הטייסים הולכים לאבד מזוהרם. ככל שאנחנו מתקדמים לתוך המאה ה-21, ברור שהיא תהיה שייכת פחות לטייסים יפי הבלורית והתואר, ויותר למפעילי סימולטורים שמפעילים מתחנות קרקעיות מטוסים מתקדמים, יקרים, מסוכנים – וריקים בתא הטייס. הכל אותו דבר, חוץ מהעובדה שאין חשש ליפול בשבי האויב, ואתה מטיס מטוס מתוך תא נוח בחדר ממוזג. נכון שזה לא סימולטור – כאן כל פסילה עולה לצבא כמה מיליוני דולרים - אבל זה הרבה פחות מפחיד מהדבר האמיתי. וככל שהשנים חולפות, המל"טים הולכים ודוחקים את המטוסים המאוישים מהמשימות השוטפות. מה שהתחיל במשימות סיור ומודיעין, מתרחב בשנים האחרונות גם למשימות התקפיות. הנה כמה מהמל"טים הכי מרשימים שמסתובבים בשמיים בזמן שהמפעילים שלהם יושבים אי שם בבסיסם, בנבאדה, באפריקה או בישראל.
MQ-1 פרדטור
הפרדטור היה לאחד מהאייקונים של המלחמה בטרור, כשנשלח לצוד טרוריסטים בעירק, באפגניסטן ובפקיסטן. במקור הוא נבנה כמטוס סיור וביון עתיר מצלמות וחיישנים, אבל מאז הוא שודרג וזכה לגרסה קרבית נושאת טילים, שהפכה מאז ה-11 בספטמבר לכלי התקפי דומיננטי בשימוש חיל האוויר האמריקאי וה-CIA.
הפרדטור, שמסוגל לצלם גם עצמים המוסתרים על ידי עננים, ערפל או עשן, יכול לטוס 740 ק"מ למטרה, לשהות באזור למשך 14 שעות, ולשוב לבסיס. האמריקנים מפעילים אותו מאז 1995, והוא כבר טס, בנוסף למקומות שהוזכרו, גם בקוסובו, בבוסניה ובתימן. גם לצי האמריקני, לאיטלקים ולבריטים יש כזה. ב-2002 היה הפרדטור למל"ט הראשון שמשתתף בקרב אוויר-אוויר. הוא הפסיד למיג 25 עירקי, אבל אם הייתי מיג, לא הייתי נח על זרי הדפנה בהאנגר.
MQ-9 ריפר
הריפר, יורשו של הפרדטור, הוא מל"ט התקפי גדול יותר. הוא מסוגל לשאת חימוש במשקל גדול פי 15 מקודמו, ולשייט במהירות גבוהה פי 3 ממנו. האמריקנים משתמשים בו בחיל האוויר ובצי, כמו גם במשמר הלאומי ובנאס"א. לאיטלקים ולבריטים יש גם כזה, ואפילו טורקיה הזמינה ארבעה מטוסים.
הריפר טס בגובה רב ונהנה משהייה ממושכת. הוא מבצע משימות מעל עירק ואפגניסטן מאז קיץ 2007, כשבאחת המשימות הפיל המטוס פצצה על משאית שהובילה ציוד רפואי ליד קנדהאר. גם בריטניה הפעילה את שני הפרדטורים שלה באפגניסטן מאז 2007, וב-2008 איבדה אחד מהם בהתרסקות (היום היא מחזיקה בחמישה כאלה). ב-2009 נאלצה לראשונה ארצות הברית ליירט מל"ט ידידותי, כשהקשר הלווייני עם ריפר שטס לכיוון גבול אפגניסטן וטג'יקיסטן נותק, ו-F-15 נשלח להפילו. נכון ליולי 2010, ארצות הברית איבדה 38 ריפרים ופרדטורים במשימות מעל עירק ואפגניסטן. תשעה נוספים התרסקו במהלך טיסות אימונים. זה עדיין משאיר בשירות חיל האוויר 28 ריפרים (ועוד 195 פרדטורים).
ב-2008 החל שלב נוסף במהפך המל"טי, כשהריפר דחק את ה-F-16 מטייסת המשמר הלאומי של ניו יורק, שהפכה לטייסת הקרב הראשונה שמורכבת כולה ממל"טים. היא לא תהיה האחרונה.
MQ-1C גריי איגל
הדור הבא של הפרדטור והריפר הוא הגריי איגל (שהיה ידוע קודם לכן כווריור, או כסקיי-ווריור), מל"ט רב משימתי שמסוגל לשהות באוויר 36 שעות (לעומת 24 אצל הפרדטור ו-14 אצל הריפר). לגריי איגל, שהחליף את ההאנטר – תוצרת התעשייה האווירית שלנו – מותקן בחרטום מכ"ם שמסוגל לזהות תנועות על הקרקע, והוא מסוגל לשאת טילים. מאז ספטמבר האחרון, כשהתחמש בטילי הלפייר, הגריי איגל טס בשירות הארמי האמריקני בעירק ובאפגניסטן.
RQ-4 גלובל הוק
הגלובל הוק, יורשו של מטוס הריגול האגדי ה-U-2 משנות החמישים, רשם לא מעט שיאים לזכותו. ב-2001 הוא רשם את שיא העולם לשהייה באוויר למל"ט (30 שעות ו-24 דקות), וגם גובה שיא (19,928 מטר). חודש לאחר מכן היה למל"ט הראשון שחוצה את האוקיאנוס השקט, ושבר גם גם את שיא המרחק (13,219 ק"מ). בשנה שעברה רשם הישג מרשים נוסף של שעות טיסה וגיחות מבצעיות בשירות פיקוד המרכז האמריקני. הוא גם היה המל"ט הראשון שזכה לאישור מינהל התעופה הפדרלי לשימוש בנתיבים אזרחיים ללא דיווח מוקדם.
הגלובל הוק הוא מטוס ביון שמסוגל לספק תמונה רחבה ולעקוב אחרי מטרות באמצעות המכ"ם המעולה שלו, חודר עננים וסופות חול, שיוצר הדמיה של פני השטח, וכן עוקב אחרי מטרות נעות על הקרקע. הוא מסוגל לסרוק שטח של 100,000 קמ"ר ביום.
השווי שלו, לא כולל הוצאות פיתוח, מגיע לכ-35 מיליון דולר למטוס – מה שהופך אובדן שלושה מטוסים מסוגו בעירק ובאפגניסטן (יותר מרבע ממספר המטוסים שטסו באותן מלחמות) לכואב במיוחד. אולם, יש לזכור כי היה מדובר בדגמי אבטיפוס של המטוס, שהשתתף במלחמות האלה מאז אפריל 2010. כיום הוא זוכה להתעניינות רחבה – נאט"ו רוצה להקים טייסת, גרמניה ביקשה דגם מיוחד, וגם אוסטרליה, יפן, דרום קוריאה, קנדה ומדינות נוספות התקשרו לברר מחירים.
איתן
כשזה מגיע לטכנולוגיות צבאיות, אין לנו במה להתבייש. בדיוק לפני שנה חשף צה"ל את מי שמכונה על ידי רבים "המל"ט הטוב בעולם" – "איתן", מל"ט כחול-לבן שהספיק לרשום טיסות ניסוי מוצלחות במהלך במבצע "עופרת יצוקה".
האיתן הוצג כבר ב-2007, תחת השם "הרון TP", שדרוג של ה"הרון 1". היו אף טענות שהוא נמצא בשימוש חיל האוויר מאז 2006, ואפילו מ-2004, אך רשמית לפחות הוא נקלט בחיל הישראלי רק בפברואר 2010.
האיתן מתעלה על ההרון בשהייה ממושכת בגובה רב – 24 שעות, ויש הטוענים אף 36 שעות, בגובה של עד 13,700 מ' ובכל תנאי מזג אוויר. יש לו מוטת כנפיים של בואינג 737, הוא מסוגל לשאת משקל רב, ומצויד במערכות טכנולוגיות מתקדמות של תעופה, בקרה ומודיעין. הוא מסוגל לבצע מגוון של משימות, ממודיעין וציון מטרות ועד תדלוק אווירי ותקיפות אסטרטגיות. בין השאר יוחסה לו תקיפה השיירה האיראנית בסודן ב-2009. גרמניה וצרפת כבר מגלות בו עניין.
האיתן, המגביה ומרחיק טוס, מספק מענה גם למדינות המעגל השלישי, כמו אירן. אף על פי שגורמים צבאיים מסרבים להתייחס לאיתן מהזווית האיראנית, ברור כי יכולותיו מהוות איתות אזהרה לאחמדיניג'אד.