ד"ר בועז כהן (71) היה קצין שריון צעיר ומדריך בקורס קציני שריון כשפרצה מלחמת יום הכיפורים. אז במלחמה ההיא הוא חווה את הפתעת טילי הנ"ט (נגד טנקים) המצריים, כשהכוח שלו ספג עשרות טילים כאלה כבר ביום הראשון. בהמשך המלחמה גם נפצע מטיל נ"ט שפגע בטנק שלו.
>> זמני כניסת ויציאת יום כיפור 2023
לימים, הפך כהן לבכיר בחברת רפאל, שבין הפרויקטים עליהם עבד היו טילי הספייק, רקטות "חביב" ומערכת "מעיל רוח" שכבר הצילה את חייהם של לא מעט חיילי צה"ל ומצבאות נוספים בחו"ל. כהן, שנפצע מטיל נ"ט באוקטובר 1973 היה זה שחתם מול צה"ל על החוזה הראשון של מערכת ההגנה מטילים מאותו הסוג.
"החוויה שלי ממלחמת יום הכיפורים זו ההפתעה מטילי הנ"ט", מספר כהן בראיון ל-mako. "למרות שאני מכה על חטא כי דווקא אני לא הייתי אמור להיות מופתע מזה. כשהייתי מדריך בקורס קציני שריון, חניכים שלי עשו עבודה על טילי הנ"ט המצריים במלחמת ההתשה. כלקח ממלחמת ששת הימים צבא מצרים הבין שהם לא יכולים לעמוד מול הטנקים של צה"ל. לכן הם הצטיידו בטילי נ"ט לכל יחידות החי"ר והסיור, וגם הקימו גדודי נ"ט דיביזיוניים. הם פיזרו את טילי הנ"ט בכל המערך שלהם".
הוא הוסיף ש"גם צה"ל רכש כמה טילי נ"ט צרפתיים מיושנים. אבל לא למדנו להשתמש בהם, והם לא באו לידי ביטוי במלחמה. למרות שכמדריך בקורס קציני שריון עשיתי עבודות על טילי הנ"ט עם שני מחזורים שהעברתי, לא ידעתי להפנים באימונים וגם בתחילת המלחמה את איום טילי הנ"ט. כאשר התחילו לעוף עלינו הנצנצים האלה (הטילים) לא הבנו את המשמעות. רוב הטנקים של צה"ל בכיפור נפגעו מהטילים האלה".
כהן, שהיה אז מדריך בקורס קצינים וסמ"פ, מספק הצצה מהשטח לאחד המחדלים של צה"ל במלחמת יום הכיפורים. לצה"ל היה את כל המידע על טילי הנ"ט של האויב, הם הכירו אותם ואת אופן הפריסה שלהם, את יכולות הטיל ודרכי הפעולה. למרות זאת הופתעו מועצמת טילי הנ"ט בימים הראשונים.
האיום שחווה על בשרו היה הבסיס לקריירה אורכת השנים של כהן בחברת רפאל, במסגרתה היה מעורב בעשרות פרויקטים, כולל זכייה בפרס ביטחון ישראל, ובזה גם מערכת ההגנה מפני טילי נ"ט. מעיל רוח התחילה כפיתוח של מפא"ת (המינהל למחקר פיתוח אמל"ח ותשתית טכנולוגית) במשרד הביטחון מבלי שצה"ל התעניין בזה.
"מדובר היה אז ברעיון מהפכני של יירוט טילים באוויר על ידי משהו שיורים לפני שהטיל מגיע לכלי", משחזר כהן, "כבר בשנות ה-90 עבדו על הרעיון". לימים ד"ר כהן הפך לראש מחלקת המיגון בחטיבת חימוש שעבדה על מיגונים פאסיביים ואקטיביים. "היה ברור שצריכים מערכת אקטיבית שתשמיד את הטיל לפני שהוא מגיע לטנק. זה היה ברור לרפאל, היה ברור למפא"ת במשרד הביטחון. הצבא פחות התעניין בזה כי הוא חי את השוטף. לכן זה לקח מעל עשור שעבדו על הנושא הזה ברעיונות שונים".
בתחילת שנות ה-2000 הוא מונה לראש מנהלת המיגון ברפאל. "ב-2007 החליטו שמתמקדים במערכת מעיל רוח, אחרי שצה"ל הופתע שוב מטילי הנ"ט במלחמת לבנון השנייה, טילי הקורנט הרוסים שפגעו במרכבה סימן 4 של חטיבה 401", סיפר כהן.
באותה שנה צה"ל החליט לרכוש את מאה המערכות הראשונות. "חתמתי על אספקת ההזמנה הראשונה ביד רועדת", אמר לנו והוסיף, "הייתי טנקיסט צעיר שחטף טילים וברור שבמעמד הזה עולה מה שעברתי. לא רק שם. גם בניסוי המבצעי המלא שהתנהל בשדמה בשנת 2010 זה עלה. אורחים מכובדים עומדים על הגבעה למעלה ואני מסביר להם את הניסוי. טנק בלי צוות נוסע ומשגרים לעברו טיל נ"ט, אתה רואה אותו ממש כמו שאני ראיתי טיל כזה עף אליי ב-73".
רק שהפעם התסריט היה שונה: מערכת מעיל רוח פעלה והשמידה את הטיל. "אני מבין בדיוק מה שאני רואה", אומר לנו כהן, לא מסגיר עד הסוף את תחושותיו באותו רגע, אבל מוסיף משהו שיכול להעיד הרבה על סגירת המעגל: "אני יכול לספר שהבן שלי נכנס לעזה עם מרכבה סימן 4 ומעיל רוח".
"עלינו על הטנקים בלי שאף אחד נתן פקודה"
ד"ר בועז כהן, כיום גימלאי רפאל, התגייס לחיל השריון ב-1970. מהר מאוד יצא לקורס קצינים והיה מפקד מחלקת טנקים ברמת הגולן. "הספקתי אז לטעום מעט קרבות במבצעי 'קלחת' שהיו אז בלבנון וגם יום קרב מול השריון הסורי, אז השמדנו את הטנקים שלהם שעמדו מולנו".
שנה לפני המלחמה הוא עבר להדריך בבית הספר לקציני שריון, שם הספיק להעביר שלושה מחזורים. בחירום בית הספר לשריון וקציני שריון זו חטיבה לוחמת, במסגרתה הוא היה סמ"פ. בתפקיד הזה, במסגרת גדוד 198, מלחמת יום הכיפורים תפסה אותו.
יום לפני המלחמה הטיסו אותם לסיני, שם הם קיבלו טנקים מגדוד 77 של אביגדור קהלני שעלה לרמת הגולן. "בית הספר לשריון זאת חטיבת העתודה ואנחנו ירדנו לסיני כדי לתגבר את המערך. ידענו שיהיה יום קרב ולא היה ברור שאנחנו נילחם כי ישבנו כעתודה מאחור", סיפר.
"ב-6 באוקטובר ישבנו עם הטנקים ברפידים ופתאום אנחנו רואים מטוסים מצרים", משחזר כהן. "רפידים זה אמצע סיני, יש שם שדה תעופה ישראלי ויחידת בקרה. הם יורים ופוגעים. מבלי שאף אחד נתן פקודה עלינו מיד על הטנקים ונסענו לכיוון תעלת סואץ".
"עד כמה לא ידענו?", הוא נזכר בקושי של הכוחות שמצאו את עצמם פתאום בחזית: "היו אז שני סוגי טנקים. צנטוריון עם זחלי מתכת ובגלל זה אסור היה להם לנסוע על הכביש, זה הורס אותו. ומג"חים שבזחלים שלהם היו רפידות גומי ולהם היו רפידות גומי. אנחנו בצנטוריון ירדנו מהכביש לדרכי העפר כדי לא להרוס את הכביש והם נסעו על הכביש וככה הם נסעו יותר מהר ועקפו אותנו. כשהתחלנו להבין, עלינו על הכביש ועפנו לתעלה".
הוא ממשיך ומספר ש"היום והלילה הראשון היו קטסטרופה. כשהגענו חלק גדול מגדוד 9 הושמד ומי שנשארו הצטרפו אלינו. בשלב הזה לא ראינו כלום, חוסר הבנה מוחלט של כולם, כולל אותי כסמ"פ, לא הבנתי מה צריך לעשות. בגזרה שלנו לא הייתה צליחה לכן לא היו טנקים מצרים. אבל היו כוחות קומנדו מצרי שפיזרו מוקשים, ושני טנקים שלנו עלו עליהם כולל המג"ד".
"כבר היה דגל מצרי על מעוז מפרקת אליו הגענו. והחיילים שנשארו שם בחיים היו בבונקר. ביקשנו לחלץ אותם אבל אסרו עלינו לעשות את זה. שני טנקים שלנו נכנסו למעוז, וחיילי צה"ל עלו עליהם. ואז הפקודה הייתה להוריד אותם מהטנקים שלנו כדי שיישארו להילחם ולקחת רק את הפצועים. באמת הורידו אותם וכל מי שנשאר נהרג או נפל בשבי". כהן מספר ש-40 שנים אחרי המלחמה היה מפגש בין הטנקיסטים למי שחזרו מהשבי המצרי. "מפגש מאוד קשה וטעון".
כהן מספר שאחד מחבריו, שהיה מדריך ומ"מ טנקים: "ביקש את הדגל המצרי שנתלה במעוז בתור שלל, אחרי שהיום הזה ייגמר. היה ברור שננצח. הוא היה החלל הראשון שלנו כשחטף כדור לראש בזמן שנכנס למוצב כדי לחלץ חיילים. הוא לא זכה לקבל את הדגל כשלל, אף אחד לא קיבל את הדגל הזה, כי מעוז מפרקת נשאר בידי המצרים".
נפצע מטיל נ"ט והתעקש לחזור למלחמה
בשלב הזה הם כבר החלו לספוג טילי נ"ט וביצעו נסיגה של כ-20 ק"מ לאחור. "עד כביש הרוחב כשאנשים שלנו נשארים במעוזים ונופלים בשבי", סיפר. "העמסתי פצועים על הטנק שלי וטנק שנסע אחרי, של מ"פ אחר, עם עוד פצועים חטף מטרים ממני טיל נ"ט. כל מי שהיה בצריח כולל פצועים שהם חילצו נהרג. העמסתי את מי שנשאר על הטנק שלי וחילצנו לאחור. אז הבנתי מה זה טילי נ"ט".
כהן ממשיך ומספר כשניכר כי הדבר כואב לו עד היום ומניע אותו: "גם היום אחרי 50 שנים אני לא מצליח להבין איך אדם כמוני, שלימים הפך למהנדס, מתמטיקאי וד"ר, לא ידעתי לחבר אחד ועוד אחד שייצא לי שתיים. איך לא הבנתי מה הולך לקרות ומה זה טילי נ"ט".
בנסיגה לאחור הפלוגה שלו הצליחה לחלץ את כל הטנקיסטים שהיו באזור והטנקים שלהם נפגעו. כהן מספר שאחרי שראה מה טיל נ"ט יכול לעשות לטנק, התחושה עם כל טיל כזה שעלה לאוויר הייתה לא פשוטה. זה התעצם עוד יותר כשאחרי הנסיגה של 20 הק"מ והגעת כוחות המילואים, ב-8 באוקטובר, הם קיבלו פקודה לצאת לתעלה במסגרת מתקפת הנגד של צה"ל.
"היינו הגדוד הראשון בהתקפה הזו ולי יצא להיות בין הטנקים הראשונים. שוב התקרבנו לכיוון גשר הפירדן דרכו המצרים צלחו. יצאו מולנו טנקים מצרים ואני והטנקים שלי השמדנו ארבעה מהם. שריון ידע אז לעבור מאוד מקצועי כטנקים נגד טנקים. גם אזכיר שהצוותים שלנו היו צוערי קורס קצינים מנוסים שבוע לפני סיום הקורס".
אבל אז, הוא ממשיך ומספר "התחילו לעוף טילי הנ"ט, שאתה כבר יודע מה הם יכולים לעשות. הייתי 2.5 ק"מ מגשר הפירדן כשהטנק שלי נפגע. איש צוות נהרג ואני ספגתי רסיסים ועפתי מהטנק. הנהג שילב לאחור ונסע עם הטנק עד שרדפנו אחריו כדי לעצור אותו".
כהן פונה עם התותחן של הטנק שלו שגם נפצע מרסיסים לבית חולים שדה בטסה, ליד מפקד האוגדה של אריק שרון. הצוות הרפואי טיפל בפצעים שלו לפני ההטסה לבית חולים בארץ. אז כהן החליט שהוא לא מתפנה לבית החולים וחוזר להילחם. "אמרתי לתותחן שלי שגם נפצע ולנהג אני חוזר לגדוד, אתם לא חייבים לבוא איתי. אבל הם אמרו שהם נשארים איתי ויחד חזרנו לגדוד".
הצבא המצרי היה מוכן למתקפת ה-8 באוקטובר והיא נכשלה אחרי סדרה של קרבות קשים. בחלק מהמוקדים המצרים אפילו הצליחו לכבוש שטחים חדשים. צה"ל איבד במתקפת הנגד הזו למעלה ממאה טנקים, מאות חיילים נהרגו, נפצעו ונפלו בשבי, בהם סא"ל אסף יגורי, מג"ד שריון שהפך לשבוי הבכיר ביותר שנפל לידי המצרים.
כהן שנפצע מטיל הנ"ט חזר בערב לגדוד אחרי סיום הקרבות הקשים. "אתה מבין שכל גבעונת קטנה יכולה להסתיר משגר נ"ט כשהמפעיל יושב מוסתר בצד. אין איך להתמודד עם הנ"ט חוץ מארטילריה ומרגמות שבקושי היו לנו אז".
החזית המצרית נכנסת אחרי הכישלון הזה לסוג של קיפאון למעט קרבות בלימה. ישראל מתמקדת אז בחזית רמת הגולן. התמונה שם משתנה ב-14 באוקטובר, אז המצרים יוצאים למתקפה כושלת, במהלכה הם מאבדים למעלה מ-200 טנקים וכאלף הרוגים. אחרי הקרב הזה צה"ל החליט לצלוח את תעלת סואץ לצד המערבי. כהן מספר שהם נשלחו לצליחה, אולם לפני שזה קרה החזירו אותם לאחור כדי להחליף את חטיבה 14 שנשחקה בקרבות החווה הסינית עם הצנחנים.
הם הגיעו לשם והצליחו לעשות מארב "מאוד מתוכנן ויפה והשמדנו את חטיבה 1 של דיביזיה 16 המצרית", כפי שהוא סיפר כשהראה תמונה מהרגעים שאחרי הקרב בחווה הסינית. לאחר מכן שוב נשלחו לצלוח את התעלה ומי ששרת ביחידת התמסחים שהעבירה את הטנקים שלו לצד השני, היה אחיו התאום של כהן. מפקד אותה יחידת תמסחים, היה לימים פרופסור מוכר שטיפל באשתו חולת הסרטן שלצערנו נפטרה בשנה האחרונה.
בצד השני של תעלת סואץ הם המשיכו לספוג מארבי טילים. כהן גם נפצע קל ביד מאש כוחותינו. עיקר המשימה שלהם בשלב הראשון היה השמדת סוללות נ"מ מצריות כדי להרחיב את חופש הפעולה של חיל האוויר. "קיבלנו משימה מאוד חשובה, להשמיד סוללות קרקע אוויר בצד המערבי. אחד הדברים היותר קשים למראה היה נפילת מטוסי חיל האוויר מטילי הנ"מ".
הוא מספר ש"קיבלנו מיקומים מאוד מדויקים של סוללות הנ"מ המצריות והשמדנו אותן. לאחת מהסוללות הגענו ממקום שלא הייתה לי אליו זווית הנמכה של התותח. אז יריתי על הטיל, משגר SA-2, ממקלע המפקד וזה כנראה הצית את המנוע ואז הוא טס ופגע ביני לבין לטנק שלידי וכתוצאה מזה ספגתי רסיסים קטנים, שעד היום נמצאים ביד".
משם הכוח שלו המשיך דרומה למה שהוא הגדיר כ"משימה סוריאליסטית" עם סיום דומה לא פחות. כהן מספר ש"ירדנו לסואץ ונכנסנו משני מקומות. באחת המשימות שלי נכנסתי עם אנשי מודיעין בכירים להשתלט על תחנת המשטרה בעיר סואץ, כי היה שם טלפון קווי ואנשי המודיעין התקשרו משם למושל העיר כדי להציע לו כניעה. הוא נפנף אותם ויצאנו. לא הייתה שם לחימה וזה היה הזוי".
המלחמה הקשה הסתיימה מבחינתו עם הפסקת האש ב-24 באוקטובר 1973. "היה שם משהו הזוי לחלוטין כשכולם כבר חיכו להפסקת האש, אנחנו והמצרים. הגיעו קציני או"ם נורבגים ששמו דגל ואמרו לקצינים המצרים והישראלים, בהם המג"ד שלי, זה קו הפסקת האש. אתם פה והם שם. ראיתי את זה מהטנק שלי. ואז הם לחצו ידיים ושיחקו כדורגל. זה היה סוריאליסטי לראות את המצרים והישראלים משחקים כדורגל. המלחמה הסתיימה ומזה למדתי את הלקח של טילי הנ"ט", אמר כהן.
אחרי שסיפר על החוויות שלו מהמלחמה, שאלתי אותי האם זה הבסיס הרגשי לקריירה שלו ברפאל. הוא התחמק באלגנטיות מכל זווית רגשנית. אבל הוסיף שמן הסתם זה נמצא בתת מודע שלו. "כששמעתי שטיל תמוז פגע פעם ראשונה במטרה, ששבשים נגד מטענים שלנו הצילו חיילים בלבנון וכך גם מעיל רוח, זה תחושה של גאווה רבה, לא רק לי. לכל הצוות".
מערכת מעיל רוח בהווה ובעתיד
קצין שריון ותיק נוסף שהוא איש רפאל ועוסק בתחום הוא ניב כהן, שהחל את השירות שלו בחטיבה 7 וכיום סמח"ט חטיבת שריון במילואים. בעבודתו הוא משמש כמנהל מנהלת מערכות שרידות ותמרון ברפאל, שאחראית על פיתוח הרק"ם, צריחים לא מאוישים, חליפת שדרוג לכלים, הגנה אקטיבית כמו מעיל רוח. באחריותם גם מערכות הלייזר ומיגון לכלים משוריינים.
"כולנו מכירים את תוצאות מלחמת לבנון השנייה ב-2006, שם נפגעו טנקים רבים ואז למעשה התניעו תכנית חירום שתהפוך את מעיל רוח למבצעית", הוא משתף בשיחה עם mako. ארבע שנים אחר כך נמסרה לצה"ל מחלקת הטנקים הראשונה עם מעיל רוח. צה"ל קיבל החלטה נכונה לדעתי, שהוא מצייד את כל הרק"מים שלו, מרכבות סימן 4 ונמ"ר, במערכות מעיל רוח וזה מה שקורה כיום. מאה אחוז מטנקי המרכבה סימן 4 ונגמ"שי הנמר יוצאים מפס הייצור עם מערכות מעיל רוח".
בשנת 2011 מעיל רוח זיהתה ויירטה איום על טנק בפעם הראשונה. "ב-2014, מבצע צוק איתן, פעם ראשונה שלמעשה כוח גדול של שתי חטיבות שריון, כ-200 טנקים, מתמרן בתוך הרצועה ונתקלות בעשרות תרחישים מבצעיים שבהם נורו אליהם איומים גם קצרי טווח וגם ארוכי טווח ובכל המקרים מעיל רוח פעלה בצורה טובה והצילה את הטנקים ואנשי הצוות שלהם", אמר כהן.
הנתון הרשמי הבלתי מסווג מדבר על למעלה מ-90 אחוזי הצלחה. בצוק איתן המערכת השיגה כמעט מאה אחוזי הצלחה. "המערכת תפקדה היטב מול איומים מקרוב, מרחוק, בכל מיני זוויות ובשדה קרב עם הרבה מאוד פלטפורמות מתמרנים".
לא פחות חשוב, המערכת הוכיחה את עצמה גם בהקשר של התראות שווא. סער צור שהיה אז מח"ט 401 אמר באופן מפורש שמעיל רוח הצילה חיים, אבל גם אפשרה לצה"ל לפעול התקפית. "זו מערכת אוטונומית לחלוטין. כאשר יורים עליך נ"ט אין לך כצוות זמן להגיב. לכן הכל אוטומטי. באירוע הראשון הצוות בכלל לא ידע שירו עליו. ותכונה מרכזית חשובה נוספת, זה שברגע שהמערכת מזהה איום ומיירטת אותו, מעיל רוח גם מסיטה את התותח למקום ממנו ירו ואז ניתן להשמיד את המטרה בזמן קצר".
ניב כהן מוסיף גם ש"כשמדברים על תמרון יבשתי עם מעיל רוח, אז במקום לעסוק בפינוי פצועים וחילוץ טנקים, אתה גם יכול להתקדם וגם להשמיד את האויב שלך. אנחנו רואים את זה באוקראינה. כלי רכב, טנק, נגמ"ש או רכב גלגלי, בלי הגנה עליו הוא מטרה בשדה הקרב. וייקח שניות, דקות או שעות עד שהוא יושמד. לכן אני שמח על ההחלטה שצה"ל לקח בנושא מעיל רוח עוד ב-2010".
מי שעוד ראו את זה הם האמריקאים שהחליטו לצייד ארבע חטיבות שריון שלהם, כמעט 400 טנקים, עם מעיל רוח. "בתוך שנתיים סיפקנו להם ארבע חטיבות שריון במקביל לאספקה שלנו לצה"ל. ב-2018 הגרמנים בחנו את המערכת ושנתיים אחרי החליטו שהם מצטיידים בה. נכון להיום, כל טנק לאופרד גרמני שיוצא מפס הייצור, יוצא עם מערכת מעיל רוח. לאחרונה גם האנגלים החליטו לצייד את הצ'לנג'ר 3 עם מעיל רוח ויש עוד מדינות נוספות שאני מנוע מלחשוף אותן, שהצטיידו במעיל רוח".
נכון להיום מעיל רוח, 13 שנה מאז נכנסה לשירות, היא היחידה בעולם שהוכחה גם מבצעית וגם הוכחה בשדה הקרב. יש עוד מערכות בעולם, אולם אף אחת מהן לא רשמה הישג כזה. "הרבה חברות, בארה"ב, גרמניה, דרום קוריאה, ניסו לפתח מערכות כאלה ונכשלו. זה אירוע מאוד מורכב טכנולוגית. כי אתה צריך בשנייה, אפס זמן, גם לזהות את האיום וגם ליירט אותו. כשאת כל המערכת אתה צריך לזווד על טנק או רק"ם, כלומר שיהיה מאוד קטן. אנחנו נשענים פה על עבודה פנומנלית של אנשים מדהימים".
כהן מציין שבכל שנה רפאל לומדת עם הלקוחות שלה, בצה"ל ובעולם, מה השתנה ועל בסיס זה משדרגים את מעיל רוח. "ב-2014 למשל, הבנו שאנחנו רוצים לשפר את המערכת במספר פרמטרים והחלפנו מגרסת ה- HB של מעיל רוח לגרסת ה- MV שהיא הרבה יותר קטנה ושוקלת פחות אבל בדיוק עם אותם ביצועים. גם בנושא זיהוי ויירוט האיומים שדרגנו את המערכת, למשל נגד איומים עיליים כמו טילים שתוקפים מהגובה, משוטטים או רחפנים".
כמעט בכל שנה יוצאת גרסה חדשה של מעיל רוח במטרה להתמודד עם איומים חדשים, כולל אלה שמפתחים כיום ברוסיה או באיראן. "המערכת שיצאה ב-2010 שונה מזו שיש כיום. אנחנו מסתכלים גם חמש או עשר שנים קדימה ועובדים על איומים שאנחנו מזהים".
העבודה המרכזית לדבריו: "היא בנושא החישה, זיהוי מרחוק של איום וביכולת ליירט את כל האיומים מצד האויב שמנסה לאתגר אותנו. לבנון זה סיפור אחר ומורכב ממה שקורה בעזה, שגם שם האויב לא שוקט על שמריו. אבל אני מאמין ויודע שהפתרונות שאנחנו נותנים יעניק יתרון הגנתי והתקפי למערכות השריון והרק"ם של צה"ל".