כמו לא מעט סיפורים מרתקים הכתבה הזו נולדה ממש במקרה. זה התחיל כשהגעתי לבאקו, בירת אזרבייג'ן ומוקדם בבוקר של יום שבת הלכתי למקום מסקרן, מוזיאון הניצחון. האזארים הקימו אותו אחרי שניצחו את ארמניה במלחמה על חבל נגורנו-קרבאך. המוזיאון הוא מתחם בו הם הציבו עשרות כלים של צבא ארמניה שלקחו שלל, חלק שלמים וחלק נפגעו קשה.
לפעמים בסופי השבוע מגיעים לשם בהתנדבות קצינים וחיילים מצבא אזרבייג'ן, כאלה שהשתתפו במלחמה, ומספרים למבקרים על החוויות שלהם ועל הכלים שפזורים ברחבי המוזיאון. ככה פגשתי ארבעה מהם, שני קצינים ושני חיילים.
כשהם שמעו שאני ישראלי העיניים שלהם ברקו ממש. אז גם יצאו מהם הסיפורים על ה"חימושים" הישראליים שהפכו ל"כוכבי" אותה מלחמה. הסיוע הישראלי הזה, יש לציין, הביא למחאה של יוצאי ארמניה בישראל, שדרשו מהממשלה דאז להפסיק אותו ולא לקחת צד בסכסוך המדמם בארצם.
שנתיים אחרי אותה מלחמה, מצא כותב שורות אלו את עצמו בבירת אזרבייג'ן. פארק הניצחון נמצא במקום מאוד פסטורלי וסוריאליסטי בבאקו. מצד אחד בניינים מפוארים ונוצצים ומצדו השני הטיילת היפה שלחופי הים הכספי. באמצע של כל זה - שטח אותו בנו כך שיראה כמו קו בחזית.
זהו מתחם עם חפירות ובונקרים ארמנים ובעיקר, עשרות רבות של כלי מלחמה שנפלו שלל, בהם טנקים מסוג T-72, נגמ"שי BMP, תותחים מסוגים שונים, משאיות, כלי נשק אישיים ומערכות נ"מ כמו SA-8 ואחרות. חלק מהכלים שם שלמים לגמרי, אחרים נלקחו מהחזית אחרי שנפגעו מאש האזארים.
בהתחלה סיקרן אותי לראות את האמל"ח הארמני, רוסי במקורו, שנמצא גם בידי האויבים של ישראל וכיום "מככב" באוקראינה. אבל קשה היה שלא להרגיש אי נוחות מול הכלים הפגועים, וההבנה שאלו שימשו הרבה חיילים שנהרגו במלחמה.
מלחמת נגורנו-קרבאך השנייה פרצה ב-27 לספטמבר 2020 והסתיימה חודש וחצי לאחר מכן, ב-10 בנובמבר של אותה שנה. אמנם זה שנוי במחלוקת, אולם ההערכה הסבירה היא שהאזארים היו הראשונים לפתוח באש ולמעשה במלחמה. הקרבות שם היו דומים למה שקורה באוקראינה, הרבה מאוד אש וסרטונים שיצאו הישר משדה הקרב לרשתות ולמסכים בכל העולם.
לתעשייה הביטחונית הישראל, בתור ספקית נשק קל, מטוסים ללא טייס, חימוש משוטט וגם טילים, היה מרכיב משמעותי במלחמה באזרבייג'ן. למעשה, גם תוך כדי הקרבות מטוסי תובלה נחתו בישראל וחזרו ממנה עם אמל"ח. אגב, במהלך הטיול שלי באזרבייג'ן פגשתי לא מעט מעובדי התעשיות הביטחוניות שהגיעו לשם באותה ימים.
הלוחמים שהפעילו חימוש מישראל
בביקור בפארק הניצחון בבאקו הבחנתי בשניים, אמין ומורד נקרא להם (כל השמות בכתבה בדויים, לבקשתם) לבושי מדים ועם כומתות אדומות על הראש. כששאלתי אותם אם נלחמו בנגורנו-קרבאך ענו שכן, ומורד סיפר שניפצע קשה.
בהתחלה הם היו קפואים, ענייניים ויש גם את מחסום השפה. הכל השתנה כששאלו מאיפה אני ושמעו שמישראל. או אז העיניים שלהם ברקו. מיד הם זרקו מילים כמו "שלום" ו"סבבה". אחר כך אמרו: "ישראל חברה, ישראל טובה. היא עזרה לנו במלחמה. גם היום".
השניים האלה שירתו בכוחות המיוחדים של אזרבייג'ן. הם סיפרו שבתחילת המלחמה הם היו חלק מכוח מיוחד שהסתנן לכיוון העיר ג'רבייל לפני הגעת הכוחות המתמרנים. "נכנסנו לצד שלהם בלי שהם ראו אותנו ואז התחלנו לחפש מטרות", סיפר מורד. "ראינו הרבה טנקים וחיילים. הסמל הבכיר שלנו דיבר בקשר עם הקצין האחראי ואז הגיעו החימושים הישראליים ש'דפקו' אותם והדליקו אותם".
השניים האלה דיברו הרבה מאוד על מגוון חימושים ישראליים משוטטים. מטוסים ללא טייס שמאתרים את המטרה ומתפוצצים עליה. הם דיברו גם על נשק שסיפקה טורקיה, אבל אנחנו מן הסתם התמקדנו בישראלי.
אמין סיפר על אירוע אחר לו היה שותף. "אחרי שחדרנו בחשאי, התפרסנו כדי לאתר מטרות. יומיים אחרי זה עברה לידנו, אולי 2-3 ק"מ מאיפה שהייתי, שיירה של טנקים ומשאיות שחלק מהן גררו תותחים וגם היו משגרי רקטות".
המפקד שלו עלה בקשר מול האחראי ואז הגיע למקום מל"ט. "אנחנו העברנו מה שצריך וגם דיברנו עם המל"ט (כנראה ישראלי אבל הם לא בטוחים) ואז הגיע מטח של כלים ישראליים". התוצאה לדבריו הייתה פגיעה בטנקים, תותחים, משאיות של צבא ארמניה ובכוחותיו על הקרקע.
הם סיפרו שאחרי כמה ימים של לחימה, במהלכה הפעילו אש מנגד, אווירית וקרקעית, הם קיבלו פקודה להתקדם בזמן שלאזור הגיעו טורי שריון וחי"ר גדולים, שכבשו כפרים וערים. "אחרי ג'רבייל ועוד כמה מקומות, המשכנו להתקדם לשושה", סיפר מורד. עבורם זהו היהלום שבכתר, משום שמדובר בבירת החבל.
"גם בדרך איתרנו והכוונו אותם (חימוש משוטט וכטב"מים) עליהם (ארמנים). בחלק מהמקומות "הורדנו" אותם כדי שהחטיבות לא יכנסו למקום כזה. היו מקומות שפגענו והשמדנו אותם, מקומות שטנקים וחיילים לא יכולים להיכנס".
בסרטונים הרבים שיצאו מאותה מלחמה, זה היה נראה כמו איזה קרב "נקי" מרחוק. אבל במציאות זה היה הכי רחוק משם. מורד סיפר לי ש"הארמנים הצליחו לגלות אותנו ואז ירו עלינו פצמ"רים ורקטות. שני חברים שלי נהרגו ארבעה נפצעו, גם אני קיבלתי רסיסים בגב וברגל ופינו אותי לאחור".
למעשה, השניים מספרים על קרבות קשיים ועזים שהיו על הקרקע. הרבה מאוד קרבות של חטיבות שריון וחי"ר עם סיוע ארטילרי ואווירי. "השילוב שלנו עם המטוסים המתאבדים עזר לנקות את השטח, אבל אי אפשר להילחם רק מהאוויר, וכשהצבא (הגדודים המתמרנים) נכנס, אז היו קרבות קשים. מלחמה זה גיהינום והרבה אנשים טובים איבדו את החיים שלהם למען הניצחון שלנו".
ברגע של כנות והתרגשות, בין טנק השלל הארמני לתותח נגרר, אמר אמין: "הורים וילדים מסתובבים פה וצוחקים, חוגגים פה ניצחון. מזל שהם לא ראו את הגופות המשוסעות והדם שזרם על האדמה. מחיר כבד מאוד, שהחיילים משלמים וזוכרים".
כמעט 3,000 חיילים של צבא אזרבייג'ן נהרגו במלחמה. מולם נהרגו עוד כ-4,000 חיילי ארמנים. אלפים רבים נפצעו משני הצדדים. נקי זה לא היה. אבל המטוסים ללא טייס והחימוש המשוטט, העניקו בלי ספק את היתרון הצבאי לאזרבייג'ן מול הצבא הארמני, שהיה פחות יעיל ומתקדם. פחות מותאם ללחימה בעידן הכלים הלא-מאוישים.
ניתן להבין זאת בין היתר מעדות מרתקת שסיפקו נדיר וארש (כאמור שמות בדויים) קצינים ומפעילי חימוש משוטט מתוצרת ישראל, מסוג "הארופ". מדובר בחימוש אותו הגדיר היקמט חאג'ייב, יועץ בכיר למדיניות החוץ של הנשיא האזארי אילהם אלייב, כ"כלי יעל מאוד" ואמר גם שהטכנולוגיה הישראלית "מסייעת לאזרבייג'ן לספק ביטחון ובטיחות לאזרחיה".
שני הקצינים עמם שוחחתי התאמנו עם אנשי התעשייה הביטחונית הישראלים ואנשי צבא, כפי שהם מעידים. נדיר סיפר ששבועיים לפני המלחמה נאמר להם להתכונן לקרבות ולבדוק שהמערכות שלהם פועלות ותקינות.
"שלטנו בשטח, לא ראינו אויב"
ארש הוסיף: "קודם סימנו את המפקדות של הארמנים, מערכות תקשורת וסוללות נ"מ, שזה מה שהשמדנו בהתחלה. אחר כך שלחנו "להקות" למקום שבו ידענו שיש תחמושת ושהם מתארגנים (שטחי כינוס). ידענו בערך, לא בדיוק איפה הם ואז המטוס (הארופ) הגיע, חיפש ומצא אותם ואז הורדנו עליהם את כולם, פעם אחת עשרה ביחד, והשמדנו".
נדיר מספר מצדו שעם כטב"מים ישראליים לאיסוף מודיעין ותקיפה: "שלטנו בתא שטח שסימנו מראש כי היה לנו מודיעין. הם (הכוחות המיוחדים שהסתננו לצד הארמני) העבירו לנו מידע בזמן אמת וככה עבדנו על תא אחרי תא. אחרי שסיימנו לעבוד על קבוצת תאים הצבא כבש אותם", העיד, כשדבריו משתלבים עם מה שסיפרו אנשי הכוחות המיוחדים. "לא היה להם (ארמנים) שום דבר יעיל נגדנו. כמעט ולא הפילו לנו מטוסים. זה היה בדיוק כמו שלימדו אותנו", אמר.
בנקודה הזאת הוסיף הקצין האזארי: "אחד המדריכים שלי מישראל אמר לי שלא יהיה הבדל בין האימונים למלחמה. שזה יהיה כמו משחק מחשב. באמת ככה היה. לא ראינו אויבים. זה כמו בטלוויזיה כי אתה רואה טנק מתקרב ואז אין שידור. גם כשכטב"מ בודק ומוודא השמדה, זה פיצוץ מרחוק".
כאשר הגדודים המתמרנים של צבא אזרבייג'ן נכנסו לאותם תאי שטח, התקדמו וכבשו אותם, הם בכל זאת מצאו מולם לא מעט כוחות ארמנים ששרדו את התקיפות של הכטב"מים, החימוש המשוטט וגם הארטילריה וחיל האוויר.
מעדויות כלל הלוחמים איתם דיברתי, עולה שהארמנים השיבו מלחמה קשה, הם הצליחו לפגוע ולהשמיד כלים וחיילים אזאריים. אולם בסופו של דבר, המימד האווירי בו האזארים שלטו, הטה את הכף לטובתם.
"לפני שהקרב התחיל העלנו את המטוסים שלנו לאוויר שילוו את הכוחות, ברגע שזיהינו מטרה ירדנו עליה", סיפר נדיר. "תוך כדי הקרב, הלחימה, הזרימו לנו את המידע ותקפנו את העמדות שלהם וככה עזרנו לחיילים שלנו על הקרקע", הוסיף.
אחרי 44 ימי לחימה אזרבייג'ן ניצחה את המלחמה והחזירה לעצמה את השליטה על חבל הארץ. עבורם מדובר בניצחון אדיר שמגיע, יש לציין, 20 שנה אחרי שהפסידו לארמניה במלחמת נגורנו-קרבאך הראשונה.
"כשזה נגמר הלכנו לשם לחגוג אבל גם לראות מה היה. פעם ראשונה שראיתי שהמלחמה לא הייתה משחק מחשב. היה ריח שרוף והיו עוד הרבה גופות, גם שלנו", סיכם אחד הקצינים האזארים. "מבחינתו קרבאך זו אזרבייג'ן. זה שלנו ומתי שצריך - נשים את הדם שלנו על האדמה".
