שמעתם פעם על שף עם ידי "מאמא מרוקאית" שאינו רוצה לבשל ולהגיש לסועדים? מכירים שחקן דרמטי וחולמני, בוגר בית צבי, שאינו חולם למלא אולמות תיאטרון? האזנתם אי-פעם לשדרן מבריק בעל קול ערב שבורח מהמיקרופון?
נעבור לשדה הקרב: הכרתם צבא – ולא סתם צבא, אלא כזה שמדינתו מאוימת מכל עבר – המחנך את חייליו ומפקדיו להרוג כמה שפחות אויבים? קראתם אי-פעם על ממשלה שעוצרת את צבאה רגע לפני שדרכה על קנה הנשימה של האויב? ראיתם תעשייה צבאית שמתפארת בייצור מערכות נשק סלקטיביות ולא כוללניות? עולם הפוך אני רואה.
רוח צה"ל, מסלול הלוחם, קורסי הפיקוד והוראות הפתיחה באש – מלמעלה ועד למטה – מכוונים את צה"ל לתיקו רווי נפגעים, להתשה עצמית ולשימוש חסר תקדים בכמות אדירה של משאבים אנושיים וחימושיים, והכול כדי להשיג תוצאה מינימלית של השמדת אויב. דיספרופורציה בפיתוח ישראלי: מקסימום תחמושת על מינימום אויב.
ערב כניסתם לתפקיד של הרמטכ"ל וסגנו, אני כותב את הטור הזה כזעקה למהפכה מנטלית כוללת. אין לנו חיים מיותרים כדי לקבל בהכנעה 15 חודשי לחימה דרמטיים עם תוצאות שכאלה. צה"ל, הנושא בגאווה כבר למעלה מיובל שנים את התואר המחייב "הצבא הטוב בעולם" – או לפחות בשכונה – לא יכול לעמול שנה וחצי על השמדה חלקית של ארגונים בקליבר של חיזבאללה וחמאס. הבה נפסיק להאדיר אויב שאמנם הנחית עלינו את אם כל המכות, אך נותר קיקיוני עבור מי שמבין את המקצוע הצבאי.
הבון-טון הצבאי, המדיני והציבורי קורא במקהלה אחידה להגדיל את הצבא, לייצר עוד אמל"ח ולהאריך את השירות. זה טוב ויפה, אך זו החמצה מול שער ריק.
תמצית הבעיה המזוקקת טמונה בתפיסתנו, בגישתנו, באמונתנו – ובואו נאמר זאת בפשטות: במקצועיות הצבאית שלנו. מלחמה היא העסק המלוכלך ביותר עלי אדמות. מדובר בשני יריבים המבקשים למחות זה את זה מעל פני האדמה, ולא במיתת נשיקה. אין זוועה גדולה מזו, אך זוהי המציאות: או אנחנו – או הם.
ברגע שנפנים זאת, לא נזדקק ל-15 חודשי לחימה כדי לרסק חצי חמאס ורבע חיזבאללה. נדרשים לכך 22 ימי עבודה חודשיים של המשק הישראלי להשמדה מוחלטת של מלאכי החבלה הללו. כמות השקרים והקיצוניות שבהם נמכרים לנו אינם עוד מבהילים – הם הורגים אותנו.
האמת העירומה היא שירינו בלי סוף, הפצצנו בלי סוף, הפגזנו יומם ולילה – ובעיקר את הנדל"ן. זה אולי מחמם את הלב לראות את עיי החורבות של האויב, ואפילו אנקדוטה נאה להשמיד את ביתו של הנייה מיליון פעם. אך זו בדיחה עצובה במקרה הטוב, ומכירת אשליות במקרה הרע.
ב-8.10 היינו צריכים לפעול אחרת. לחסום לחלוטין את הרצועה – מים, מזון, חשמל, סולר. להפציץ, להמתין מספר שבועות ואז להיכנס לרצועה בנחת ולהשמיד את מי שנותר מהאויב.
לא אכנס כאן לסוגיית החטופים, אך החרדה היא שמקבלת החלטות. ב-8.10 היו שתי אפשרויות: האחת – פעולה נחרצת כפי שתוארה לעיל, והשנייה – מו"מ מהיר על החטופים, וברגע שהאחרון שבהם חוצה אלינו, הפרה מיידית של ההסכם עם ארגון הטרור והעברתו במעלית משא מהעולם. ציינתי שמלחמה זה עסק מלוכלך? כן? יופי, כי גם במילוי הבטחות היא אינה מצטיינת.
אבל לא החלטנו. במקום זאת, הלכנו על שעטנז של "ניצחון מוחלט" מתובל במשא ומתן עם האויב. איך זה מתכנס יחד? אין נפש חיה שיודעת. לא מעט נמצא במספרים: במהלך 15 חודשי לחימה, צה"ל הרג – בהערכות מעוגלות כלפי מעלה – כ-45,000 אויבים מתוך אוכלוסייה של 2.1 מיליון. כלומר, כ-2% בלבד.
רק לשם השוואה:
מלחמת העצמאות (1948): כ-8,000 הרוגי אויב, תוך פחות מחצי שנת לחימה עם מקלעי טומי גאן.
מבצע קדש (1956): כ-3,000 חיילים מצרים הרוגים, 30,000 שבויים – ב-8 ימי לחימה.
מלחמת ששת הימים (1967): 21,500 חיילי אויב הרוגים – תוך שישה ימים בלבד.
מלחמת יום הכיפורים (1973): 19,000 חיילי אויב הרוגים – בתוך 19 ימי לחימה.
המסקנה הכואבת: צה"ל התעצם לממדי מפלצת – אך ללא שיניים. כנער צעיר, הוא ביצע את תפקידו, הסיר איומים וייצר הרתעה לעשרות שנים קדימה. כגבר בוגר, הוא שרירי אך לא תכליתי – חסר את הקטלניות הנדרשת ואת התוצאות המצופות.
רב-אלוף זמיר, אלוף ידעי, בכניסתכם לתפקיד, קחו את צה"ל לסדנת "ניצחון" אמיתית, מגובה במספרים, ביעילות, בחדות, ובעיקר – באם כל התפיסות: צה"ל צריך להיות כוח לוחם, אלים, תוקפני ויעיל – ולא "החברה להגנת הטבע".
הכתוב הינו טור דעה.