בימים בהם אנו נמצאים בסלט ביטחוני מסובך, נראה שהספקנו לשכוח שממש מעבר לפינה מתבשלת לה מלחמה נוספת. מלחמה ביתית ויקרה, המלחמה על תקציב הביטחון. כבר הספקנו לשכוח שלפני חודשיים אושר תקציב המדינה בקריאה ראשונה, ובו גם תקציב הביטחון, ובימים האחרונים סיכמו שר הביטחון, משה יעלון, ושר האוצר, משה כחלון על הסכום הסופי שיוגש לקריאה שנייה ושלישית. על פי הסיכום של השניים התקציב עומד על 56.1 מיליארד שקל, והם כבר הסכימו על גודל התוספת שתקבל מערכת הביטחון תוך כדי שנת 2016. אם נחשב גם את התוספות, התקציב האמיתי עומד למעשה על 59 מיליארד שקלים – כאשר מקורות ביטחוניים מציינים שהתוספת תהיה גדולה יותר ותגיע ל-60.5 מיליארד שקלים.
תקציב לא קטן, שמעלה את השאלה הנצחית – האם הכסף תמיד מגיע לאן שצריך? לפי ניסיון העבר – ולא מדובר בעבר רחוק מדי – התשובה היא שלא ממש.
ההכנות לתקיפה באיראן
בינואר 2013, חשף ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט שצה"ל הוציא הרבה מאוד כסף להכנת התקיפה שלא הייתה באיראן. 11 מיליארד שקל, ליתר דיוק, שהלכו לתוכניות, להצטיידות ולאימונים שכמובן לא הבשילו לכלל פעולה. אולמרט אמר ש-11 המיליארד פשוט נזרקו לפח, על "הזיות הרפתקניות שלא בוצעו ולא יבוצעו". ונכון, אנחנו יודעים איפה נמצא אולמרט היום, אבל מצד שני אנחנו יודעים גם מה קרה בכל הקשור לתוכנית הגרעין של איראן.
חושבים ש-11 מיליארד זה הרבה? אתם צודקים, אבל זה לא הסתכם בזה. כי מדינת ישראל המשיכה להתכונן לתקיפה באיראן. שנה לאחר מכן, ב-2014, ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון משה (בוגי) יעלון הנחו את צה"ל להמשיך באימונים וברכש לסיכול צבאי של הגרעין האיראני. הם עשו זאת למרות המשא ומתן הדיפלומטי שהתנהל בין איראן למעצמות. העלות של ההכנות האלה, על פי גורמים בכירים באוצר, נעה סביב ה-11, 12 מיליארד שקלים. כולנו יודעים איך הסתיים המשא ומתן, בין השאר בזה שישראל לא תתקוף בעשור הקרוב. ככה שאופס, הנה הלכו להם עוד 11 מיליארד שקלים ובסך הכול זרקנו לפח 22 מיליארד שקלים. זה כמעט חצי מתקציב הביטחון של מדינת ישראל והרבה יותר מחצי החלום של שאר המשרדים, כמו רפואה או רווחה.
קו בר לב
קו בר לב הוקם אחרי מלחמת ששת הימים, במטרה לבלום את הצבא המצרי אם יחליט להסתער בהמוניו על השטח שרק כבשנו, סיני. זמן קצר אחרי המלחמה צבא מצרים פתח בדו קרב תותחים וצלפים עם צה"ל, שהתנהל על בסיס יומי ועלה בחייהם של הרבה מאוד חיילים. בעקבות כך החליטו בצה"ל לבנות את קו המוצבים שלימים נקרא קו בר לב. לאורך כל 160 הק"מ של התעלה הוקם קו של מעוזים ותעוזים, כבשי סיור וגישה, בונקרים ועמדות טנקים שהיו מלאים בחיילים.
הקו הזה עלה למשלם המיסים הישראלי הרבה מאוד כסף – לפחות שני מיליארד לירות, המון כסף גם במושגים של היום. אגב, לא מעט קבלני עפר הגישו לצבא מחירי עבודה מופקעים והתעשרו בין לילה, כי איש לא בדק את המכרזים, ואולי אף אחד לא חשב שמישהו ירצה לרמות את הצבא. לזה תוסיפו את העובדה שהרבה מאוד מומחים חזו את הכישלון של הקו, אבל איש לא הקשיב להם בצבא. בשורה התחתונה, הקו הזה נכשל בכל המטרות שהציבו לו, המצרים אפילו לא ספרו את חיילי צה"ל כשעקפו את המוצבים והסתערו ללב סיני, לאחר מכן גם כבשו כמעט את כל המוצבים. לצערנו הפרויקט הזה עלה לנו גם בהרבה כסף וגם בחיי אדם.
בסיסי צה"ל בסיני
עוד ביום בו הסתיימה מלחמת ששת הימים ידעו בצה"ל ובמדינת ישראל שסיני לא תישאר בידיים שלנו הרבה זמן. לכולם היה ברור שזה לא הסיפור של רמת הגולן ושטחי איו"ש, ובקיצור לא בתוכנית של ארץ ישראל השלמה. למרות זאת זה לא הפריע לצבא להשקיע, מעבר למיליארדים שהושקעו בקו בר לב, גם בבסיסים חדישים ומשוכללים לחיל האוויר, לאוגדות השריון וכן מחסני אספקה כאלה ואחרים. מה לא בנינו שם, את בסיס רפידים, בלוזה, בסיס שלמה, דפנה טסה ועוד ועוד. הערכות גסות מדברות על 10 מיליארד לירות. כצפוי עזבנו את סיני אחרי כמה שנים, ומי שזוכים ליהנות מהבסיסים האלה עד היום הם המצרים.
פרויקט הלביא
בפברואר 1980 הודיע עזר ויצמן ז"ל, אז שר הביטחון, על החלטה לפתח מטוס קרב כחול לבן שייקרא הלביא. מטוס העתיד של חיל האוויר אופיין כ"מטוס תקיפה קטן בעלות נמוכה, המותאם לצרכים". זה היה המטוס האמיתי הראשון שישראל עמדה לייצר לבדה, כאשר עד אז התגאינו אומנם במטוסים כחול לבן, אבל תכלס אלה היו גופים צרפתים שהשתילו להם מנועים אמריקאים עם מערכות ישראליות. הלביא היה אמור להיות כולו שלנו.
מתחילתו היה פרויקט הלביא שנוי במחלוקת, כאשר האבסורד הכי גדול היה שהלקוח העיקרי, חיל האוויר, התנגד למהלך ומפקדיו טענו שהפרויקט מונע משיקולים פוליטיים לקראת הבחירות בשנת 1981. פרויקט מטוס הלביא היה מאוד שאפתני, ואמור היה להיות זול ב-70 אחוז מהמתחרה שלו, ה-F-16 של חברת ג'נרל דיינמיקס. התכנית הייתה לרכוש 150 מטוסי לביא, אבל זה הסתיים שמונה שנים אחרי במטוס אחד שהגיע למוזיאון חיל האוויר ועוד כמה אבות טיפוס שנגרטו והפכו למטילי אלומיניום. מיליארדי שקלים הלכו לפח ו-6,000 עובדים פוטרו.
הלייזר שלעולם לא ירה
במונחים של מה שכתבנו עד עכשיו מדובר בכסף קטן, ממש עודף. באמצע שנות ה-90, אז הרקטות נפלו לנו על הראש מכיוון צפון, חתמו נציגי ישראל וארצות הברית, הנשיא ביל קלינטון וראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס, על תכנית לפיתוח מערכת לייזר שתיירט רקטות. הספקנו לזרוק משהו כמו עשרה מיליון דולר ואז צה"ל יצא מלבנון והוחלט להקפיא את הפרויקט.
אבל אז, באזור 2001, הרקטות הופיעו שוב, הפעם מדרום והוחלט להמשיך עם הפרויקט. עד שנת 2004 ישראל השקיעה 50 מיליון דולר (בנוסף ל-150 מיליון דולר של ארה"ב), אבל לכולם היה ברור שזה לא זה. ואכן עברו עוד שנים בודדות וצה"ל הודיע שהוא מוותר על הרעיון. זה כמעט חזר אלינו בסוף שנות ה-2000, אבל אז למזלנו מצאנו מערכת שכן עובדת, כיפת ברזל כמובן.
סאגת רכבי הליסינג בצה"ל
זה היה "יותר מסתם רשלנות", בזבוז של ממש וכזה שפגע במימון למשהו "סודי ורגיש". ואת זה לא אנחנו אומרים, את זה קבע סגן הרמטכ"ל לשעבר האלוף יאיר נווה. הליסינג בצה"ל החל בשנת 2001, אז רצה צה"ל לברר האם ניתן להעביר את צי הרכב, אותו נהג עד אז לרכוש בעצמו, לליסינג.
הם השקיעו בבדיקה והזמינו לא פחות משש חוות דעת שונות. כולן קבעו שהמעבר לליסינג פשוט לא כדאי. זה יהיה יקר לפחות ב-20 אחוזים מאשר החזקת צי הרכב על ידי צה"ל. טוב, אם כל חוות הדעת קבעו שזה לא כדאי אז צה"ל יוותר, נכון? אז זהו ששוב לא. מברר שהלכו על זה ואחרי חמש שנים הם גילו שזה עלה להם 560 מיליון שקלים. גם אחרי שגילו את ההפקרות הם חתמו על עוד שנה של ליסינג, מה שהגדיל את זה בעוד כמה עשרות מיליונים. ""מדובר באירוע מביך. התהליך היה רע, הכסף היה יכול לשמש לפרויקט הכי חשוב של צה"ל בתכנית הרב-שנתית. מקווה שלא נגיע למסקנה שהיו כאן שיקולים זרים, הרי הפסד של סכום כזה לא היה עובר בשום חברה אזרחית, המנכ"ל היה מתפטר מיד", אמר נווה בדיון סגור.
כמה צוללות אנחנו צריכים?
לא פעם אנחנו שומעים על עסקאות נשק כאלו ואחרות, את רובן אנחנו מקבלים כתופעת טבע. ישראל קונה רק מה שהיא צריכה. האומנם? קחו לדוגמה את רכש צוללות הדולפין של מדינת ישראל, בהחלט כלי מרשים גדול וחזק. בשנת 2012 חתמנו עם הגרמנים על חוזה שיוסיף לנו עוד שלוש צוללות דולפין, יותר טובות ממה שכבר יש לנו, במחיר מבצע של מיליארד שקלים, פלוס מינוס.
רק שלפני שנתיים אולמרט חשף שלא היינו צריכים את כל העסק הזה, או לפחות לא את כל הכמות. אולמרט אמר בהרצאה שנתן, כי "ישראל קנתה לאחרונה צוללת מגרמניה ב-500 מיליון אירו", ופה הקאץ' הגדול כי לדבריו זה היה "בניגוד להמלצות בכתב של מפקד חיל הים ובכירים נוספים במערכת הביטחון. זו רכישה מגלומנית שנעשתה רק בשל גחמות". אז אין ספק שהצוללת הזו זה משחק שווה, השאלה האם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להוציא את הכסף הזה, והאם האויבים שלנו עד כדי כך חזקים שזה שווה את זה – ולא אמרנו מילה אחת על החמקן החדש של חיל האוויר.
אגב, התשובה של ביבי הייתה, "אינני מתכוון לפרט את הוצאות הביטחון שלנו, מדינת ישראל צריכה לעשות כל שביכולתה לעצור את איראן מלהשיג נשק גרעיני". כבר אמרנו לכם מה נסגר עם שיחות הגרעין, נכון?
שמישהו יעצור כדי לחשוב
אם היה לנו מקום היינו מספרים לכם על הכסף שצה"ל מאבד בגלל דו"חות חנייה, גניבה של אמצעים, גניבה של דלק, תשלום מופרז על מוצרים כאלה ואחרים כולל ציוד משרדי, ועוד ועוד. כסף שמגיע למאות מיליונים בכל שנה. בסוף כאשר בוחנים את הדברים די ברור שהבזבוז הגדול, מיליארדים נדגיש שוב, לא מגיע מהפנסיות של אנשי הקבע, אלא נובע משיקולים לא נכונים של מקבלי ההחלטות בצבא, משרד הביטחון והממשלה.
היינו מצפים שהחלטות יעשו אחרי חשיבה רצינית, דיונים מפרכים, אבל מה לעשות. נראה שהחלטות נלקחות לא פעם כלאחר יד, משהו שבחברה פרטית היה עולה לאנשים במשרה שלהם. מחשבה קטנה הייתה יכולה להגדיל את תקציב הביטחון ולחסוך לכולנו הרבה מאוד כסף. תזכרו את זה בחודש הבא כשנתחיל לשמוע איומים סביב נושא תקציב הביטחון.