ה-13 ביוני 1999 החל כמו עוד יום שגרתי של כוח צנחנים מגדוד 101 שיצא למארב בדרום לבנון. מידע מודיעיני הצביע על חוליית חיזבאללה בגזרה הדרום מזרחית, בהר גבוה שעליו "נבי אבו ראקב", מבנה עתיק שהדרך אליו מכוסה צמחיה עבה ובולדרים ענקיים. מקום שאם נפצעת בו, רק פינוי מוסק יוציא אותך משם.
הזמן הרגיש ביותר במארב הוא אולי הכניסה לעמדות ודווקא אז, כשהכוח מפוצל לחוליה קדמית שנשלח לסיור שטח וכוח עיקרי שנותר מאחור, הגיהינום פער את פיו. מחבלי חיזבאללה הפתיעו את הצנחנים ופתחו לעברם באש כבדה. מפקד המחלקה, סגן ע' (כיום איש שב"כ ששמו אסור בפרסום) נפגע בבטנו מקליע. הצנחנים השיבו אש וחיסלו ארבעה מחבלים, אבל האירוע לא הסתיים.
חיזבאללה פתח באש מרגמות וטילים לכיוון הכוח ובלב כל הסערה הזו, הגיע למקום חיל האוויר. זוג מסוקי קוברה ומסוק ינשוף עליו חובשים ופרמדיקים של יחידת 669. המטרה - להציל תחת אש את מ"מ צנחנים הפצוע שאיבד דם, עם חשש לפגיעה באיברים פנימיים. למרות האש, הלוחמים של 669 ירדו על הכבל כשהם חשופים לגמרי, העלו במהירות את קצין הצנחנים והטיסו אותו לבית החולים, כשבדרך העניקו לו טיפול ראשוני. לסיפור בא סוף טוב כשהמ"מ חזר לתפקוד מלא, ואת שאגות השמחה "ארבע אפס" של הצנחנים שמעו בכל לבנון.
בסוף השבוע, כמו בכל 11 בינואר, מציינים בישראל את "יום ההצדעה לרופאות ולרופאים". זהו יום הוקרה לאנשים שכל תפקידם להציל חיים ולכבודם, בחרנו להביא לכם כאן את סיפור גבורתם של אנשי הצוותים הרפואיים לובשי מדי צה"ל. אלו, שפועלים תחת אש וכשיש סכנת חיים משמעותית גם למטפל.
הרופא שאיבד את ידו
ב-21 במרץ 1968, יצא צה"ל לפשיטה נרחבת על מפקדת הפת"ח בכפר הירדני כראמה שבבקעת הירדן, בניגוד לרוב הפעולות של אותה תקופה, הפעם היה מדובר בתקיפה נרחבת, שכללה גם כוחות שריון וחיל האוויר. למרות התגבורת הפעולה הסתבכה והפכה לקרב הגדול בו השתתף צה"ל מאז הסתיימה מלחמת ששת הימים כשנה קודם לכן.
בין משתתפי המבצע היה גם הד"ר סרן אשר פורת, שהיה קצין רפואה בחטיבה 7. כשמספר טנקים של החטיבה נתקעו באזור מוכה אש ומבלי שניתן לחלצם, כשל גם ניסיון לחלץ שני שריונרים לכודים ונוסף לכל אלו בשלב מסוים גם הרופא הגדודי הפסיק לתפקד.
אז הגיע למקום ד"ר פורת, עלה על טנק ויצא יחד עם לוחם נוסף לחלץ את הנפגעים. תחת אש כבדה הוא ירד מהטנק בו נסע וזחל לטנק הפגוע, ממנו שלף את הנפגע הראשון. הוא חזר על המעשה עוד כמה פעמים עד שהצליח לחלץ גם את השני. מצבו של אחד מהם היה קשה מדי והוא נהרג למרות מאמצי הצוות הרפואי, אולם השריונר יעקוב גני ניצל בזכות הפעולה. על מעשהו זה הוענק לפורת צל"ש הרמטכ"ל, שהומר בעיטור העוז.
וזה לא סוף הסיפור. הד"ר המשיך בניסיונות שלו להציל חיים, עד שפגז מרגמה נחת סמוך אליו וגרם לפציעה קשה שכללה קטיעת יד. למרות הפציעה הקשה, הוא נשאר בצה"ל אחרי תקופת שיקום ארוכה ואף השתתף במלחמת יום כיפור. לימים, שימש כמנהל בית החולים "מאיר" בכפר סבא.
הגיבור שרץ לתוך התופת ושילם בחייו
4 באוגוסט 2006, השלב הקרקעי במלחמת לבנון השנייה. לוחמי גדוד 13 של חטיבת גולני מנהלים קרב קשה בכפר מרכבה, אחרי שקיבלו מידע על בית שמשמש כמחסן תחמושת. בכלל, הכפר היה גם מרחב שיגור רקטות לשטח ישראל. לעבר לוחמי גולני נפתחה אש ממנה נהרג לוחם כבר בתחילת הקרב, וגם מטענים רבים שגרמו לנפגעים.
עם סיום הפשיטה הגדוד יצא ממרכבה, ולצד הפלוגה המסייעת צעד גם הרופא, סרן ד"ר איגור רוטשטיין ז"ל. במהלך הנסיגה פרץ קרב נוסף כולל ירי מטענים שפגע בעיקר בחוליית החוד. סרן ד"ר רוטשטיין שהיה בסוף הכוח, הבין שיש נפגעים בראש הכוח, ומצבם הקשה דורש טיפול מידי, כפי שנכתב בעיטור המופת אותו קיבל.
תחת אש הוא רץ קדימה כדי לטפל בהם. כשהגיע לפצועים החל לחלץ אחד מהם לאחור עם חייל נוסף, אבל אז הופעל לעברו מטען צד שגרם לפגיעה קשה בראשו, והוא נהרג במקום. על מעשיו שהוגדרו כ"יוזמה ואומץ לב תחת אש", הוענק לו עיטור המופת, כשהוא השאיר אחריו אישה וילד.
הרופא שהציל את גיבור ישראל
בשנת 1956 יצא צה"ל לפעולת תגמול בכפר אידנה שבדרום מערב חברון נגד הצבא הירדני, אחרי רצח של שישה ישראלים. עבור ד"ר משה אגמון, אז סגן ולימים סא"ל, זו הייתה פעולת התגמול הראשונה.
מי שפיקד על הכוח הוא מאיר הר ציון, אחד הלוחמים הנועזים והמעוטרים של חטיבת הצנחנים וממקימי סיירת מטכ"ל. במהלך הפעולה נפגע הא ציון מירי בצווארו וד"ר אגמון מיהר לטפל בו יחד עם חובש הכוח, כשהכל קרה תחת אש.
ד"ר אגמון הבין שלמרות האש והחושך המוחלט, יש לבצע במפקד ניתוח חרום. לימים סיפר הד"ר על אותם הרגעים: "הארתי עם הפנס וראיתי שהפצוע הוא מאיר הר-ציון, ושהצוואר שלו נפוח – סימן לדימום פנימי. זה חנק אותו. הוא השתנק ובקושי נשם. לא היה לו דופק, והוא איבד המון דם". למרות החשש להיחשף לאש הירדנים, הניתוח שכלל פתיחת הצוואר והחדרה של צינור לקנה הנשימה, תחת אור של פנס, הציל את חייו של הר ציון, שחזר לנשום.
"בזמן שעבדנו, זרקו רימונים מלמעלה, ונפל גשם של חתיכות אבנים. בכל פעם ששמעתי 'בום', התכופפתי לכיוון מאיר כדי להגן מפני זיהום. זאת לא הייתה סביבה סטרילית, אבל אין מה לעשות – קודם כל חושבים על איך להציל חיים", סיכם ד"ר משה אגמון את סיפור גבורתו.
הגיבור הסדרתי שספג רסיסים והמשיך לטפל
את הצל"ש הראשון שלו, קיבל ד"ר אלכס קלגנוב במהלך האינתיפאדה השנייה, בשנת 2004. במהלך מבצע "חומת מגן" כשהכוח שלו פעל באזור בית לחם, אחד הלוחמים נפצע באופן אנוש מאש המחבלים. פעולת החייאה מוצלחת של ד"ר קלגנוב הצילה למעשה את חייו.
"חדר לו כדור דרך הפה וקרע לו את קנה הנשימה", סיפר לימים הד"ר. "עשיתי כמה פעולות מהירות שהצילו אותו". על פעולה זו קיבל צל"ש עליו חתום מפקד האוגדה באותם ימים והרמטכ"ל היוצא, רא"ל גדי איזנקוט.
רק שנתיים לאחר מכן, ד"ר קלגנוב, אז רופא במילואים, מצא את עצמו שוב בזירת לחימה. הפעם זה קרה במסגרת מלחמת לבנון השנייה אליה גוייס בצו 8. במהלך הלחימה הוא טיפל תחת אש בפצוע קשה מאוד שנפגע מפגז באזור עיתא א-שאעב. ד"ר קלגנוב ביצע בשעת לילה מאוחרת ניתוח חירום שפתח לפצוע נתיב אוויר והציל את חייו. "טיפלנו בו במשך שעות, עד שהפינוי התאפשר", סיפר אחרי קבלת הצל"ש.
טיל נוסף נורה לעבר הכוח במהלך הלילה, וממנו נפצעו כמה חיילים נוספים כולל קלגנוב עצמו, שספג רסיסים בכל חלקי גופו. למרות הפציעה, הוא המשיך לטפל בחיילים תחת אש, ובזמן כל האירוע פעל כאילו לא נפצע כלל ואף סירב לקבל טיפול. מאוחר יותר הוא פונה עם הפצועים האחרים לבית החולים בנהריה ומשם להלל יפה בחדרה, בו עבד גם כרופא אזרחי. בהמשך קיבל את הצל"ש השני שלו מהרמטכ"ל דאז, רא"ל גבי אשכנזי.