פעם חשבנו שבשנת 2000 כבר יהיו רובוטים שינהגו במקומנו, יסדרו לנו את הבית ויכינו, על הדרך, גם איזו ארוחה קלה. 12 שנה עברו מאז, ואנחנו עדיין לא מוקפים מכל עבר במכונות דמויות אדם. אך למרות שבתחום היום-יום אנחנו רק מתחילים לראות ניצנים של עידן הרובוטים, ישנו תחום אחד בו רובוטים וכלים בלתי מאוישים הפכו להיות הכוכבים המרכזיים: צבאות העולם. כבר כתבנו כאן על פיתוח של רובוט דמוי אדם, רובוט כלב שסוחב אספקה ותחמושת, ועל רובוט שיכול להחליף אדם בלחימה – וזה לא נגמר כאן. יש גם כלי רכב בלתי מאוייש "חכם" שינטרל מטעני נפץ מבלי להסתמך על המפעיל האנושי שלו; סגוויי אוטומטי שמטמין פצצות בשטח האויב; ואפילו כטב"מים מתאבדים שמשוגרים לשמיים, משוטטים בחיפוש אחר מטרה ואז צוללים לעברה – במטרה להרוג.
גם בצה"ל השימוש בכלים בלתי מאוישים הולך ומתרחב, ולמעשה ישראל נחשבת למעצמה עולמית בתחום. כדי להבין עד כמה צה"ל מסתמך על אותם כלי מלחמה שנשלטים מרחוק, שוחחנו עם מפקדים שונים בצה"ל האחראים על כלים בלתי מאוישים בים, באוויר וביבשה. לפי התמונה שהם מציירים, צה"ל הופך בהדרגה מצבא בעל חוסן אנושי מנצח - לכזה המשלב גם טכנולוגיה מדהימה שאין שני לה בשדה הקרב.
בים: כלי שיט בלתי מאויש, חמוש במערכת נשק בלתי מאוישת
על כלי טיס בלתי מאוישים בשירות צה"ל בטח כבר שמעתם לא מעט, אבל מה לגבי כלי השיט? הכירו את ה"פרוטקטור", "המגן" או "השומר" בעברית צחה, כלי שיט בלתי מאויש בפיתוח ישראלי. אורכו תשעה מטרים, הוא שוקל כ-4,000 ק"ג, ויכול להגיע למהירות של 92 קמ"ש. צה"ל מגדיר אותו כבעל יכולות תמרון וחמקנות גבוהות, וקובע כי הוא יכול לבצע מגוון רחב של משימות – וזאת מבלי לחשוף כוח אדם ונכסים אסטרטגיים לסיכון. ה"פרוטקטור" יכול לפעול במצב אוטומטי, וניתן גם לשלוט בו מרחוק, במרחק של מספר קילומטרים מהחוף.
הוא נמצא בשירות חיל הים מאז שנת 2009, ונושא מערכת נשק המבוססת על מערכת ה"טייפון" מבית חברת רפאל. מדובר במערכת נשק מיוצבת לספינות מלחמה, שניתן לחמש במגוון כלי נשק. ייחוד המערכת בכך שהיא מיוצבת, ונשלטת בעצמה בשלט רחוק – על מנת להבטיח ירי מדויק על אף תנודות הספינה. בבלוג של דובר צה"ל נכתב בעבר כי "מערכת הנשק המיוצבת מאוד מדויקת ויש לה הסתברות פגיעה-והריגה מצוינת".
אבל זהו לא ציוד ההייטק היחיד המותקן על ה"פרוטקטור": למערכת ה"טייפון" מצטרפים גם רדאר מתקדם ומערכת כוונון בעלת יכולות ביום ובלילה. יחד, כל האמצעים האלה הופכים את ה"פרוטקטור" לכלי שיכול לפעול במגוון מתארים ולמגוון מטרות, וכנראה למנוע סיכון מיותר של לוחמי צה"ל. בצבא חושפים כי כלי השיט החדשני מבצע משימות מגוונות ומורכבות, והוא יכול לאסוף מודיעין, לבצע משימות חבלה, לשמש כוח מגן, לקחת חלק בלוחמה ימית וכן לשמש כלי לביטחון שוטף וללוחמה בטרור.
באוויר: קבלת הכרעות של חיים ומוות בשברירי שנייה, מהקרון הבטוח
לפני שבועיים התרסק כלי טיס בלתי מאוייש של חיל האוויר מסוג "איתן" במהלך טיסת ניסוי של התעשייה האווירית, בשטח פתוח במרכז הארץ. תקרית ההתרסקות של המל"ט האסטרטגי, הגדול והיקר ביותר בצה"ל, שיש האומרים שעשוי להגיע עד אירן, עדיין נמצאת בתחקיר. אבל גם ההתרסקות הזו כנראה לא תעצור את המגמה המתרחבת של השימוש בכלים בלתי מאוישים, שנמצאת כעת בתנופה יותר מאי פעם.
"כבר 18 שנים שאני צופה בהתפתחות המטורפת שעובר תחום כלי הטיס הבלתי מאוישים בצה"ל", מספר סא"ל עידו, מפקד בית הספר לכטב"ם בחיל האוויר. "ממצב של מטוס, מטוס וחצי בקושי, הגענו למצב של היום – שאחוז ניכר מאוד משעות הטיסה המבצעיות מבוצעות בפועל על ידי כטב"מים. לפי חלק מהפרמטרים, הם אפילו מבצעים את רוב שעות הטיסה. כך היה גם במלחמת לבנון השנייה ובמבצע עופרת יצוקה. באופן יומיומי, 24 שעות ביממה ושבעה ימים בשבוע, נמצאים דרך קבע כמה וכמה כטב"מים באוויר, ומבצעים כמעט כל פעילות שצה"ל וכוחות הביטחון עוסקים בה בכל הגזרות".
אתה חושב שהכטב"מים הם מה שירכיב את המלחמה של העתיד?
"לא, אני חושב שזו המלחמה של ההווה. השימוש שחיל האוויר עושה במערך הזה הוא נרחב ביותר, והוא מהמובילים בעולם. למה? כי זוהי פלטפורמה שמאפשרת את השמירה הטובה ביותר על חיי אדם – גם של חיילינו וגם של בלתי מעורבים. לכן מדינת ישראל, צה"ל וכוחות הביטחון החליטו ללכת על הדבר הזה".
מפעילי הכטב"מים בצה"ל מתחלקים לשניים: מטיסי חוץ, שממריאים ומנחיתים את המטוסים, ומפעילי פנים, אלה שבעצם מבצעים את המשימה עצמה. את מפעילי החוץ מאתר חיל האוויר כמלש"בים, בעיקר בקרב חוגים לטיסנאות. מי שנבחר להגיע למסלול, עובר קורס בן שנה, במהלכו לומדים להטיס מטוסים בלתי מאוישים בגדלים שונים, כאשר בקורס מגיעים למטוסים בעלי מוטת כנפיים של 15 מטרים. "החיילים האלה עוברים תהליך בו הם הופכים לחיילים מבצעיים בטייסת", מספר עידו. "מה זה אומר? שהם צריכים לדעת ביום, בלילה, בערפל, בשבת, בחופשים, בחגים ובעצם תמיד להיות מוכנים, מחודדים, עצמאיים. גם בשלוש בלילה, כשמזניקים אותם בגשם, הם צריכים לדעת להמריא ולהנחית את המטוסים האלה בשיא המקצועיות. בעצם אנחנו מעבירים אותם תהליך של חישול מנטלי".
מפעילי הפנים מקבלים את המטוס בגובה אלף רגל ממטיס החוץ, מטיסים אותו לאזור בו מבוצעת המשימה, ואז מבצעים אותה בעצמם. "לא על הכל אפשר לדבר, אבל אני יכול להגיד שכל פעילות של צה"ל מלווה בצורה כזו או אחרת בכטב"ם, בין אם הוא מלווה, עוזר, מסייע או שותף לה באופן מלא".
צוות מפעילי הפנים כולל את מפקד המשימה, מפעיל שמאחוריו ניסיון של לפחות שנתיים, ומפעיל צעיר. כל מי שמגיע לקורס מפעילי הפנים בן שבעת החודשים הוא נפל טיס: אנשים שהיו בקורס טיס, והפסיקו את השתתפותם בו לאחר לפחות שנה. במהלך הקורס לומדים המפעילים לעתיד לא רק על הפעלת המערכות המסובכות. "אנחנו מטפלים לא רק באיך עושים את הדברים, אלא למה", מספר עידו. "מה שמייחד את מפעילי הכטב"מים הוא שמצד אחד הם שותפים לקביעת גורלות ולשאלות של חיים ומוות בשברירי שניות – לגבי אויבים, מחבלים, טרוריסטים, בלתי מעורבים, נשים, ילדים, כוחותינו – ובעצם לוקחים על עצמם הכרעות מרחיקות לכת; ומצד שני, אין עליהם סיכון. הם יושבים בקרון הבטוח, ורמת הסכנה בה הם נתונים זהה לזו שתושב ראשון לציון נתון בה. והעניין הזה מחייב עולם ערכים מאוד מסודר ומגובש: שיידעו בדיוק מה נכון ומה לא".
האם זה מה שצפוי לכל מי שעוסק במלאכה בעתיד? צריך לדאוג למקצוע הטייס?
"אני חושב שאין מה לדאוג. אולי בעתיד, וזה ייקח עוד הרבה שנים. אפשר להגיד שכבר קורה היום שכטב"מים מחליפים טייסים. אבל יש משימות, כמו למשל תובלת נוסעים, שיעברו עשרות שנים עד שכטב"ם יבצע. בעתיד הרחוק, אני לא בטוח שיהיו טייסים – כמו שאין כבר נהגי מעליות, וגם נהגי רכבות אין היום בחלק מהמקומות".
עידו עצמו סיים קורס טייס כנווט פאנטום, ובשנת 1993 עבר את מה שאז היה קרוי "קורס מפעיל". גם הוא, האמון על הכשרת מפעילי הכטב"מים, כמו קברניטי החיל שמובילים את מגמת השימוש ההולך וגובר בכטב"מים – הם בסופו של דבר אנשי צוות אוויר, שסיימו את קורס הטיס המסורתי והטיסו מטוסים. "נכון, חיל האוויר מנוהל על-ידי אנשי צוות אוויר, שפשוט הבינו את הכוח הגלום בדבר הזה, מאוד תמכו בו והביאו את המערך לאיפה שהוא נמצא היום", מסביר עידו. "וכיום כל מי שמשתייך למערך הזה גאה מאוד להשתייך אליו, וזה קרה אך ורק בגלל שהמערך הביא קבלות מבצעיות, של יכולות שרק הוא מביא ומבצע הכי טוב. אני לא יכול לדבר על מספרים מדויקים, אבל יש כמה וכמה טייסות בחיל האוויר, שמטיסות כעשרה סוגים של כטב"מים, וככל שעובר הזמן יש רק יותר ויותר סוגים, בכמויות שעולות על עשרות".
המל"ט שיגיע לאירן
כשהוא מתבקש לאפיין את הכטב"מים של החיל, עידו מבקש להצביע על כטב"ם ה"איתן", שעלה כאמור לכותרות כשאחד מדגמיו התרסק במהלך ניסוי. מה שהתקשורת אוהבת לקרוא לו "המל"ט שיגיע לאירן" הוא מטוס עם מוטת כנפיים של 26 מטר – כמו של מטוס בואינג 737. "אם פעם היו קוראים לזה מזל"ט", מחייך עידו, "הרי שזעיר הוא כבר מזמן לא. זה מטוס שיכול לטוס גבוה מאוד, רחוק מאוד ולאורך הרבה זמן, ולקחת איתו מטען מועיל. אני אשאיר לקוראים לדמיין מה אפשר לעשות עם זה".
לגבי ההתרסקות ההיא, הוא מציין כי "מטוס צעיר, שאין איתו הרבה ניסיון, צפוי שיהיה לו חבלי לידה. אבל מעבר לכך, כמו תמיד כשמתרסק כזה כלי, לא הולכים ללוויות. וזה היתרון העצום. אין ספק שצריך לתחקר, ללמוד, לשפר ולתקן את מה שצריך לתקן – גם מדובר בהרבה מאוד כסף, והאחריות על הכתפיים גדולה מאוד. המפעילים מחזיקים כלים יקרים מאוד, נדירים, טכנולוגיים; ולפעמים על הכתפיים שלך מוטלת גם אחריות כבדה ברמה האסטרטגית".
ביבשה: לוחמת הקרקע-אוויר החדשה
את הקטגוריה הזו נפתח דווקא בכלי טיס בלתי מאויש, האנטיתזה של ה"איתן" הנמצא בצד השני של הסקאלה: "רוכב שמיים", הנמצא בשימוש כוחות היבשה ומופעל על ידי חיל התותחנים וקרוי גם ה"סקיילרק". זהו מיני כטב"ם טקטי למשימות סיור ואיסוף מודיעין בטווח קצר, מתוצרת אלביט. לאחר שהותאם לצה"ל, יכול לשגר אותו אדם בודד בצורה ידנית.
"הרעיון להכניס מזל"טים לרמות הטקטיות ביבשה עלה בצה"ל בשנת 2003", מספר רס"ן עמיחי מגל, ראש תחום כטב"ם בחטיבה הטכנולוגית של מפקדת זרוע היבשה, האחראי על פרויקטי הכטב"ם הטקטי בזרוע. "הססמה היא 'חוזי בהצלב למג"ד', כלומר כמו שלחייל יש נשק בהצלב בו הוא יכול להשתמש מתי שהוא רוצה, אנחנו מעוניינים בכך שלמפקד הגדוד תהיה תמונה של שדה הקרב בכל עת. שיהיה לו צוות מזל"ט שהוא יכול להשתמש בו לצרכיו. בהתחלה היו כאלה שהתייחסו לזה בתור משחקים בצעצועים וצחקו. אבל היום כבר לא צוחקים".
כעת ישנם שני פרויקטים עיקריים בתחום הכטב"ם בזרוע היבשה: הראשון הוא "רוכב שמיים", מזל"ט לרמת הגדוד, והשני הוא שנ"י, ראשי תיבות של "שכבה נמוכה יבשתית" – מזל"ט לרמת החטיבה. כמו כן, ישנן בדיקות היתכנות שונות – פרויקטים שייתכן וייכנסו לצה"ל ברמה המבצעית – ובהן רחפן המיועד לאזורים אורבניים, הנקרא "תעתוע".
בשלב המתקדם מביניהם נמצא כאמור "רוכב שמיים", שבאוקטובר 2010 גם הוקמה יחידה ייעודית להפעלתו. "יש כאלה שטוענים שבהתחלה, כשקיבלנו את הפרויקט, זה היה כדי להוכיח שזה לא אפשרי", מחייך היום מגל. "אבל אנחנו בודקים דברים כדי להצליח". הצורך בפיתוח שכזה היה קיים זמן רב. "במבצע חומת מגן, באירוע בג'נין בו נהרגו 13 חיילים, היה אפשר לראות את זירת המטענים שהכינו שם בתצפית עילית. כשאל"ם דרור וינברג נהרג בחברון, בתקרית בה נהרגו 12 אנשים, היה מזל"ט בתצפית עילית שראה את האירוע – רק שהמידע לא הגיע לכוחות הלוחמים. ואלה האירועים שיצרו את המניע". הרעיון לפיו המג"ד יוכל "להסתכל" מעבר לגבעה, לרחוב או לסמטה, מבלי לשלוח לשם חיילים ולסכן אותם, קסם לעוסקים במלאכה.
במכרז השני שהוציא צה"ל לצורך העניין עברה חברת אלביט עם ה"סקיילרק" את הסף המבצעי שהוגדר, שעמד על 70 אחוזים, באחוז אחד. אז החל תהליך של בחינת המערכת, הן מבחינה טכנית והן מבחינה מבצעית. "האתגר העיקרי הוא שמדובר במזל"ט קל משקל, שלוחם צריך לסחוב על הגב, ועדיין רוצים לבצע איתו משימה מלאה כמו במל"טים גדולים. צריך לסחוב מצלמה איכותית, תקשורת, אנרגיה, מערכת ניווט, מחשב טיסה – וגם צריך להמריא ולנחות מהשטח, אין מסלולי המראה ונחיתה. אתגר נוסף הוא לדאוג לכך שחייל יוכל לגרום למזל"ט הזה להמריא בהצלחה, וגם שהוא ינחת בלי להינזק מהקרקע".
צה"ל נדרש להפוך את המזל"ט לידידותי למשתמש. "דואגים למנגנונים טובים יותר שמרככים את הנחיתה, למשל, ולכך שהמזל"ט יהיה סלחני לטעויות קלות של המפעיל", מסביר מגל. "אתגר נוסף הוא שאי אפשר לצייד אותו בגיבוי, כי אז הוא ישקול הרבה יותר. סוללה אחת מתקלקלת, מחשב טיסה יש רק אחד. אם יש תקלה, המזל"ט נופל. ולכן, לצד הצלחות מבצעיות מאוד יפות, היו גם אירועים של מזל"טים שנפלו, כולל מעבר לגבול".
"לוקחים בחשבון שהמז"לט ייפול לידי האויב"
בין 2004 ל-2008 נבחנו המערכות שוב ושוב לשם שיפורן. מלחמת לבנון השנייה הייתה טבילת האש המבצעית הראשונה של מערכת "רוכב שמיים". לאורך הלחימה בוצעו 160 טיסות, בעזרתן הופנו גורמי אש לעשרות מטרות. וגם היו תקלות. "שמונה מזל"טים התרסקו לנו, חלק בשטחנו וחלק נשארו בלבנון ולא נמצאו עד היום, או שנמצאו ואנחנו לא יודעים על זה. מזל"ט כזה עולה בסביבות ה-150 אלף שקל, אבל אין עליו שום מידע רגיש, כך שאין בעיה אם הוא נופל בידי האויב. אי אפשר לדעת איך לקלוט את התמונה מהמזל"טים האחרים, למשל, בעזרת מזל"ט שנפל. התמונה מקודדת, וערוץ התקשורת מוצפן.
"אי אפשר להביא כלי טיס של שישה קילו לאמינות מוחלטת, ואת זה צריך להגיד. הכלי הזה עלול להתרסק תוך כדי טיסה, ואם נטוס הרבה, וזו הכוונה, ועושים את זה – בשלב מסויים הוא ייפול בידי האויב, וזו לא הנחה, זה ודאי. אחת למאה או מאתיים טיסות, אירוע כזה יקרה".
איך זה עובד? המצלמה מעבירה את התמונה ישירות למפעיל על הקרקע בשידור חי, בעוד המזל"ט טס מעל שדה הקרב. אפשר "להפליל" באמצעותו מטרות – לראות האם מדובר במשגר או באדם חמוש, ולהעביר את הנתונים על המטרה, כלומר המקום בו היא נמצאת, לגורם אש שיידע לתקוף אותה. לאחר מכן יכול המזל"ט גם לבחון האם המטרה אכן הושמדה, או שיש לתקוף אותה פעם נוספת. אפשר להשתמש במזל"ט גם לפני מבצע על מנת לבדוק שהשטח פנוי, ללוות כוחות תוך כדי כניסה לאזור מסוכן, להקדים את הכוח על מנת לוודא שאין מארבים וכדומה – הכל לפי החלטת המג"ד. המפעיל של "רוכב שמיים" יכול להפעיל את המזל"ט תוך שמונה דקות, וזה יעופף בשמיים במשך שלוש שעות, תוך שהוא מזרים את הוידיאו בלילה או ביום, בכל מזג אוויר.
"כיום אנחנו כבר בשלב השני של פיתוח מערכת שעונה על הדרישות המלאות של צה"ל. אנחנו מתחילים להצטייד במערכת בתצורתה הסופית, אחרי שנתנו דגש למשל על קצב התקלות, הצלחת ההמראות והנחיתות ושאר אתגרים שהתגברנו עליהם. המערכת עדיין לא עונה לכל הצרכים, אבל אנחנו מתכוונים להמשיך ולהרחיב אותם. הרעיון היה לזרוק את המערכת לשטח על מנת לראות איך היא מתפקדת, גם אם היא לא בשלה לחלוטין, תחת מגבלות מסוימות כמובן. וזה הוכח כמאוד יעיל".
יחידת "רוכב שמיים" בחיל התותחנים מכשירה את הצוותים המפעילים וכן מפעילה אותם בשטח. על פי הקצאה מבצעית, נשלחים הצוותים המוכשרים לגדודים לזמן מוגבל. מרגע שהגיע הצוות לגדוד, הוא תחת המג"ד, ופועל לפי הוראותיו – לאן לטוס ומה לצלם. המפעילים סוחבים את המערכת על גבם, מתפעלים אותה, מעבדים את המידע ומעבירים אותו למפקד הגדוד. הרעיון הוא לתת לגדוד עצמאות מלאה בנושא זה ללא התערבות של גורם חיצוני, בשונה מהתהליך המשותף עם חיל האוויר, שהפעיל מזל"טים בנפרד תוך תיאום מראש ולפרק זמן קצוב.
הפרויקט הפחות מתוקשר, לפחות בינתיים, הוא השנ"י – מזל"ט לרמת החטיבה הנמצא בשלב ראשוני יותר. כיום מערכת אחת פועלת באוגמ"ר 80, לאורך הגבול עם מצרים. "הצורך קיים, והמטרה היא להביא לחטיבה מזל"ט שיהיה מסוגל לעשות את מה שרוכב שמיים עושה אבל טוב יותר, כלומר להביא תמונה טובה יותר, לגרום למזל"ט להישאר באוויר לאורך זמן, וגם לתת לו משימות נוספות – מה שאומר שאנחנו צריכים מזל"ט יותר גדול".
בבדיקת היתכנות נמצא כעת גם רחפן, כלומר כלי טיס המסוגל לרחף במקום ולהמריא ולנחות אנכית, ולכן יכול לתצפת מעל נקודה מאוד ספציפית, וגם להיכנס לתוך שטח בנוי – בשונה ממזל"ט, שתמיד צריך לנוע במעגלים. החיסרון הוא שמדובר בכלים מועדים יותר לתקלות, שצורכים הרבה אנרגיה ועל כן נמצאים פחות זמן באוויר. בצה"ל בוחנים כעת את ה"תעתוע" מתוצרת התעשייה האווירית, ששוקל ארבעה ק"ג בלבד ויכול לרחף במשך שעה. כעת הוא נמצא בניסוי, ובקרוב יוחלט בצה"ל האם ללכת על הפרויקט לטווח ארוך.
כלי רכב בלתי מאוישים ורובוטים: "רחוקים מבינה מלאכותית, אבל זה הדבר הבא"
אבל לא רק כלי טיס בלתי מאוישים מפעילים כוחות היבשה – כי אם גם כלי רכב בלתי מאוישים. כך למשל ה"גארדיום", או בשמו העברי "שותף-נאמן", כלי רכב בלתי מאויש שמטרתו לסייר בשטחים עוינים, שבהם נשקפת סכנה ליושבי הרכב. הגארדיום הוא פרי פיתוח של חברת G-Nius, שהוקמה על-ידי התעשייה האווירית ואלביט. ה"גארדיום" מבוסס על שלדת רכב של טומקאר, ומסוגל לשאת עד 300 קילוגרם, הכוללים מכשור אלקטרוני, מיגון ולעיתים גם נשק. מעבר לכך, לרכב יש גם מערכת המאפשרת לו לפעול באופן אוטומטי וללא התערבות אדם במסלולים שנקבעו מראש. כיום נמצא הגארדיום בשימוש בעיקר באזור עוטף עזה, ולפני כשנה החל צה"ל לספק רכבים כאלו גם לפיקוד צפון.
וזה לא נגמר שם. בחיל ההנדסה מתהדרים ב"חתול חולות", מחפרון בלתי מאוייש, מערכת רובוטית שפותחה על ידי חברת "qinetq-NA", בשיתוף החטיבה הטכנולוגית של זרוע היבשה. המערכת מחוברת לכלים הנדסיים שונים של חיל ההנדסה מתוצרת "בוב קאט", ובתוך דקות הופכת אותם לנשלטים מרחוק. הפרויקט החל באוגוסט 2010, ולאחר מספר התאמות לצרכי צה"ל נכנסו הכלים לשימוש מבצעי בסוף שנת 2011. עד עתה התקיימו מספר פעילויות מוצלחות בגזרת עזה, במהלכן המערכת הוכיחה את עצמה כאפקטיבית, אמינה ונוחה להפעלה.
"המטרה שלנו היא להרחיק את החיילים מהסכנה", מסביר רס"ן ליאון אלטרץ, רמ"ד מערכות רובוטיות במפקדת זרוע היבשה. "בסוף תמיד חיילים יהיו בשדה הקרב, לפחות בעתיד הנראה לעין הרובוטים לא יחליפו את החיילים, אבל אנחנו מנסים באמצעות הרובוטים להרחיק את החיילים מקו המגע עם האויב ככל שניתן, וגם להעביר הלאה את המשימות המונוטוניות, שרובוט מבצע יותר טוב.
"הכלים לפטרול מחליפים את החיילים, למשל, מרחיקים אותם מהגדר ומקטינים סיכונים. יש רובוטים בחיל ההנדסה שמטפלים במטענים, במקום שחס וחלילה יתפוצצו על חייל. ישנם רובוטים שאמורים ללכת לפני הכוח כשעושים סריקת בתים או סמטאות, והם הראשונים שאמורים להיכנס לבתים ולחדרים ולהעביר את תמונת המצב של המקום לכוח". אחד הרובוטים מסוג זה הוא ה-"iDrive", שנמצא בניסוי מדגמי בחיל ההנדסה. מדובר ברובוט קטן המופעל בשלט רחוק, שסורק בתים חשודים ומנהרות ומצלם אותם.
"מעבר ליתרונות המבצעיים, החיסכון בכוח האדם משחק גם כן תפקיד", קובע אלטרץ. "כרגע אנחנו מלמדים את הרכבים האלה מה לעשות, והם עושים. הצעד הבא הוא לתת להם משימה, ושהם יבצעו אותה לבדם. אנחנו עדיין רחוקים מבינה מלאכותית, אבל זה הדבר הבא. אנחנו מרגישים את ההתלהבות בשטח, מהמפקדים ומהחיילים. התכנון הוא לקחת את זה רחוק, כיוון שבשורה התחתונה, הכלים הבלתי מאוישים פשוט מספקים את הסחורה".