בשבועות האחרונים, קשה לפספס את ההשתלחות הבלתי פוסקת באנשי הקבע, בפנסיות, במשכורות, בנופשים ובכרטיסי ה"חבר" (שמעו לי, שווה יותר להזמין באינטרנט דברים).

אני יכול לספר לכם עד מחר על הקושי בלסגור אין ספור שבתות בבסיס, על עוצר יציאות מטכ"לי בעת התחממות ביטחונית או מגפה שמשתוללת, על הקול המאוכזב של הבת זוג כאשר אתה מספר לה שלא תצא לאפטר אחרי שבועיים בבסיס כמו שהבטחת. כי מה לעשות - יש דברים שאין להם דיחוי כשאתה מפקד על עשרות לוחמים, ואחראי על גזרה מבצעית והגנה של תושבים בקו העימות.

אבל כל זה לא העניין. אזרחים שמתנדבים לשירות קרבי בפרט ולשירות בקבע בכלל, לוקחים את כל זה בחשבון ולא מתבכיינים. מבינים שזה המחיר בלקחת חלק מהותי בהגנה על מדינת ישראל. מה שאנחנו לא לוקחים בחשבון, זה את הזילות שמייחסים למשימה שאנחנו מבצעים ואת הגישה ה"נהנתנית" שמנסים להדביק לנו.

תמיד הסתכלתי בקנאה על הסרטונים ב-YouTube שבהם חוזרים חיילים אמריקאים מעיראק או מאפגניסטן ובשדה התעופה כולם עומדים על הרגליים ומוחאים להם כפיים. אחר כך התבגרתי קצת והבנתי שבארץ זה לא כל כך מיוחד לראות בתחנת הרכבת לוחם שחזר משלושה שבועות בגבול מצרים/ירדן/עזה/סוריה/לבנון/איו"ש. אבל כן הרגשתי כך לפעמים כשמישהו סתם זרק לי ברחוב תודה רבה או הזמין אותי לפלאפל, בעיקר בתקופות מתוחות כאלה ואחרות.

לחיים במדינה מוקפת אויבים יש מחיר, והמחיר הוא כבד. תשאלו את עצמכם - מי הייתם רוצים שיוביל לוחמים בשדה הקרב במלחמה הבאה? המפקדים הכי טובים שיש לנו? או אלה המדורגים נמוך כי הטובים ברחו למקצועות אחרים בשוק האזרחי?

לוחמים (צילום: דובר צה''ל)
"לא מתבכיינים, אך יש זילות של המשימה שלנו"|צילום: דובר צה''ל

כל פעם שאני מתיישב במשרד השלישות לחתום על טופס הארכת שירות ניצב בפניי פיתוי ענק. האפשרות לבחור בחיים בהם אתה ישן כל יום בבית, יכול לטוס לחו"ל ולראות עולם בלי חשבון, ולגדל בעצמך את הילדים שלך. לוותר על כל הטוב הזה? מסתבר שאפשר, כשהשיקולים שלך הם ערכיים ולא תלויים בגובה הפנסיה, השכר, או ההטבות.

בשונה מצבאות אחרים (ביניהם הצבא האמריקאי), בהם כדי להיות קצין אתה צריך לבוא ממשפחה מיוחסת ולקבל המלצה אישית מהסנטור במדינתך, בצה"ל אנשי הקבע והמפקדים צומחים מתוך השורות. בקורס קצינים לא משנה לאף אחד מי הם ההורים שלך או מה הם עושים. אוכלוסיית המפקדים בצה"ל מונה מזרחים, אשכנזים, עולים מבריה"מ ואתיופיה, דרוזים, בדואים, מהמרכז, מהפריפריה, ממשפחות עשירות, עניות, או סתם משפחות.

להבדיל, שיוויון ההזדמנויות במקצועות אחרים בשוק האזרחי מוטל בספק בעיניי. חפשו גיוון עדתי, מגדרי, דתי, סוציו-אקונומי מבין אנשי המפתח במשפט, בכלכלה, בתעשייה, בתקשורת ובהייטק. יהיה לכם קצת יותר קשה. רוצה לבוא להיות קצין בצה"ל? תראה יכולות גבוהות, ערכים, מסירות, ומקצועיות - השאר כבר יסתדר.

אני לא אכנס לחישובי הפנסיות, האחוזים, התקציבית או הצוברת, כי זו לא מהות העניין מבחינתי. אני סבור כי כל הוויכוח כאן הוא על תפישה. ההבנה כי צבא ההגנה לישראל הוא עמוד השדרה של החברה הישראלית. מקום בו יש שיוויון הזדמנויות, מקום שקולט עולים מחו"ל ומוציא אותם אחרי 3 שנים בהם הוא משקיע בלימודי העברית שלהם ודואג לרווחתם, מקום שקולט נוער עברייני מהשורה הראשונה ומשקם כמו ששום מוסד אחר לא הצליח.

הדף קצר מלהכיל את ההשפעות של השירות בצה"ל על החברה הישראלית, חוסנה, יצירתיותה ויכולותיה. וכן, אני יודע ששכר חיילי החובה הוא נמוך ביחס לשוק האזרחי. בתור לוחם ומפקד בסדיר קיבלתי משכורת של 700 ש"ח בחודש. היום לוחמים מקבלים קרוב ל2,000 ש"ח. אנחנו בכיוון חיובי. מאחל לנו שהטובים יישארו, שנמשיך לנצח בכל סיטואציה, ושנהיה יותר מאוחדים.


הכותב רב-סרן עמרי קאזאדו הוא מפקד פלוגת העורב של גדוד הסיור בחטיבת הנח"ל