לפני כשנה בערך, כשעוד היה רופא צבאי וקצין בדרגת קולונל בצבא ארה"ב, סטפן נובמבר יצר קשר עם ארגון "נפש בנפש" ובדק איך הם יכולים לעזור לו לעשות עלייה. אחרי חודשים ארוכים של קשר והכוונה, סטפן פרש משירות ארוך שנים בצבא ולאחרונה נחת יחד עם אשתו ננסי וקבוצה של עולים מארה"ב בנמל התעופה בן גוריון בכוונה להתחיל חיים חדשים. עבורנו זו הזדמנות מצוינת לשיחה על ציונות, על השירות של קציני הרפואה בצבא ארה"ב - ואיך לא, ההשוואה בין הרפואה הצבאית אצלנו ואצלם.

כבר בהתחלה הוא מספר שהתחיל לקרוא לעצמו שמעון. "זה השם העברי שלי מלידה", הוא אומר. "ליהודים יש מנהג להעניק שם אנגלי ועברי, אבל אני לא השתמשתי בשם הזה. מעכשיו אתחיל להשתמש בו, זה נראה לי הדבר הנכון".

שמעון, כך נקרא לו מעכשיו, גדל בברוקלין. הוא רצה להיות מהנדס, אבל ב-1970 לקח הפסקה מהלימודים והגיע ארצה כדי להתנדב בקיבוץ. כבר אז התאהב במדינה. "שם הבנתי שאני רוצה לעזור לאנשים, והבנתי שלהיות רופא זה הדבר הנכון לעשות. אז חזרתי לארה"ב ולמדתי רפואה. שם הכרתי את אשתי ננסי, אז בלי ספק זה היה הדבר הנכון לעשות". הם נשואים כבר 43 שנים.

מישהו אחר ספג את ה-RPG

שמעון התמחה בגניקולוגיה, עבד כרופא במשך 23 שנים ונמנה עם סגל אוניברסיטת פיטסבורג. החיים היו די נוחים, אבל אז הגיעו פיגועי ה-11 בספטמבר, המלחמה באפגניסטן וזו שבעיראק. הוא כבר היה בן 53, אבל זה ממש לא עצר אותו מלהתגייס. "הצבא גייס רופאים, וכנראה הייתי הכי מבוגר שהם גייסו. היו לי חיים קלים ולחיילים לא היו חיים כאלה, אז הרגשתי שאני חייב", הוא מסביר. "הפכתי לחייל ועשיתי טירונות בגיל 53. מבוגר, אבל עמדתי בקצב של הצעירים", אומר שמעון בחיוך זדוני. "תמיד התאמנתי, אז כנראה שזה עזר לי".

מיד אחרי ההכשרה שלחו אותו לאיטליה. "פתחנו שם מתקן רפואי מיוחד לנשים, מקום שבו חיילות ובנות משפחה של אנשי צבא קיבלו טיפול בתחום שלי - לידה וכל מה שקשור ברפואת נשים. תזכור שכ-20 אחוז מהמשרתים בצבא ארה"ב הן נשים, ויש גם בנות זוג של חיילים, אז זה מה שעשינו. זה היה המתקן הראשון מסוגו. הצטרפתי למלחמה כדי לשרת את המדינה שלי, אבל במקום הזה מצאתי את עצמי מציל חיים ומביא חיים חדשים לעולם".

שמעון סטפן נובמבר (צילום: צילום פרטי)
שמעון עם אשתו|צילום: צילום פרטי

ברגע של התרגשות הוא מספר לנו על רגע שיש שיראו בו השגחה פרטית: "ב-2008 הגיע הרגע שהייתי צריך לצאת לסבב בעיראק. עברתי את ההכשרה לשם וקיבלתי תפקיד של רופא מנתח גדודי, אבל בדקה האחרונה שינו את הפקודות שלי ושלחו אותי לתפקיד אחר. חודשיים אחר כך גיליתי שמי שיצאו במקומי נהרגו מ-RPG שפגע בהאמר שלהם. עבורי זה היה נס".

התחנה הבאה שלו הייתה המרכז הרפואי וולטר ריד במדינת מרילנד, בית חולים צבאי מהגדולים בעולם. "היו שם הרבה מאוד פצועים מעיראק ואפגניסטן, סיפורים לא פשוטים. שם גם הכנתי רפואית את החיילים שיצאו לסבבי שירות בעיראק ובאפגניסטן. בהמשך ראיתי את המשמעות של המלחמה: 20 אחוז מהם חזרו עם תסמונת פוסט טראומטית. אבל באמת הרגשתי שיש לי מטרה הרבה יותר נעלה מאשר בחיים הקודמים שלי".

ירידה לצורך עלייה

השירות הוביל את שמעון גם אל פורט בנינג, לשם מגיעים קצינים ישראלים לאימונים משותפים והכשרות. "התיידדנו איתם תמיד, הזמנו אותם לארוחות שבת. הם מאוד הופתעו לגלות ששמי שמעון. הכרתי אנשים מאוד נחמדים שעם חלקם אני בקשר עד היום. דיברנו איתם על עלייה, וכשהבינו שזה מה שאני רוצה, הם מאוד שמחו ותמכו".

הוא ואשתו דיברו על עלייה משך שנים, אבל הדברים נכנסו להילוך מעשי רק לפני כשנה. "יצרתי קשר עם 'נפש בנפש' והם מאוד סייעו לנו בתהליך. לא רק בליווי הלא פשוט: הם הסבירו מה אנחנו צריכים, איך עובדת הביורוקרטיה של קבלת האזרחות ואיך חיים בישראל כעולים. אפילו על אזורי מגורים ואיך קונים בית. היו מאוד חיוביים, אבל אמרו מראש שזה לא קל. כשאתה הולך אל הלא נודע זה משהו מאוד חשוב. הם אפילו חיכו לנו בשה התעופה. היה לנו מאוד קשה בלי העזרה שלהם".

לישראל הגיע שמעון רק ארבעה שבועות לאחר שהשתחרר מצבא ארה"ב. הוא מוצא ששני הצבאות מתקדמים מאוד בנושא הרפואה הצבאית, אבל יש ביניהם הבדל גדול בפילוסופיה ובמבנה: "רוב הבסיסים בארה"ב הם מאוד גדולים, 30 וגם 50 אלף משרתים בכל בסיס, ולכל בסיס יש בית חולים משלו. זה משהו שאתה לא רואה בצה"ל, פשוט כי אין בתי חולים בבסיסים. זה הבדל גדול. כל בית חולים כזה נותן מענה לכל תחומי החיים, גם האזרחיים, למשפחות וליום יום של המשרתים, משפחותים והילדים שלהם. אז בבתי החולים שם יש התמחויות שלא רואים בדרך כלל בצבא".

ארגון "נפש בנפש" וקק"ל השיקו במשותף מיזם בשם "זינוק בעלייה" שמטרתו להגדיל את מספר העולים בפריפריה ובירושלים, בין השאר בעזרת הטבות, שירותים ומענקים. גם שמעון וננסי החליטו לעבור לגור בירושלים, והפעם הוא מספר שאין לו כוונה להפוך שוב לטירון המבוגר ביותר: שמעון מתכוון פשוט ליהנות מחייו בישראל. "אבל כן נרצה להתנדב בארגונים שונים ולעזור", הוא מסכם.