה בת ברית משמעותית בשוק הנשק. תקופה ממושכת לא הצליחה סוריה לרכוש אמצעי לחימה אפילו מרוסיה, עקב סכסוך שנגע להחזרת חובות מימי ברה"מ; סוריה טענה שכלי הנשק היו מתנה, רוסיה דרשה כי זו תסגור את החוב שנותר, בסך של 12 מיליארד דולר. לפני מספר שנים נמחק רוב החוב, וסוריה קיבלה מספר מערכות נשק, טילי נ"ט וכמה טנקים משופצים ממדינות כמו בלרוס ואוקראינה.
"ההתעצמות שכן הייתה, היא בתחום הטילים והרקטות", מסביר יפתח שפיר, חוקר בכיר וראש פרויקט המאזן הצבאי במזרח התיכון במכון למחקרי ביטחון לאומי. "מדובר בפיתוחים עצמאיים וכאלה שפותחו בעזרת אירן וצפון קוריאה. הסורים עברו לשיטות של חיזבאללה יותר מאשר של צבא סדיר. אסד מאוד התרשם מלקחי מלחמת לבנון השנייה, והבין שגם זה קלף: מערכי רקטות גדולים שמיועדים לפגוע באוכלוסייה אזרחית בעורף ולא בצבא. וזה, פחות או יותר, מה שיש להם: חיל אוויר על הקרשים, צי על הקרשים".
לזאת נוספה השפעת האביב הערבי. המהפכה בסוריה עוד לא הפילה את אסד, אבל גובה עוד ועוד קורבנות. הצבא הסורי נלחם בעיקר באזרחי סוריה ובעריקים, חלקם בדרגות יחסית בכירות, שהקימו למולו את "הצבא הסורי החופשי". "אנחנו עדיין לא יודעים מהן היכולות המדויקות של הצבא הסורי החופשי מבחינה צבאית ועד כמה פגע בצבאו של אסד", מבהיר שפיר, "אבל ברור שהצבא הסורי לא ייצא מהסיפור הזה מחוזק. אם אנחנו מדברים על שנת 2012, לא ניתן עדיין להעריך את הנזק – כמה הצבא נפגע מבחינת מורל, ארגון ויחידות – אבל ברור שהמגמה היא שלילית. ישנה פגיעה בלכידות וגם מבחינת הנשק, אבל הנשק פחות חשוב מבחינה אסטרטגית".
צבא סוריה לא עומד בפני עסקאות נשק גדולות בשנים הקרובות. "מבחינת האיום על ישראל ומבחינת היכולת הצבאית, אנחנו צופים שצבא סוריה יישאר ב-2012 כשהיה, או שאפילו ייחלש", מסכם שפיר. "הבידוד המדיני גובר, גם מצד הליגה הערבית – על אף שמהליגה הערבית לא קונים נשק. בשוק הנשק הבינלאומי, סוריה לא מבודדת מאתמול".
מצרים: ההתעצמות הצבאית תלויה דווקא בהסכם השלום עם ישראל
על אף שבדומה לצבא הסורי, גם צבא מצרים מתמודד באחרונה בעיקר עם אזרחיו שלו, הסיפור שונה לחלוטין. בשלב הראשון של המהומות נחשב הצבא המצרי למגן הציבור, אם כי בתקופה האחרונה פונים המפגינים גם נגדו, לאחר שעלה לשלטון.
אבל כיוון שמצרים היא עדיין בעלת ברית של ארה"ב, צבאה מערבי ומתקדם, ועל כן גם נמצא בהתעצמות מתמדת. מצרים מקבלת סיוע אמריקני של כמיליארד ו-300 מיליון דולר בשנה, סכום בו היא משתמשת לרכישת נשק בארה"ב. רק כדי לסבר את האוזן, שתי העסקאות הגדולות העומדות כרגע על הפרק כוללות רכישת מטוסי F-16 נוספים, כאשר כרגע כבר מחזיקים המצרים ביותר מ-200 יחידות; וכן הרכבת טנקים נוספים מסוג M1A1 Abrams, כאשר למעלה מאלף כבר נמצאים בשימוש. מדובר בהתעצמות הדרגתית שנמשכת כבר שנים.
אבל כיצד ישפיעו ההתפתחויות האחרונות? הדבר כמובן תלוי במה שעוד עתיד לקרות. "כל זמן שהסכמי השלום עם ישראל בעינם – ובתוך כך, כל עוד מערכת היחסים של המשטר עם ארה"ב בעינה – הדברים האלה יימשכו", מבהיר שפיר. "אף אחד לא מעוניין להפסיק את זה – לא האמריקנים, ובטח שלא המצרים. שאלה מעניינת היא מה יקרה לא אם אלא כאשר יעלו האחים המוסלמים לשלטון במצרים. עד כמה שאני יודע", הוא מגלה, "האמריקנים כבר הבינו לאן הרוח נושבת ויצרו איתם מגעים ראשוניים. למיטב הבנתי, לפחות בשלב הזה הם מספיק פרגמטיים כדי להבין שלא זורקים כל כך מהר סיוע אמריקני. ואם הם, למשל, מבטלים את הסכמי השלום עם ישראל – הסיוע מופסק.
"על כן, לקראת 2012, אנחנו צופים שתי אפשרויות עיקריות: המשך בהתעצמות ההדרגתית, או הפסקתה כליל. אין אופציות אחרות, כי אין כסף לקנות מטוסים ממקור אחר. בכלל, עד היום אפשר להגדיר את מדיניות ההתעצמות המצרית בשתי אותיות: כ"י, כלומר 'כמו ישראל'. כל דבר שיש לנו, הם בעיקרון רוצים".
כרגע עומדת מצרים מול שני אתגרים: המפגינים בכיכר תחריר, וההסלמה בסיני. "מה שקורה בסיני זה עניין של חוסר יכולת, חוסר רצון או שניהם. הראש של השלטונות במצרים במקום אחר. אנחנו מדברים על אזור שיש בו פעילות רבה של גורמי חמאס ואל קעידה שפועלים בעיקר לטובת החבר'ה ברצועת עזה, בזכות העובדה שאין שם שלטון מצרי אפקטיבי. אני מניח שכשתקום ממשלה ותגמור לטפל בבעיות הבוערות יותר שיש לה במצרים פנימה, אולי היא תתפנה לטפל גם בסיני. אבל בשלב זה, אני צופה בסיני רק אנרכיה. האופציה השנייה היא שישראל תוותר על המגבלות של הסכם השלום ותרשה למצרים להכניס לשם כוח צבאי ממשי – ואני מניח שלממשלת אחים מוסלמים לא יתנו לעשות את זה, אם למובראק לא נתנו".
טורקיה: תעשייה צבאית חזקה, ושאיפות גדולות
מטורקיה יצאו ב-2011 לא מעט דיווחים על פיתוחים צבאיים עצמאיים. כך למשל הודיעו הטורקים על פיתוח מטוס קרב לאומי ראשון, וכן על שאיפות לבניית אניות וטנקים. חלק ממטוסי ה-F-16 הנמכרים במזרח התיכון מורכבים בתעשיות הצבאיות הטורקיות. אבל מה זה אומר על הצבא? לפעמים, דווקא מדובר במקור להאטת ההתעצמות. כך למשל יזם הצבא הטורקי לפני כעשור מכרז לקניית יותר ממאה מסוקי קרב. עקב לחץ פנים-מדיני לא נרכשו המסוקים מארה"ב אלא הורכבו בטורקיה, והצבא לא רק שלא קיבל את הסחורה הטובה ביותר – אלא גם נאלץ להמשיך ולחכות למסוקים, שעוד לא נכנסו לשירות.
אבל למה להיות קטנוניים? הצבא הטורקי הוא הצבא הגדול במזרח התיכון, בעל חיל הים הגדול באזור. מדובר בצבא גדול וחזק, מערבי לכל דבר, ששייך למדינה החברה בנאט"ו. הכוח הצבאי הטורקי הולך ומתעצם הדרגתית לאורך השנים. הטורקים משתתפים גם במבצעים של נאט"ו באפגניסטן, והמלחמה שלהם בכורדים עדיין בעיצומה. ארדואן בילה את השנה האחרונה בהפגנת שרירים כנגד אסד, וגם לא בחל בגזרה הימית מול ישראל, גם אם בדיבורים. "בינתיים אנחנו לא רואים ירידה ביכולת הצבאית של טורקיה ב-2012", מסכם שפיר.
אירן: אנחנו לא יודעים מה בדיוק יש להם, אבל זה כנראה יתעצם
מה אפשר להגיד על אירן הצבאית של 2011 לעומת זו הצפויה ב-2012? בשלוש מילים: אנחנו לא יודעים. "אם פותחים את העיתונות האירנית", מסביר שפיר, "כל יום הצבא קונה משהו חדש, מתוצרת אירן כמובן – כמעט שום מערכת שהם רצו מרוסיה או מסין הם עוד לא קיבלו. הדבר הבולט ביותר בשנה האחרונה הוא עסקה חתומה לרכש טילי קרקע-אוויר שהרוסים השהו ואולי ביטלו כליל. אבל האירנים בשלהם. הם כבר טענו שהתעשייה שלהם פיתחה טיל מקביל, שכמובן עולה על הציפיות. הבעיה היא שקשה להאמין שהכול באמת כל כך מהיר.
"מצד אחד, יש לאירן תעשייה צבאית גדולה, ובהחלט אי אפשר להכחיש שיש לה יכולות מסוימות. מצד שני, קוראים את הדיווחים הרשמיים על מה הם מצליחים לעשות ולייצר ואי אפשר שלא להגיד: 'לא הגיוני'. זה יותר מדי. יותר מדי הצלחות בפחות מדי זמן ופחות מדי כסף ביותר מדי תחומים. אין שום מדינה בעולם, חוץ מארה"ב ואולי רוסיה, שהתעשייה שלה מתפרסת על כל כך הרבה תחומים. מטוסי קרב, נגמ"שים, טנקים, נדמה שאין דבר שהם לא מייצרים. מההכרזות שלהם אני תמיד מוציא שורש, מחלק בעשר וגם במה שנשאר אני לא מאוד מאמין".
אבל צריך להיזהר מזלזול באירנים, מזהיר שפיר באותה הנשימה. הבעיה היא שאין דרך לדעת כמה ממה שפורסם נכון. "בתחום הטילים אין ספק שהם אלופים", הוא מבהיר, "הם בנו תעשייה עם יכולות מרשימות, שאולי לא מגיעות לאלה של ישראל, אבל הן עדיין משמעותיות. בקרוב הם מחליפים את השיהאב בטיל שמונע בדלק מוצק. הם שיגרו לוויין. חיל האוויר שלהם, כמה שצוחקים עליו שהוא מתפורר, מטיס עדיין מטוסים מתקופת השאה. הם מצאו דרך לתחזק את המטוסים הישנים האלה, שבכל שאר חילות האוויר בעולם עברו מזמן למגרש הגרוטאות. אני מוכרח להגיד שזה מרשים. אני לא יודע איך הם עושים את זה – מוצאים, גונבים, מייצרים חלקי חילוף – כי האמריקנים בטח שלא ימכרו להם. והמטוסים האלה טסים".
מבחינת גודל, מדובר לא רק בצבא גדול אחד, אלא בשניים. הצבא הגדול מבינם הוא דווקא משמרות המהפכה, להם יש גם חילות אוויר, ים ויבשה נפרדים. האירנים לא מפסיקים להצהיר ש"אנחנו כאן, ויש לנו כוח". בכל יום יש תרגילים ואימונים חדשים, קליטת מערכות, ניסויים והשקות מפעלים.
ויש כמובן גם את הגרעין, שהדבר היחיד שאפשר להגיד עליו בבטחה הוא כי הוא בפיתוח. "מתי יהיה? אנחנו לא יודעים", מצהיר שפיר. ליאון פנטה, שר ההגנה האמריקני, הצהיר כאמור באחרונה כי להערכתו הפצצה האירנית תהיה מוכנה בתוך כשנה, וגם שר הביטחון אהוד ברק מדבר על טווחי זמן דומים לעצירת הגרעין. "ב-2012 אנחנו מעריכים שהאירנים ימשיכו במגמה שלהם, להתעצם מבחינה צבאית, על אף הסנקציות", אומר שפיר.
המפרציות: התעצמות צבאית מואצת – בגלל אירן
בקטגוריה זו נרכז את מדינות המפרץ: סעודיה, האמירויות הערביות, כוויית, בחריין ועומאן. כתושבי המזרח התיכון, אולי כדאי שהישראלים יידעו כי מדובר במדינות הנמצאות בתהליך התעצמות צבאי מדהים, כזה שרק צפוי להאיץ ב-2012. עם הסיבה להתעצמות הזו אתם דווקא עשויים להזדהות: פחד מאירן. "פחד מוות", מבהיר שפיר נחרצות.
הקנייניות הגדולות הן סעודיה והאמירויות, שלהן כידוע לא חסר כסף. אחת העסקאות האחרונות עליה הודיעה סעודיה נאמדת בכ-60 מיליארד דולר, סכום שיתבטא בנשק שיגיע לצבא, למשמר הלאומי ולחיל האוויר – כמויות של מסוקים, נגמ"שים וטנקים. האמירויות הולכות לקראת עסקת מטוסים גדולה, אחרי שהעסקה הקודמת נאמדה בשבעה מיליארד דולר. "כמויות של אמל"ח", מבאר שפיר, "ולפעמים אני תוהה אם יש להם גם את כוח האדם להפעיל את כל הציוד הזה. האם זה אומר שבאמת יכול להתקיים תרחיש בו הם יתקפו את אירן? אני חושב שהאירנים יאכלו אותם בלי מלח, אבל בהחלט יש פה מרכיב הרתעתי: 'אנחנו בעלי ברית של ארה"ב, יש לנו את הנשק הכי מודרני שיש'".
המדינות המפרציות לא רק קונות נשק במיליארדים, הן גם מקפידות לפצל את הרכש, באופן שמבדיל אותן מכל מדינה אחרת בעולם. בסל הקניות אפשר למצוא מטוסים מארה"ב, מבריטניה ומצרפת, למשל. הכל כפול. "הם רוצים לבטח את עצמם מכל הכיוונים", מסביר שפיר. "מה יהיה אם האמריקנים יפסיקו להתערב יום אחד במזרח התיכון? אז שיהיה גם בריטים. הם גם שומרים, אגב, על יחסים דיפלומטים טובים עם אירן, כולל הזמנתה לתרגילים משותפים. יש המון כסף והמון ציוד, אבל במלחמה אני לא יודע כמה הם יוכלו לעמוד. אז מה עושים? מהמרים בכל הכיוונים".
דרום וצפון קוריאה: התעצמות משני הצדדים (שתוביל לפיצוץ?)
בשבוע בו התבשרנו על מותו של מנהיג קוריאה הצפונית, קים ג'ונג איל, הבנו שכדאי לרכז את צבאות קוריאה הצפונית והדרומית תחת קטגוריה אחת – גם אם הן כנראה לא תאהבנה את זה. המתיחות התמידית בין שתי הקוריאות רק הסלימה: בדרום העלו את הכוננות בצבא, בצפון יצאו במפגן כוח. אבל מריבת האחים הזו מדאיגה לא רק את הקוריאנים; הכוננות עלתה גם בצבא ארצות הברית, ואפשר להניח שלא מעט מדינות אחרות עוקבות גם הן בדאגה אחר המתרחש.
צפון קוריאה היא השריד האחרון לעידן הקומוניסטי, שמחזיקה צבא של יותר ממיליון חיילים ולפחות 10 ראשי קרב גרעיניים. תוסיפו לקלחת שושלת של מנהיגים שלא בדיוק משדרים יציבות נפשית, ומנהיג חדש שאפילו על הגיל שלו לא מסכימים, ותקבלו משוואה מסוכנת. במידה וצפון קוריאה אכן תחליט לפתוח בעימות, הנפגעת המרכזית תהיה קרוב לוודאי שכנתה הדרומית. על אף שהצבא הדרום קוריאני משמעותי למדי ולצדו עומדת בעלת ברית חזקה בדמות ארה"ב, הרי שהעליונות הצבאית, והגרעינית בעיקר, של קוריאה הצפונית, צפויה להתבטא בעימות שכזה.
צפון קוריאה הסגורה מפעילה צבא מיושן אך עצום, ובארסנל שלה ישנם טילים בין יבשתיים מתקדמים ומערך נ"מ מהצפופים בעולם; בדרום קוריאה נשען הצבא בעת הצורך על צבא ארה"ב. בסך הכל יש לצבא הצפון 1.2 מיליון חיילים מגובים ב-8 מיליון חיילי מילואים ומיליציות שונות, ובדרום יש 650,000 חיילים מגובים ב-3.2 מיליון חיילי מילואים.
מדובר באחד הגבולות המתוחים בעולם, ומנהיג צעיר שכנראה יידרש להפגין את כוחו לא ממש מסמן שקט אזורי. על כן אפשר לקבוע בבטחה ש-2012 תהיה שנה של התעצמות צבאית משני הצדדים – בתקווה שזו לא תוביל לפיצוץ. בינתיים נקווה שהערכות המומחים, כי האינטרס ההדדי הכלכלי בעיקרו הוא לשמור על אש קטנה, ימשיך לשחק את התפקיד העיקרי. זאת, כיוון שהתלקחות בין שתי הקוריאות עלול להביא להסלמה גם בין שני השחקנים הגדולים יותר: ארה"ב ורוסיה.
עירק ואפגניסטן: החיים שאחרי האמריקנים
שנת 2012 תהיה שנה מכרעת בעבור הצבא העירקי. האמריקנים עזבו, והעירקים צפויים לעמוד בפני לא מעט איומים, ביניהם אל קעידה, שכמובן קפץ על ההזדמנות. ה"גארדיאן" כבר הזהיר שהנסיגה מעירק תגרור חוסר יציבות עולמי, לא פחות. "הנוכחות של הכוחות שלנו נחוצה", הם קבעו חד משמעית, "בארץ שרחוקה מלהיות בטוחה. בעזיבתנו, אנחנו מפרים את ההבטחה שנתנו לעם העירקי".
עוד ועוד כלי תקשורת שאלו את עצמם ואת קוראיהם: האם השקט, היחסי גם כך בעירק, יחזיק ללא האמריקנים? "מה שמדאיג את העירקים יותר מכל", קבעו, "הוא האם השינוי שעברה עירק ישרוד את הנסיגה האמריקנית. מה שעלה בחייהם של יותר מ-4,000 חיילים אמריקנים יכול להפוך במהרה למדינה מוצפת גורמי טרור ממומנים בידי אירן. האנשים מפוחדים".
בסוף אוקטובר צוטט הרמטכ"ל העירקי באומרו שכוחותיו לא יהיו מוכנים להגן על הגבולות בעצמם עד לשנת 2020 – מה שכמובן לא מסתדר עם הבטחת הבחירות של ברק אובמה, לסיים את המערכה בעירק עד לסוף 2012. אובמה קיים את הבטחתו לאזרחים האמריקנים, ורק כמה אלפים בודדים של חיילים מצבא ארה"ב נותרו מאחור על מנת "להמשיך ולאמן" את הכוחות העירקים. האם זה יעזור? רק הזמן יגיד.
נדמה שמצבו של הצבא העירקי הוא העתיד לבוא בעבור הצבא האפגני. גם על סיום המלחמה הזו כבר מדברים, ואילו החיילים האפגנים המאומנים בידי האמריקנים גם הם, לא מצליחים, שוב ושוב, לעמוד מול לוחמי הטליבאן.
בינתיים כבר נחשפה התוכנית החדשה של בעלות הברית: החל מ-2012, האסטרטגיה תשתנה מתוך הבנה כי יש להכין ולהכשיר את האפגנים לקראת ההשתלטות הצפויה שלהם על האזור ועל האיומים – מהר מכפי שציפו, בסביבות 2014.
לוב: המרוץ להקמת צבא לאומי חדש
מכל המדינות שעברו מהפכות בשנה החולפת, יש לשער שהצבא הלובי הוא שעבר את הזעזוע הגדול ביותר. במדינה שעברה מלחמת אזרחים לכל דבר – שלאו דווקא נגמרה סופית עם מותו המתוקשר של השליט מועמר קדאפי – העובדה שכל אזרח הביא בנשקו האישי את המהפכה עשויה להביא לאנרכיה, ולא לצבא לאומי מסודר.
למעשה, המבחן הגדול של לוב הוא בניית צבא שיוכל לצעוד כמו שצריך, ובעיקר להביס מיליציות חמושות. בכתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס" מתואר מצעד של הצבא הלאומי הלובי החדש, שנערך בבסיס חיל אוויר נטוש. החיילים, איך לומר, עוד לא למדו לצעוד בשלשות, וכמה מהם גם מעדיפים לענות לסלולרי כשהם אמורים להקשיב לפקודות.
המפקדים הם כאלה שערקו מהצבא של קדאפי, ובהתחשב בכך שלוב מעולם לא יכלה להתפאר בצבא מקצועי במיוחד, בעיקר הודות לרצונו של הדיקטטור להשאיר את הצבא מפולג וחלש בכוונה – נקודת הפתיחה אינה מזהירה.
אבל רק צבא נורמלי יוכל למגר את הכנופיות החמושות בכבדות שמציפות את לוב, או לחילופין לאחד אותן לגוף ממושמע. דוגמה אחת למצב הנוכחי היא העובדה כי סייף אל אסלאם, בנו של קדאפי, נשבה בידי אחת המיליציות הזו ללא עזרה מהצבא – מיליציה שסירבה מאוחר יותר להעבירו לממשלה הרשמית.
הצבא מנסה לצבור כבוד על ידי מפגני כוח ומצעדים, ובמקביל נערך ניסיון למגר את ההרגלים הישנים של לויאליות גנגסטרית ושחיתות. הוא אינו גדול במיוחד, ואינו יכול להכריח את הלובים להעביר לו את כלי הנשק האישיים שלהם. כרגע מומחים מעריכים כי הצבא הלובי הלאומי החדש יתקשה להשיג את הדרישה הראשונה מכל מדינה מודרנית – להוות בעצם מונופול בכל הקשור לאלימות. האם זה יקרה ב-2012? גם זה מוטל בספק.
גרמניה: מעצמה אירופאית שלא צפויה להיחלש
כיאה למעצמה אירופאית, גרמניה מחזיקה בצבא מרשים במיוחד. נכון, לאחר מלחמת העולם השנייה הוא בכלל היה אמור להתפרק, אך בשנים שעברו הגרמנים המשיכו לטפח את אחד הצבאות החזקים בעולם – צבא שבעצם נוקט בפעולות התקפיות למרות החוק האוסר עליו לעשות כך, באישורים שונים. הצבא הגרמני מדורג במקום ה-13 בעולם בעוצמתו, והוא כולל חילות אוויר וים עוצמתיים, יחידת קומנדו ששאבה השראה מסיירת מטכ"ל, 5 דיביזיות קרביות, כוחות ארטילריים ויחידות מודיעין מעולות.
חיילי צבא גרמניה מוצבים כיום, בין השאר, בקוסובו, בבוסניה, במספר מדינות באפריקה ובאפגניסטן. לגרמניה תעשייה צבאית וביטחונית מהמתקדמות בעולם, שגם מספקת לישראל צוללות מתקדמות, שנחשבות למכפילות כוח. כמו לא מעט צבאות באירופה, אין לגרמנים אויב המאיים בשער. למרות זאת, משקיעים הגרמנים, גם בתקופה בה האירו מאיים לקרוס, כ-41 מיליארד דולר בכל שנה על מנת לממן צבא יעיל ומתקדם. הקשרים עם צה"ל ועם ארה"ב קרובים, ושנת 2012 לא צפויה להיות שונה בהקשר זה. המדינה החזקה באירופה לא צפויה להפסיק את ההתעצמות הצבאית, גם אם מדינאים בריטים מזהירים מפני השתלטות גרמנית על אירופה, מה שכמובן מזכיר, גם אם רק סמנטית, תקופות חשוכות יותר.
בריטניה: אין חדש תחת השמש (חוץ מהאולימפיאדה)
על פי הדירוג המקובל, הצבא הבריטי נחשב לחמישי בעוצמתו בעולם, ולאחד המיומנים והמתקדמים ביותר. יחידותיו פרושות באזורי לחימה רבים ברחבי העולם, בין אם ככוחות לוחמים ובין אם כחלק מכוחות שמירת השלום של האו"ם – וזאת על אף שקשה לחשוב על איום אסטרטגי קיומי שמרחף מעל הממלכה המאוחדת.
בשנה החולפת פורסם כי הצבא הבריטי, הפועל באפגניסטן, משלם לטליבאן כדי שלא יתקפו אותו, וכי הפעולות הצבאיות של בריטניה בלוב עלו לה 212 מיליון ליש"ט, הרבה יותר ממה שצפו בממלכה המאוחדת בתחילת הקמפיין. בשנה הקרובה צפוי הצבא הבריטי להתמקד דווקא באבטחת אולימפיאדת לונדון החשופה לאיומים רבים מפני גורמי טרור. בין השאר, יוצבו בלונדון טילי קרקע-אוויר, לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה. אנחנו מהמרים שגם ב-2012 תוציא אנגליה לא מעט כסף על התעצמות צבאית ועל פעילות צבאית, כיאה למדינה עם היסטוריה אימפריאליסטית כה מפוארת.
ישראל: תנו לצה"ל לנצח
נסיים עם נקודה מזערית על המפה, מדינה קטנה במזרח התיכון שמקבלת בכל שנה סיוע אמריקני שעומד על לא פחות משלושה מיליארד דולר בשנה; מייצרת בעצמה טנקי מרכבה ונגמ"שי נמ"ר; ומחזיקה בתעשייה ביטחונית שמוכרת במיליארדים ברחבי העולם. עושה רושם שההתעצמות הישראלית ההדרגתית רק ממשיכה, משבר כלכלי עולמי או לא. בין השאר, בניגוד למדינות אחרות, נהנית ישראל מהרשאה להשתמש בחלק מכספי הסיוע האמריקני בתוך התעשייה המקומית, מה שמזרים לא מעט כסף לכלכלה הישראלית.
אבל ייתכן ש-2012 לא צופנת בחובה רק התעצמות. "איומים ודאי שיש", אומר שפיר. "אבל אנחנו בבעיות תקציביות והצבא כנראה שוב יצטרך לוותר על תכנית החומש שלו ולקצץ בה. אני בהחלט חושב שמה שקרה פה ברחובות תל אביב בקיץ האחרון משפיע, למרות שתקציבי ביטחון קשה מאוד לשנות, בהתחשב בכך שבערך 80 אחוז מהם משועבדים לעסקאות שונות שנים קדימה, ולא ניתן לגעת בזה.
"ההתעצמות תמשיך", הוא חורץ. "קודם כל, כי תמיד יש איומים, על אף שצריך לזכור שאנחנו לא היחידים בעולם שחשופים לאיומים. הצבא שלנו פשוט מיומן בלהציג את האיומים האלה למקבלי ההחלטות על מנת לקבל את התקציב. בינינו, אין נוסחה שאומרת 'תיקח את האיומים, תכפיל בריבוע, תחלק באיקס ותקבל כמה שאתה באמת צריך כדי להגן על המדינה'. צבאות מקבלים כמה שהם מצליחים לשכנע את מי שיושב על קופת האוצר. אין גנרל בעולם שמה שהוא מקבל זה מספיק לו, ואין שר אוצר שלא היה מוכן לקצץ בצבא שלו. האם צה"ל היה יכול להגן על מדינת ישראל עם חצי מהתקציב שיש לו היום? התשובה שלי היא כן. פחות טוב, ודאי, אבל בכמה פחות טוב? אין תשובה לעניין הזה".
אבל כאשר שר האוצר מצהיר בטלוויזיה שהוא קורא על עסקאות נשק בעיתון ואילו היועץ הכספי לרמטכ"ל מבהיר שלדעתו צה"ל הוא דווקא הגוף הכלכלי היעיל בישראל, אפשר לנחש שבישראל כמו בישראל, תקציב הביטחון לא ישתנה משמעותית. על הפרק – חיזבאללה, חמאס, לבנון, סוריה ואירן, לא כולל נספחים כאלה ואחרים. צוללות נוספות עדיין נמצאות בבנייה בגרמניה, ה-F-35 צפוי להתעכב – אבל איך להגיד? לצה"ל אנחנו לא דואגים.
>> להגן על המדינה זה עסק כלכלי: כמה מרוויחים חיילים בצבאות העולם?