אחרי שמל"ט איראני חדר אתמול (שבת) לשטח ישראל, תקף חיל האוויר הישראלי מטרות בסוריה. רביעיית מטוסי F-16 הוזנקו והשמידו את מתקן השיגור, בו שהה צוות אירני שנפגע מהתקיפה.
בתגובה לתקיפה פתחו בסוריה באש כבדה נגד מטוסים. יותר מ-25 טילי קרקע-אוויר נורו לעבר המטוסים הישראלים. טייסי אחד המטוסים החליטו לנטוש את המטוס מעל שטח ישראל. בצה"ל בודקים את סיבת הנטישה.
זו לא הפעם הראשונה שהצבא הסורי משגר טיל נ"מ לעבר מטוסי חיל האוויר. בפעם הקודמת זה הסתיים בירי נגדי של טיל חץ שהשמיד את הטיל הסורי. "לא נאפשר פרובוקציה סורית", אמר דובר צה"ל, תא"ל רונן מנליס, במה שנראה כשלב חדש במלחמה השקטה (רוב הזמן) שישראל מנהלת בסוריה.
בתמונה הגדולה, האירוע הזה הוא פרק נוסף בהיסטוריית הקרבות הארוכה של חיל האוויר ומערך הנ"מ הסורי. ההגנה האווירית של סוריה אמנם נחשבת לצל של מה שהייתה בעבר, אבל עדיין מדובר בחיל שיכול לעשות לא מעט צרות לטייסים הישראלים.
הטנגו הזה התחיל כבר בסיקסטיז
ההיסטוריה של המאבק בין המטוס הישראלי לטיל הסורי התחילה כבר בסוף שנות ה-60, והגיעה לשיא הראשון שלה ב-1973. במלחמת יום כיפור היו לסורים כ-30 סוללות טילי נ"מ מדגמים שונים; 25 מהן נפרסו באזור רמת בגולן. יחד עם הנ"מ המצרי, יותר מ-90 מטוסים ישראליים הופלו על ידי טילי האויב. רק במבצע "דוגמן 5" להשמדת סוללות הנ"מ הסוריות הופלו שישה מטוסי פנטום ישראלי. עוד 10 ניזוקו ובסך הכל נהרגו שני טייסים ועוד 9 נפלו בשבי. הכישלון היה צורב, משום שרק סוללה אחת הושמדה.
מערך הנ"מ גבה מחיר כבד גם במהלך המבצע המרשים לתקיפת המטכ"ל הסורי במלחמה. המשימה אמנם הושלמה בהצלחה, אבל מטוס אחד נפל, טייס אחד נהרג ושני נפל בשבי, ומטוס שני נפגע וחזר לנחיתת אונס. אחרי המלחמה אמר עזר ויצמן, מפקד חיל האוויר לשעבר, ש"הטיל כופף את כנף המטוס". הטייסים ליקקו את הפצעים והתכוננו לקרב הבא - שהגיע במלחמת לבנון הראשונה.
המערך הסורי התעצם אחרי יום כיפור למספר של עשרות סוללות טילי נ"מ. 25 מהן, דומה למספר שהיה במלחמה, הוצבו בלבנון. גם בחיל האוויר התכוננו, אספו מודיעין, רכשו נשק מתקדם ומערכות ל"א, הקימו מרכזי פיקוד ובנו תכנית להשמדת המערך בלבנון. הסיפור הזה התפוצץ ב-9 ביוני 1982: כ-100 מטוסים ומזל"טים ישראליים השתתפו במבצע "ערצב 19", שבסיומו הושמדו 20 סוללות נ"מ סוריות בלי אבדות לטייסי חיל האוויר. "המטוס כופף את הטיל", אמרו הפעם.
קצין נ"מ צ'כי, שביוני 1982 היה חניך במכללה לביטחון לאומי במוסקבה, אמר לדוד עברי, מפקד חיל האוויר לשעבר: "לדעתי, המבצע שלכם להשמדת מערך טילי הקרקע-אוויר הסורי בלבנון היה אחד הגורמים לגלסנוסט". עד כדי כך. "היכולת הזו פשוט הכתה בתדהמה את המנהיגות הצבאית הסובייטית", המשיך הצ'כי. "עד לאותו רגע היא הייתה בטוחה שמערך ההגנה האווירית שלה עמיד בפני היכולות המערביות".
אם עוד לפני מלחמת לבנון הבינו הסורים שלמטוסי הקרב שלהם אין יכולת לעמוד מול אלה של חיל האוויר הישראלי, הרי שלאחר המלחמה הם כבר החליטו לשדרג את מערך הנ"מ וגם להגדיל אותו. והם בנו מפלצת ברמה עולמית: רכשו עוד סוללות SA-3, SA-6 וגם SA-8, וב-1985 גם את ה-5-SA. הרוסים עזרו להם להקים מערך בקרה ויירוט אווירי ענק ומתקדם שקושר לעשרות אתרי מכ"ם וסוללות הטילים. הוקמו גם מוצבי פיקוד אזוריים שפעלו תחת מוצב השליטה הראשי ונרכשו מערכות לוחמה אלקטרונית. על פי פרסומים שונים, בסך הכל הגיע המערך הסורי בשיאו לגודל אדיר של כ-250 סוללות טילי נ"מ. רוב המערך הזה התבסס על סוללות נ"מ ניידות שמספקות הגנה לכוחות, ומעבר לזה קשות לגילוי.
מערכות חדשות נרכשו גם במהלך שנות ה-2000, אבל בכללותו נפגע קשות במהלך מלחמת האזרחים. במהלך המלחמה הושמדו לא מעט סוללות וחיילים רבים ערקו או נהרגו. אפילו מפקד ההגנה האווירית, הגנרל חוסיין איסחאק, נהרג בקרבות באזור דמשק עם ארגון ג'בהת א-נוסרה. ועדיין, גם כיום מדובר במערך גדול – אפילו בקנה מידה עולמי. ההערכות מדברות על יותר מ-100 סוללות נ"מ שנשארו להם. והרוסים, לא תופתעו לגלות, מוכרים להם גם היום טילים חדשים ומתקדמים.
אז מה בעצם מחכה כיום לטייסי חיילי האוויר על אדמת סוריה, בהנחה סבירה שהאירוע מאוקטובר מספטמבר לא היה האחרון?
ממוצגים מוזיאוניים לטכנולוגיה מתקדמת
בחינה עדכנית של רוב המערכות הסוריות מלמדת על כמות גדולה של נ"מ מיושן, אבל עדיין מסוכן, לצד לא מעט מערכות חדשות ממיטב התוצרת הרוסית, בעלות טווחי גילוי ויירוט ארוכים, שנחשבות עמידות מול מערכות שיבוש. הן מסוגלות להפיל מטוסים, מסוקים וגם מטוסים ללא טייס.
בגזרה המיושנת ביותר נמצאות סוללות ה-SA-2 וה-SA-3, שתיהן נייחות ושתיהן בנות יותר מחצי מאה. עוד סוללה מיושנת היא ה-SA-5, הטיל שבשני המקרים האחרונים נורה לעבר מטוסי חיל האוויר. מדובר בטיל כבד וישן שלא מסוגל להתמודד עם מטוסי הקרב של היום והמטרות העיקריות שלו הם מטוסי בקרה, תובלה ומפציצים. לעומת זאת, ה-SA-6 משנות ה-70 נחשב יעיל גם כיום: כאן מדובר כבר במערכת טילים ניידת שמסוגלת ליירט מטוסים בטווח של 24 ק"מ לגובה מקסימלי של 12 ק"מ.
סדרה שלמה נוספת של מערכות SA, החל ב- SA-8וכלה ב-SA-22 (מכונה גם פנציר-(S1, מעניקה לסורים יכולות הגנה מכוונות: יירוט מטוסים ומסוקים, לרבות מוך כלי רכב משוריינים, וכן השמדת מטוסים ללא טייס ואפילו טילי שיוט ופצצות מונחות. קשה לאמוד במדויק את מספר הסוללות המתפקדות שנותרו לסורים מכל אחת מהמערכות.
המערכת המדאיגה ביותר מנקודת מבט ישראלית היא ה-S-300, שנחשבת לאחת הטובות בעולם: הטילים שלה מסוגלים ליירט מטוסים בטווח של כ-200 ק"מ. לשם השוואה, אפילו הטווח של מערכת ה-SA-17 המתקדמת מוערך ב-35 ק"מ; חלק מהפרסומים טוענים ל-50 ק"מ, אבל אפילו זה לא מגרד את הטווח של ה-S-300. זמן הפריסה של הסוללה הוא כחמש דקות, והמערכת יודעת להעסיק 100 מטרות במקביל וליירט עד 35 מהן בו-זמנית. היא מסוגלת לפגוע גם במטוסים שטסים בגובה רב או נמוך במיוחד.
שני סוגי טילים יש ל-S-300. הקטן נקרא "גלדיאטור" ונועד להתמודד עם מטוסים וטילי שיוט, והגדול יותר הוא "הענק", שנועד להתמודד עם טילים בליסטיים. ל"ענק" יש ראש נפץ שמכיל יותר מ-130 ק"ג חומר נפץ.
פרסומים זרים טענו בעבר שטייסי סופה של חיל האוויר התאמנו נגד ה-S300 בתרגיל משותף ביוון. אם זה נכון, ניתן להעריך בזהירות שחיל האוויר ערוך להתמודדות עם המערכת.
ולמרות הכל מצליחים לתקוף
מערך ההגנה האווירי של סוריה פועל באופן כזה שכל דגם מחפה על הדגם האחר. ככה הם מכסים את כל הטווחים והגובה, ובחינה של הנתונים מלמדת על הסכנה הטמונה במערך הנ"מ. ועדיין, במבחן התוצאה מצליח חיל האוויר הישראלי לפעול, כפי שפורסם, בשמי המדינה באופן די חופשי.
זה קורה מצד אחד בגלל שהרוב הגדול של המערך הזה לא נחשב לשיא החדשנות. הוא מוכר מאוד לחיל האוויר הישראלי, לטייסים שלו ובעיקר למערכות ההגנה שלו. יש גם טענות שמערך השליטה והבקרה שהרוסים בנו עבור הסורים אינו אמין במיוחד והיכולת שלו להתמודד עם מערכות ל"א וסייבר מאוד נמוכה. זה מה שמאפשר אולי לחיל האוויר לתקוף בסוריה, כולל במקומות שאמורים להיות מאוד מוגנים - למשל הכור הסורי שנטען כי הושמד על ידי ישראל.
סביר להניח שחיל האוויר הישראלי כבר הספיק ללמוד גם על המערכות החדשות ביותר ולבנות תורת לחימה נגדן. למטוסים יש מגוון חימוש מתקדם, למשל טיל הדלילה בעל טווח של מאות ק"מ, או הפופאי המדויק שגם לו טווח ארוך מאוד. ויש גם פצצות ושלל טילים חכמים נוספים בעלי טווח ארוך - מספיק ארוך כדי שמטוסי הקרב יתקפו מחוץ לטווח האפקטיבי של הטילים. לפחות חלק מהפרסומים הזרים מדברים על שיגור של אמצעי לחימה משמי לבנון לסוריה.
לנשק יש להוסיף את מה שמסתתר בגוף מטוסי הקרב, ונראה שגם מופעל מכל מיני אתרים רחוקים: אמצעי הלוחמה האלקטרונית שיודעים להשבית את המכ"מים הסוריים, את אמצעי התקשורת שלהם וגם את טילי הנ"מ עצמם.
אז מה היה לנו שם? מצד אחד יכולת מוכחת לתקוף בצד הסורי תוך הגנה מתקדמת על הטייסים. מצד שני, בסוף צריך רק את הטיל האחד שיפגע במטוס ישראלי כדי לטלטל את כל השכונה שלנו. את זה כולם יודעים.