"נעים מאוד, אני הייתי ש', בהצלחה לכולם", כך חתם הסרן הג'ינג'י בעל החזות הקפואה שלא נמסה אפילו ב-50 אלף מעלות הצלזיוס ששררו באותו בוקר את גיבוש מרץ 2002. מפקד הגיבוש היה השטן הפרטי שלי בשתי היממות האחרונות של גיבוש היח"טיות האכזרי של חטיבת גבעתי ואלו היו המילים הראשונות והאחרונות שלו לקומץ החיילים הדהוי ששרד ועמד לפניו.
כעבור שבועיים החל הפרק המעצב של חיי הבוגרים ב 'עורב' גבעתי. אלו היו ימי האינתיפאדה השנייה, במה שהרגיש כמו שחזור ימי יחידה 101 של אריק שרון ז"ל - כתישה של רצועת עזה בסדרות של מבצעים התקפיים. את תפקיד יחידה 101 מילאה הפעם היחידה אליה השתייכתי, גדס"ר גבעתי.
אני וחברי הפכנו לנינג'ות. מתאמנים ביום ובלילה כבר מבצעים זאת על 'רטוב' מול אויב שניסה לחקות אותנו ולהגיב בהתאם. היינו צעירים, חזקים וששים אלי קרב, עד כמה שזה יישמע שרוט וקיצוני, הרגשנו ברי מזל. להפסיד מבצע לא היווה אופציה, המוטיבציה הייתה בשמיים וככה גם הסד"כ למבצעים. איך אמר דיקנס? "זה היה הטוב שבזמנים, זה היה הרע שבזמנים".
לצד ההצלחות המבצעיות והשמירה על חיי תושבי גוש קטיף וישראל כולה, חווינו אבדות קשות מנשוא של אחים לנשק ורציחות שפלות של תושבי הגוש. לעזאזל, היו לנו מדי א' לבית ומדי א' להלוויות.
בגיל 27 כרב-סרן עם יותר מידי ניסיון קרבי, השתחררתי מלא מוטיבציה לחיי אזרחות סתלבטנים שנמשכו בדיוק 11 חודשים, עד לרגע בו נתקלתי במודעה כל כך לקונית, עד שבבוקר הראיון למשרה כמעט שכחתי שהוא נקבע.
ללובי המשרדים של החברה התפרצתי חצי מתנשף, כי על פי מקורות זרים יש מצב שאיחרתי בכמה דקות. מהר מאוד הבנתי שזה שלפניי עדיין לא סיים ונרגעתי. לצדי בספה המוגזמת ישבו שני גברים שכבר רואים את גיל 60 ביום בהיר, מתוקתקים ומכופתרים, בעוד אני עם שיער השחרור שלי נראה ולבוש למסיבת טבע.
כעבור מספר דקות קוראים בשמי. אני מוצא את עצמי יושב מול שני גברים, הקודקוד מבניהם נראה כמו ההגדרה המילונית לפצצת אנרגיה - גוף כבד, קול רועם ודרמטי. הותקפתי בשאלות מכל עבר. "אתה יודע מי הגברים שממתינים בלובי?". לאחר שוויתרתי על תשובה מתחכמת, השבתי שלא.
"אלו שני אלופי משנה בדימוס שבאמת עשו משהו בצבא, בניגוד אליך", המשיך הקודקוד. "הם מועמדים לנהל את הפרויקט. אין לי מושג למה אני עושה את זה, אבל התקבלת! אתה לא תצא לשם כמדריך - אלא כמנהל הפרויקט".
אני, 'זה שלא עשה יותר מידי', טירון במושגים של פרויקט רגיש מאין כמוהו בעלות של מיליוני דולרים מרווחי יהלומי דמים ונפט אפריקאי, אצא בראש צוות להקים, לאמן ולהכשיר פאקינג יחידה ללוחמה בטרור של צבא אפריקאי זר. אוביל בחודשים הבאים הכנות קדחתניות לבניית צוות מדריכים, כתיבת תוכניות גיבוש, אימונים והכשרות מפקדים.
בלי יותר מדי זמן לעכל את הבשורה ההכנות החלו לרוץ, שכרנו את מיטב יוצאי יחידות העילית של צה"ל, שת"פ שיכול לקרות רק ביבשת השחורה, אליה נסענו לתקופה של חצי שנה.
לא משנה בכמה סרטי אפריקה תצפו, 'לגעת ביהלום', 'הדמעות של השמש' ואפילו 'שר המלחמה' הם לא מתחילים לגרד את המציאות האפריקנית. לא אחשוף את יעד הפרויקט, אך בטיסה אפילו עיתונאית מדרום אפריקה הפגינה אמפתיה למשמע היעד אליו אנו נוסעים. והיא מאפריקה. זו מדינה מרתקת, מפולגת ומסוכסכת שלולא אתה 'ביג שוט' עסקי מאחת מחברות הענק או שכיר חרב מטעם הצבא, לא תיכנס אליה.
זה גם כמעט מה שקרה לנו בשדה התעופה הראשי שלה. שניה אחרי הנחיתה נעצרנו ונכלאנו בחדר, שסביר להניח היה תא שירותים בגלגולו הקודם. שעת לילה, שבעה גברים צעירים ומאוד יהודים כלואים דקה אחרי נחיתתם במדינה אפריקאית, שכוחת קדמה ויחסי אנוש.
לצערנו, המשוואה בשדה התעופה הייתה פשוטה: במדינה אליה הגענו, אתה אמור להיות שייך למישהו. ואם אתה שייך למישהו, אז אתה נגד המישהו האחר. אנחנו היינו של הצבא - והאיש מטעם הצבא לא הגיע. לנו היה עדיף פשוט לסתום את הפה עד שהבחור יואיל בטובו להגיע. טלפון אחד בהול לארץ היה אמור לזרז זאת, מה שלא קרה.
הוחזקנו 5 שעות בשדה התעופה נתונים לתשאולים חוזרים ונשנים על מטרת בואנו, שכללו הערות מלוות בקריצת עין תחמנית של מפקד השדה, כי אנו צעירים מידי מכדי להיראות כאנשי עסקים. בדיוק כשזה כבר החל להידמות לסצנת החטיפה ממבצע אנטבה, הגיע הקולונל המיוחל מהצבא.
מאותו רגע ואילך היה קשה לדמיין שאנו אותם אנשים שעוכבו, נעצרו, נחקרו ונסחטו בכמה ג'ובות מקומיות של שוחד. בתוך שניות, חבורה של חיילים הובילה את התיקים שלנו ברעל, הקיפה אותנו בקלצ'ים שלופים (שאנחנו מכרנו להם כמובן) והכניסה אותנו אחר כבוד לשיירת ג'יפים שחתכה את הרחובות בזעם כזה דרמטי, שמאותו הרגע התחלנו ממש לחיות בסרט.
להפוך מגישי תה ללוחמי פלס"ר
החודשים הבאים היו המרתקים בחיינו. אתה מגיע ליקום שאפילו לא מקביל אליך מרוב שהוא שונה, אפשר לחטוף חרדה רק מההבנה כמה הם שונים ממך. הגענו לבסיס צבאי המאכלס 5,000 אנשי צבא ומשפחותיהם סמוך לעיר בת 12 מיליון תושבים, שמעולם לא ראו אדם לבן.
המאבטחים סביבנו נדרשו קודם כל כדי להדוף סקרנים שניסו למשש שיער של אדם לבן. עד מהרה הבנו שהניסיונות להושיט לנו יד לשלום היו אמצעי לנגוע בעור לבן, עד יומנו האחרון שם הם התקשו להבין איך זה שהשיער שלנו חלק ולא מקורזל.
הכניסה שלנו לעניינים הייתה חייבת להיות מהירה, טיים איז מאני. בשעת בוקר מוקדמת של 37 מעלות בצל ומאה אחוזי לחות להגברת הפינוק, ערכנו היכרות עם המפקד המיועד של היחידה וחבורת מפקדי המשנה שלו. למרבה ההלם שלנו אלו דיברו אנגלית מעורבבת בניב המקומי, שלקח לנו בערך שבועיים להבין.
המטרות הראשוניות היו להכניס משמעת צבאית קשוחה נוסח ישראל ולסנן את מי שלא מתאים, לקראת האימונים המורכבים יותר. פתחנו את ההכשרה עם כ-150 חיילים שחלקם היו מלצרים צבאיים שהגישו תה עם חלב לגנרלים (אמיתי) ונדרשנו בתוך חצי שנה להביא לרמת פלס"ר ישראלי לפחות.
בלילה הראשון, אחרי מסדרי ציוד, חלוקה לצוותים ושיחת פתיחה שלי בה הצגתי את הזהויות הבדויות שלי ושל המדריכים, שלח אותם המייג'ור הנשוי+2 לשנת לילה ערבה.
מה ש"רחמים לא ידע" הוא שבעוד 3 שעות אנחנו נזרוק רימוני הלם ועשן לאוהלים שלהם ונקפיץ אותם למסע אלונקות מהגיהינום. ההלם והבעתה שהיו על הפנים שלהם, זה משהו שאי אפשר לשכוח. בסוף הלילה, כבר החזרתי צוות שלם ליחידות האם, להמשיך להגיש תה עם חלב.
העסק התחיל לרוץ, עם מהמורות מובנות מתוקף אינטראקציה שכזו. ימי האימונים היו קשוחים וארוכים והחלו להניב את התוצאות הרצויות. במבט לאחור המפתח להצלחה היה הדוגמא האישית מצדנו, התנהגות שלנו הייתה טבעית ומתבקשת ואותם היא היממה.
הבכירים והוותיקים מבניהם היו בוגרי הכשרות של המארינס האמריקאים והצנחנים הבריטיים. הם היו רגילים לגישה אדנותית ומרוחקת, של מדריכים שבאו להעביר חומר. קלטת - מה טוב, לא קלטת - התשלום גם ככה כבר הופקד בחשבון.
"הם שמעו מאיתנו לראשונה על טוהר הנשק"
כשיצאנו לריצת היחידה הראשונה, זבובים נכנסו להם לפה כשהם ראו אותי מגיע עם בגדי ריצה ומתחיל להוביל אותה בקצב לא ידידותי. פיקדנו עליהם ולימדנו אותם איך מפקדים - רק דרך דוגמא אישית. אתה אוכל איתם, מתאמן איתם ומראה להם שאתה מקצוען. ככה הם החלו להידמות אלינו ולאט לאט, לטפס לרמה הנדרשת שהצבנו להם.
באחד האימונים לימדנו אותם טכניקה קרבית בשטח בנוי בה אתה מתקדם ויורה רק במצב של זיהוי חמושים וכך נמנע מהרג של אזרחים בלתי מעורבים. הם בתגובה ביקשו לעצור את האימון. מבחינתם, כולם בני מוות, גם מבחינת האמריקאים והבריטים שהדריכו אותם בעבר.
בפעם הראשונה בחייהם הם שמעו את המושג 'טוהר הנשק'. אתה לא יורה במי שלא צריך, אפילו מגיש עזרה למי שנפגע בטעות. להם זו הייתה רעידת אדמה מוסרית, צורת חשיבה שהם מעולם לא הכירו.
צריך להבין, אלו אנשים שתפיסת החוק אצלם הולכת בערך ככה: אתה הולך להיות שוטר כדי ליהנות מהרישיון לקחת שוחד, אחרת, למה לך?. כשלימדנו אותם את הערכים שלנו, הם התקשו להבין איך ניצחנו ככה במלחמות. כזה קיצוני, כזה שונה.
החיים שלנו כמדריכים התנהלו בצל כבד של חשאיות מוחלטת ואבטחת היסטרית מצד הצבא, למשטרה החשאית ושאר הגופים הביטחוניים אסור היה לדעת על קיומנו.
מועד תצוגת התכלית לרמטכ"ל הצבא, הבוסים מהארץ ושאר בכירי השלטון הלך והתקרב ובשבוע האחרון לא נתתי לאף אחד לישון יותר משלוש שעות. מסוקים, פשיטה מהסבך, תצוגות הסוואה והשתלטות על כפר אויב היו רק חלק מהתפריט. אך כל אלו היו בסכנה קיומית יומיים לפני התצוגה והעזיבה שלנו מיד אחריה.
הסיבה הייתה קולונל שנשלח אליי מהפיקוד המרכזי כדי 'לפקח' על התקדמות ההכנות לתצוגה. בפועל, הוא בילה את הבקרים במלון ובשאר הזמן ניסה והצליח לסחוט ממני שוחד. יומיים לפני התצוגה הוא החליט לחזור העירה וביקש ממני ליווי צבאי. אני מבלי להביט לעברו ביטלתי את הבקשה בהינף יד והודעתי לו כי אף לוחם לא עוזב את הסוואנה. כולם מתאמנים, לכולם יש תפקיד.
הבחור הבין שהוא נפל על אחד שכבר רגיל להדוף חירטוטים ונסע לבדו. במסלול הנסיעה הוא נתקל במחסום משטרתי אותו היינו צולחים כל יום בהינד עפעף. אף כוח משטרתי חמוש ככל שיהיה לא יתעסק עם שיירה צבאית חמושה ואלימה עוד יותר.
כשהגיע, הוא היווה טרף קל להטרדות מצד הכוח המשטרתי ובתום ההשפלה הוחזר לאחור. מה שאני לא ידעתי בנוסף, שעד סוף יום האימונים הוא הצליח 'לחמם' את מפקד כוח האבטחה שלי. התכנון שלהם היה לחזור בסוף היום יחד עם השיירה שלנו ולסגור חשבון עם הכוח המשטרתי, שהיה ממוקם בעמדות ירי עם מקלעים כבדים וכמות תחמושת שלא הייתה מביישת צבא סדיר של מדינה בינונית.
כדור רודף שחרור באמצע אפריקה
יום האימונים הסתיים ואני והמדריכים התכוננו לנסיעה פרועה חזרה לבסיס. השיירה שלנו הגיעה ובאופן חריג, נעצרה במחסום. רצף האירועים הבא התרחש בתוך שניות ובקצב מסחרר: צעקות של ויכוח, קולות כ"כ מוכרים של דריכות נשק ובום. אנו בלב ליבו של שטח השמדה, מוקפים בעשרות שוטרים שמכוונים אלינו נשקים מ-360 מעלות.
בסלנג הצבאי שלנו זה היה 'כדור רודף שחרור'. סכנת החיים בה היינו נתונים בכל רגע של שהותנו הגיעה לשיא רותח ולא צפוי, שנייה לפני סוף הפרויקט. קפאתי לשנייה, מנסה לעכל מה נחת עלינו, כשאני אחראי על מאות אנשים ובעיקר על המדריכים.
נשמתי עמוק ויצאתי מהג'יפ, המתח היה מקפיא דם כמו בכל סיטואציה כזו, מפקד הכוח שלי בעיניים מזרות אימה עומד מול מפקד כוח המשטרה ועוד רגע מחורר אותו באמצעות הקלץ', מה שיביא עלינו ירי מכל עבר, שלא היה לנו סיכוי לצאת ממנו בחיים.
הבנתי שזה הרגע לפעול. יצאתי בצורה אלימה מהרכב וניגשתי בזעם אל עבר מפקד הכוח שלי, תפסתי לו את קנה הנשק וביד השנייה אחזתי בדש בגדו וטלטלתי אותו בצעקות. אין לי מושג מה אמרתי אבל זה גרם לו להבין שהוא עף חזרה לרכב ומשאיר לי את הטיפול בסיטואציה.
החלפתי צבע פנים והסתובבתי חמוש בהבעה הכי נעימה שלי אל עבר מפקד המשטרה, הבעה שרק מי שמנסה להיחלץ ממצב ביש שכזה יכול לאמץ והסברתי לו בנועם המתבקש כי אין לי מושג מהיכן חוסר הנימוס של הקפטן שלי, אבל מה שבטוח עוד הלילה הוא יישפט וייאסר.
שלפתי מכיסי ערימה של כסף מקומי וזר שלא טרחתי לספור ובתנועה טבעית דחפתי אותה לכיס חולצתו, תוך כדי לחיצת יד איתנה. הכסף והעובדה כי הראיתי שאני המפקד כאן וזה לא נעשה על דעתי, גרמו לו כנראה לתת את הפקודה לפתיחת המחסום.
פעלתי כרגיל על אוטומט, את הקולונל שלחתי לעזאזל באותו הערב, המשכתי לפקד כמתוכנן על פעולות סיום הקורס וגנזתי את האירוע הפסיכי הזה ממסדרונות הזיכרון. כנראה שככה נראית הדחקה.
אני חושב שרק עכשיו, שבע שנים אחרי האירוע אני מתחיל לעכל מה קרה באותו מחסום, באותו ערב ובימים שלאחר מכן.
אפריקה היא כוכב לכת אחר, התרבות, הפוליטיקה, האנשים, הנשים, האוכל שמגדיר מחדש את פעולת המעיים שלך, כל אלו מייצרים חוויה שלא תישכח כל חייך.
את הסיפורים האלו תכננתי ועודני מתכנן לספר לצאצאיי, שיבינו שהסבא הזקן שלהם עשה דבר או שניים מגניבים בחיים. בינתיים הבאתי אותו כאן, אחרי שנים של שתיקה. סיפור שמוקדש בהצדעה לחבריי ולפקודיי, המדריכים יוצאי היחידות המובחרות של צה"ל.
