למרות שמפרידות ביניהן למעלה משישים שנה, בין חיה כספי (87) ובין רב"ט גל לבנת (20), נרקם קשר קרוב מאוד.
חיה ילידת רומניה שרדה את השואה עם אמה ואחיה בבונקרים, עם מעט מזון שהצליחה האם להגניב לשם. שניים משבעת אחיה נספו, ואחרי המלחמה נסעה ברכבות להולנד והתגוררה שם כשנה ביער, בבתים שננטשו על ידי הנאצים. אחר כך עלתה לישראל ורק כעבור כמה שנים הצטרפו הוריה.
גל מתנדבת בבית חם "יד עזר לחבר" לשורדי שואה בחיפה בו מתגוררת חיה ושם הכירה אותה. מאז היא איתה בקשר טלפוני ובימי שגרה גם מגיעה לביקורים אצלה ומסייעת לה כשצריך.
"זו הייתה פגישה נעימה מאוד כי גל היא משהו-משהו", משחזרת חיה את היום בו הכירו השתיים לראשונה. "מלאת צחוק וחיוכים שמיד הקרינה חום ואהבה מהרגע הראשון. יש לנו ממש שיחות נפש".
"מאז הייתי באה אל חיה", מוסיפה גל, "יושבות יחד לקפה, עוזרת לה קצת עם המחשב והטלפון ואז הולכות לאכול ומשם לערב של ריקודים. היא גם לימדה אותי לשחק ברידג'. הבאתי את היחידה שלי להתנדב כאן בחנוכה וזה היה מדהים".
חיה מספרת שכשגל התגייסה, היא חשבה שהגיע הרגע להיפרד ממנה. "חשבתי שלא יהיה לה זמן בשבילי. אבל מהר מאוד היא התקשרה ועדכנה אותי איפה היא, מה התפקיד ואיך היא מרגישה ומאז זה נמשך. בימי שיגרה היא משתדלת לבוא והצבא משחרר אותה לטקסים ואירועים. הפעילות עם היחידה שלה בחנוכה היתה מהנה מאוד לכולם".
גל, מש"קית הדרכה בהשלמה לקצונה של חיל התקשוב, מספרת איך נראה הקשר בין השתיים בימים אלו. "בתקופה הזו כמובן שאנחנו לא יכולות להיפגש ורק מדברות בטלפון. חיה אפילו שלחה לי סרטון קורע בווטסאפ".
"שלחתי לה סרטון שמראה איך כולנו נתחבק שוב אחרי הקורונה", מספרת חיה בחיוך רחב. "אני אתחבק עם גל והילדים שלי. הם כולם לא עוזבים אותי וכמובן שמאוד חסרים לי בימים האלו".
על יום השואה הנוכחי אומרת חיה ש"השנה הלב כבד יותר. התקופה הזו קצת מזכירה את מה שעברנו, איך שסגרו את היהודים והרגו את שני אחיי. לפחות אני מסוגלת לטייל קצת ליד הבית וזה מעט מנחם".
"קשה לא להיות עם חיה ביום הזה", מתחברת גל לדברים, "בעמותה יש בכל שנה טקס ומשהו בביחד הזה עושה טוב, נקודת אור למרות כל מה שהם חוו".
"כשהצעירים כמו גל מגיעים לבקר חשוב לשמוח, לא לקטר ולא רק לדבר על מה שעברנו כדי לא לדכא אותם", משתפת חיה למודת הניסיון במשהו מתפיסת עולמה. "כשהיא באה אליי בימי שיגרה היא ניגשת לשאר הדיירים וכולם מכירים אותה, כשהיא שלחה לי תמונות שלה מהצבא התגאיתי כאילו שזו הנכדה שלי".
שגרת הקורונה שינתה גם את סדר יומה של גל, אבל מחיה היא למדה שאסור להתלונן יותר מדי. "חילקו אותנו למשמרות של שבוע-שבוע וגם כשנמצאים בבית אסור לראות אנשים, אבל אם יש משהו שלקחתי מחיה זה לקחת בפרופורציות ושיכול להיות יותר גרוע".
"התמזל מזלנו למקום מוגן ובית חם לניצולי שואה שכשמו כן הוא", מסכמת חיה בחיוך. "זו תחושה נעימה ולא מה שנהוג לחשוב על בית אבות. יש לנו פרטיות אבל גם הרבה "ביחד". אנחנו אנשים שלא למדנו בגלל המלחמה, אבל היה לנו את בית הספר של החיים".