היום (ג') מציינים בישראל את יום ההוקרה לפצועי מערכות ישראל ונפגעי פעולות איבה. לרגל יום זה שוחחנו עם לואי מרעי, פצוע קשה מפעילות מבצעית בגבול לבנון. מרעי התגייס בשנת 2001 לגדוד הדרוזי "חרב". כשנה לאחר מכן, ב-8 בדצמבר 2002, במהלך פעילות מבצעית ליד מוצב "זרעית" שבגבול לבנון, נפגע ההאמר שעליו פיקד כשעלה על זירה של שישה מטענים. אחד מהמטענים התפוצץ למרעי ממש מתחתיו וקטע את רגליו.

"הייתי מפקד סיור בגזרה הצפונית", מספר מרעי. "הכנתי את החיילים לסיור ותרגלתי אותם למשימה, כולל ירי מנגד והנחת מטענים. קבלתי תדריך מהקצין שלי ויצאנו לסיור. עשינו פתיחת ציר עם ההאמרים. לפני שהגענו לנקודה, אמרתי לנהג להיצמד לגדר ולנסוע 10 קמ"ש. אחר כך אמרתי להאמר השני לעקוף אותנו. שיכפה עלי כדי שאוכל להסתובב".

ההאמר התקדם למקום שלו והם נצמדו לגדר. באותו רגע נשמע פיצוץ גדול וההאמר עף באוויר. "בשניות הראשונות פתחתי את העיניים והכל היה שחור. ריח בשר שרוף ופיח של המטענים. התאפסתי מהר והבנתי שעלינו על מטען. הסתכלתי על הנהג, הראש שלו היה על ההגה. גם שני החיילים שהיו מאחור איבדו הכרה. הערתי אותם ואמרתי להם לפתוח באש לעבר נקודות חשודות ולתפוס מחסה".

הדיבור של מרעי שוטף כאילו זה קרה אתמול. הוא מסביר שבשלב הזה רצה לקפוץ מההאמר, "אבל עם התנועה שלי, כשאני מנסה לצאת מההאמר הרגשתי שני קליקים ברגליים. רק אז הבנתי שאני פצוע. הסתכלתי על הרגליים שלי הבנתי שאני פצוע מאוד קשה. ברגע הזה חשבתי על החיילים שלי, כי חששתי מחטיפה. בגלל זה לא ויתרתי וקפצתי מההאמר. אבל איך שנפלתי על רצפה, הרגליים שלי נפלו עלי".

לואי מרעי (צילום: זיו קורן)
לואי מרעי|צילום: זיו קורן

קשה לדמיין מה עבר לו בראש ברגעים שנפצע, כשמסביבו מתנהל קרב יריות. "ניסיתי לזחול ולתפוס מחסה. אבל לא הצלחתי כי הרגליים נפגעו בצורה קשה מאוד. התרוממתי קצת, סידרתי את הרגליים וזחלתי עד שתפסתי מחסה מאחורי ההאמר. משם ניהלתי את הלחימה, כשאני מבין שחייבים למנוע חטיפה. הספקתי גם לעשות בדיקה לרגליים, והבנתי ששתיהן נקטעו".

מרעי מספר שהחובש הגיע אליו ראשון והיה בהלם ממצבו. דווקא מרעי היה זה שניסה להרגיע אותו. "אמרתי לו שיחזור ויתפוס מחסה, פחדתי מירי צלפים. שלא ייפגע. אחרי שלוש דקות הוא חזר אליי שוב והתחיל לטפל בפציעה שלי. המשכתי לנהל את האירוע עד שהגיע כוח חילוץ. הייתי בהכרה מלאה כל הזמן - עד לחדר ניתוח. אפילו הבאתי את המספר האישי שלי לרופא המנתח". מרעי היה הפצוע הקשה ביותר באותו אירוע. הוא אושפז בבית החולים והיה מרותק במשך 12 ימים למיטתו בטיפול נמרץ. משם המשיך לעוד תשעה חודשים של שיקום בתל השומר.

הקרב השני

מרעי הוא מסוג האנשים שנלחמים כל החיים ומסרבים לוותר. אחרי השיקום הוא התארס והיום כשהוא כבר בן 34, נשוי לוופא ולהם ארבעה ילדים: הייא בת 12, נור בת 9, סקות בת 8 וחמזה בן השנתיים וחצי. "אחרי הפציעה היא קיבלה אותי ואהבה אותי במצב שלי. אשתי מאוד תומכת בי, מעודדת ומחזקת אותי בכל הדרך", סיפר בהתרגשות.

"השיקום היה מאוד קשה. עברתי שמונה ניתוחים ושיקום ארוך של תשעה חודשים. התעקשתי להיות חזק ולהתמודד עם הפציעה שלי. המשפחה מאוד תמכה בי וגם היחידה לא עזבו אותי לאורך כל השיקום. קיבלתי חיים חדשים. אני מרגיש את עצמי שלם, לא חסר לי כלום. אני ממשיך את הכל רגיל, למרות שכמובן יש עליות ומורדות. כמובן שיש קשיים. אבל אני מתגבר על הקשיים שהיו לי ויהיו לי. אני מתעסק בספורט, בשחייה ובכדורסל. הבנתי שהחיים הם לא רק רגליים".

לאחר השיקום, החליט מרעי להעביר מניסיון חייו לבני הנוער. חשוב לו להעביר את תחושת הניצחון למי שמתגייס לצבא. "אני מספר את הסיפור שלי לכל בן אדם שמוכן לשמוע. חשוב לי לתת לנוער מוטיבציה להתגייס כלוחמים ולתרום למדינה. גם אם יקרה להם משהו חלילה, שלא ישברו כי יש מדינה מאחוריהם. התגובה של בני הנוער תמיד חיובית ומרגשת. מה שמניע אותי להמשיך זו אהבתי למדינה שאני חיי בה ולצבא שלנו. כשהייתי בשיקום, קיבלתי את ההחלטה שאני מעביר את הסיפור שלי לבני נוער לפני הגיוס ולחיילים. לא משנה מה, אסור להישבר משום דבר".