הנה סוד שגלוי לכולם: המין האנושי עדיין לא השכיל לשים קץ לכל המלחמות שממשיכות, גם ברגע זה כמובן, להתרחש ובמסגרתם לגרום למוות ולפציעה של אלפי בני אדם בכל שנה ושנה. מדינות רבות בעולם, כולל כמה שנחשבות לניטראליות או נאורות, שופכות בכל שנה מיליארדי דולרים שנועדו לייצר כלי נשק אכזריים במיוחד. מכיוון שכך, מנסים גופים שונים לייצר אמנות אשר נועדו "לטהר" סוגים של כלי נשק שאינם משתלבים עם המשפט הבין לאומי או עם העיקרון שמנחה את אותן אמנות. המטרה, ככל שהיא תישמע הזויה, היא להשאיר בשדה הקרב רק את כלי הנשק שהורגים בצורה "מתורבתת".
האמנות הרבות שקיימות כיום מתחלקות למספק קטגוריות שנועדו להבחין בין אזרחים ללוחמים או למנוע סבל מיותר גם מחייל לוחם. ניתן לחלק את האיסורים לשלוש קטגוריות: הראשונ עוסקת בכלי נשק שנאסרו מסיבות משפטיות וכוללים אמצעים שגורמים לסבל מיותר כמו קליעי הולופוינט, דום-דום ורעלים. קטגוריה שנייה כוללת כלי נשק שלא מבחינים בין לוחמים לאזרחים וקטגוריה שלישית שבולעת בעצם גם את השתיים הראשונות כוללת הסכמים ואמנות שנחתמו לאורך השנים, ובהם מדינות שהגבילו את עצמם בשימוש בכלי נשק מסוגים שונים, בדרך כלל להשמדה המונית.
כדורי דום-דום והולופוינט
מדובר בסוג של תחמושת שמצד אחד נאסר לשימוש על ידי מדינות רבות במסגרת אמנת האג משנת 1899, ולמרות זאת ניתן למצוא את התחמושת הזו בשימוש של כוחות ביטחון ברחבי העולם. קליע הדום-דום קטום ולקליע ההולופוינט בעל שקע קטן בחלקו הקדמי. קליעים אלו נפתחים ולפעמים מתפרקים ברגע המגע עם הגוף, מה שגורם לקורבן סבל רב ומוות בייסורים. זו הסיבה שקליעים אלו נאסרו לשימוש צבאי. מנגד ניתן לראות את הקליעים הללו בשימוש משטרתי נרחב, וזה מהסיבה הפשוטה שקליע כזה יחדור למטרה אך לא יצא מהצד השני. למרות האיסור הצבאי הקליעים נמצאים בשימוש של יחידות שמתמחות בלוחמה בטרור, כמו סיירת מטכ"ל או ה-SAS, בשל הצורך לנטרל באופן מידי מחבלים במקרים של בני ערובה מבלי לגרום לנזק נלווה.
פגז פלאשט
במהלך מלחמת וייטנאם פיתחו האמריקאים את ה"פלאשט", פגז נגד אדם לטנקי הפטון שלהם. הפגז נפתח במהלך המעוף שלו ומפזר כמות גדולה של חיצים שמכסה שטח השמדה נרחב. משפטנים בעולם חלוקים לגבי השימוש בפגז, כאשר חלק טוענים שאינו נמצא תחת אף אמנה וחלק טוענים שהוא פוגע בעקרון ההבחנה, מאחר שבשטח ההשמדה שלו יכולים להיפגע לוחמים ואזרחים. בימי האינתיפאדה השנייה השתמשו בצה"ל בפגז בגזרת עזה וארגון רופאים זכויות אדם עתר לבג"ץ כשהם טוענים כי ישנה הפרה נוספת מכיוון שהפגז גורם לנפגע לסבל מיותר. הנושא אף הגיע לדיון בבג"ץ שקבע שמכיוון שלא מופיע באופן מפורש באמנות השונות הפגז אינו אסור לשימוש.
נשק הצתה
הלהביור הוא נשק נוסף שנאסר לשימוש, מכיוון שאינו מבחין בין אזרח ללוחם ובנוסף גורם לסבל מיותר ומוות קשה במיוחד. צבאות רבים בעולם השתמשו בלהביור, בעיקר בלוחמה בג'ונגלים וכנגד עמדות מבוצרות. הכלי שימש את הצבא הגרמני במהלך מלחמת העולם השנייה כנגד ארגוני מחתרת, עמדות מבוצרות וכנגד היהודים במרידות המעטות שהיו בגטאות. הצבא שהפך את הנשק למפורסם הוא ללא ספק האמריקאי שהשתמש בו במהלך אותה מלחמה בעיקר נגד היפנים ולאחר מכן במהלך מלחמת ווייטנאם. הנשק נאסר לשימוש באופן מפורש במסגרת אמנה על כלי נשק קונבנציונליים שנחתמה ב-1980, תחת סעיף הגבלת השימוש בנשק תבערה. למרות האיסור, וטענת ארה"ב שהנשק אינו מצוי בשרות, ישנו סרטון ביוטיוב בו רואים חיילים אמריקאים כשהם מתאמנים על להביור.
נשק הצתה נוסף נאסר לשימוש באמנה מ-1980, ולמרות זאת נמצא עדיין בשרות, זה הנפלם - נוזל ג'ל דליק ודביק. תמונה מפורסמת שממחישה את הסיבות לאיסור על הנשק הזה ראה העולם במהלך מלחמת ווייטנאם, אז צולמה ילדה בת 12 כשהיא נמלטת מהכפר שלה שהופצץ על ידי חיל האוויר האמריקאי. בתמונה נראית הילדה נמלטת כשהיא עירומה ומחצית מגופה מכוסה בכוויות קשות.
גם פגזים ופצצות זרחן נאסרו לשימוש באופן מפורש על ידי האמנה מ-1980 אך עדיין ניתן לראותם בשימוש נרחב בעולם, כולל בצה"ל. בצה"ל אגב זה מוכר תחת השם המכובס "עשן מתפוצץ". האמצעי הזה גורם לסבל רב משום שאינו מפסיק את פעולת השריפה כל עוד הוא נמצא במגע עם חמצן. יש לציין שמנגד קובעת האמנה שניתן להשתמש בנשק תבערה כנגד מטרות צבאיות שרחוקות מאוכלוסייה אזרחית. ארגוני זכויות אדם טוענים שנשק תבערה עדיין נמצא בתחום האיסור בשל הסבל הרבה שנגרם למטרה.
פצצות מצרר
פצצת המצרר הינה אמצעי שמפזר כמות גדולה מאוד של פצצות ומוקשים בשטח נרחב. אחד האמצעים המוכרים כיום בעולם זה רקטת מצרר שמשוגרת ממשגר ה-MLRS שנמצא גם בשימוש של צה"ל. אמצעי זה נמצא תחת איסור אמנת כלי הנשק קונבנציונליים מ-1980 ואמנה נוספת שנחתמה בשנת 2010, האמנה הבינלאומית לאיסור על פצצות מצרר. לאחר מלחמת לבנון השנייה התברר שצה"ל ירה כמות אדירה של פצצות מצרר בניגוד לנהלים. הרמטכ"ל דאז, דן חלוץ, אף הקים ועדה לבדיקת הנושא. על פי דו"ח של האו"ם מדינת ישראל ירתה ללבנון מאות אלפי פצצות מצרר ש-40 אחוז מהן היו נפלים. על פי האו"ם שנה אחרי המלחמה נפגעו בכל יום ארבע אזרחים לבנונים בממוצע מאותם נפלים.
מוקשים
במקרה של מוקשים קובעת אמנת ז'נבה ששדה מוקשים חייב להיות מסומן באופן ברור – הוראה שחלק ניכר מצבאות העולם מסרבים למלא בכדי לא לחשוף את ההגנה שלהם. בשנת 2007 נחתמה באטווה שבקנדה אמנה כנגד מוקשי נ"א (נגד אדם). מדובר באמצעי אכזרי במיוחד משום שהוא מיועד לפצוע ולא להרוג, מה שגורם לסבל רב ולעומס עבודה על גופי הרפואה הצבאית. הבעיה עם מוקשים שהם נעים עם האדמה ולא פעם גם הצבא ששם אותם לא יודע איפה הם נמצאים באמת. בכל יום מתים במדינות אפריקה עשרות אזרחים כתוצאה מנזקי המוקשים וגם בישראל נפגעו לא מעט אזרחים שעלו על מוקש. מנתוני האו"ם עולה ש-83 אחוז מנפגעי המוקשים היו אזרחים תמימים. מעניין לציין שמדינת ישראל לא חתמה על האמנה באטווה.
בום על קולי
בום על קולי זו תופעה שנוצרת לאחר שמטוס חוצה את מהירות הקול, חצייה שיוצרת גל הדף שמלווה בקול רעם. לאחר שהפלסטינים המשיכו לירות רקטות לעבר מדינת ישראל למרות ההתנתקות החליטו בישראל להגיב באמצעות בומים על קוליים בשמי עזה. מטוסי קרב של חיל האוויר נשלחו לבצע בומים בגובה נמוך כמעט לאורך כל שעות היממה כאשר החשיבה הייתה ליצור תגובה הרתעתית שלא תגרום לנפגעים. הפעולה הזו יצרה נזקים נפשיים לתושבי הרצועה, בעיקר בקרב בני נוער וילדים, מה שלדברי רבים הכניס אותה תחת קטגוריה של ענישה קולקטיבית שאסורה על פי הדין הבין לאומי. לזה יש להוסיף את העובדה שהמחוקק הישראלי קבע כבר בשנת 2001 שאסור לחיל האוויר לעשות בומים על קוליים מעל אזורי מיושבים בישראל. מכיוון שכך ומכיוון שהפעולה גם ככה לא הצליחה לעשות שינוי, זה הופסק די מהר.
נשק כימי
בשנת 1993 נחתמה "האמנה לאיסור הפיתוח, הייצור, האגירה והשימוש בכלי נשק כימיים ובעניין השמדתם". הפעם הראשונה שבה נעשה שימוש בנשק כימי הייתה במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר הגרמנים שיגרו פגזים כימיים לעבר הכוחות הבריטיים. ההצלחה לא הייתה גדולה, אך הנשק הפך למרתיע במיוחד. שימוש מסיבי בנשק זה עשו במהלך שנות ה-80 צבאות אירן ועירק במהלך המלחמה הארוכה שהייתה ביניהן, ובנוסף היה שימוש נרחב בנשק כימי של העירקים נגד הכורדים. המראות של שימוש בנשק זה היו אכזריים במיוחד ותמונות של כפרים כורדיים שנטבחו זעזעו את העולם. למרות אפקט ההפחדה, הנשק הכימי אינו נחשב ליעיל כנגד כוחות צבא, אולם הוא מהווה איום גבוה על אוכלוסייה אזרחית שאינה מוגנת בדרך כלל כמו אנשי הצבא. על האמנה חתומים כיום 188 מדינות בעולם ויש רק שתיים שחתמו אך לא אישרו את האמנה – מיאנמר וישראל. על פי המדינות שחתומות ומצהירות כי הן מחזיקות נשק כזה, יש בעולם 40 אלף טון של נשק כימי. אבל זה לא כולל מדינות שאינן חתומות, כמו סוריה למשל.
נשק גרעיני
נשק גרעיני, ששימוש בו נאסר על פי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני שנחתמה ב-1968, הוא ללא ספק הצרה האמיתית של העולם, במיוחד בעשור האחרון שבו ארגוני טרור מנסים לשים עליו את ידם. נכון להיום יש שמונה מדינות שמחזיקות בוודאות נשק גרעיני כמו ארה"ב, רוסיה, פקיסטן וצפון קוריאה. ישנן עוד כמה "חשודות", כמו למשל ישראל. לא פחות מ-2,000 ניסוי גרעיניים ראה העולם במשך השנים.
מלבד ההטלה של שתי פצצות אטום על יפן ששינתה את פני ההיסטוריה, הפחד העיקרי מנשק זה נולד בתקופת המלחמה הקרה, אז הגיעו שתי המעצמות הגדולות ליכולת הרס אדירה שיכלה להשמיד את כדור הארץ כולו. למעשה העיקרון המנחה שלהם היה השמדה הדדית מובטחת (MAD - Mutual Assured Destruction). מה שאומר שארה"ב וברה"מ יכלו להשמיד לחלוטין אחת את השנייה – וזה בעצם מה שיצר את ההרתעה מפני מלחמה גרעינית.