לרגל יום העצמאות, החלטנו לשאול את עצמנו את שאלת יאיר לפיד: "מה ישראלי בעיניכם?". האמת, התשובה הייתה די ברורה – צה"ל. הצבא הוא אחד מהגורמים הכי משפיעים במדינה הזאת: הגיוס הוא חובה, הביטחון הוא העיקר ואפילו במשרד האוצר מודים שלתקציב הביטחון כבר מזמן יש חיים משל עצמו. אבל מהו החלק של צה"ל בישראליות הפרטית שלנו, בחצר האחורית, בהחלטות שאנחנו מקבלים? כך הצבא משפיע על זהותנו – האזרחית, האישית, הפוליטית והלאומית, ובמילה אחת – הישראלית.
גיוס חובה: עד גיל 21 תגיע (בוגר יותר) לאזרחות
וזה בגלל שהשאיפה להגיע לירח היא קצת לא ריאלית, כשאחרי התיכון מחכים לך מדים ונשק במקום קולג' יוקרתי. מי שכבר הגיע לחלק עם השרוואלים בתהליך ה"תיכון-צבא-טיול-לימודים" יודע לספר שהחבר'ה מחו"ל שמכירים בטיול הם, איך להגיד, קצת ילדים. בזכות (או בגלל) הצבא, אנחנו מחוספסים יותר, בוגרים יותר, ובעיקר פחות תמימים. כבר ראינו כמה דברים, החלטנו כמה החלטות גורליות ואפילו הבנו שאנחנו לא היחידים בעולם. אז נכון, מהמפקד נפרדים מתישהו ורק אז מגיע ההלם האמיתי, זה שכולל קפיצה לחיים האמיתיים אחרי כל המסגרות האלה – אבל אין ספק שצה"ל נתן לרובנו לא מעט כלים לאזרחות, גם אם התבכיינו לא מעט בדרך.
פעם צנחן, תמיד צנחן: לא משתחררים מזה
מור"קים משוגעים בעל האש עם החבר'ה, בין אם מומצאים יותר או פחות; סטיקר תמידי של היחידה על הפגוש; וכמובן, האופציה התמידית שכל פגישת עסקים מעונבת תסתיים במריבה הרסנית בין גולצ'ניק להוט לצנף לויאלי – אנחנו אולי משתחררים בשלב כלשהו מצה"ל, אבל הוא כנראה מסרב להשתחרר מאיתנו.
גאוות היחידה לעולם נשארת, במיוחד אם קוראים לנו למילואים כל שני וחמישי. וכך יוצא שאנחנו תופסים את עצמנו מבצעים ספירת ראשים בכל יציאה עם החבר'ה, מקפידים על משמעת מים עם הילדים בים ומתקתקים כל נסיעה לחו"ל משל הייתה מבצע צבאי מדוקדק. מה לעשות? יש דברים שלא סביר שנשכח.
כור היתוך: כולם הם "אחי"
נראה שמשהו דווקא הסתדר לבן גוריון. איפה עוד תמצאו עולה חדש מרוסיה, חובש כיפה, אתאיסט מתל אביב ופטריוט שקפץ מלוס אנג'לס נשבעים שהם אחים, וגם סומכים זה על זה בעיניים עצומות במצבים של חיים ומוות? כשמדי פעם אנחנו נזעקים לבדוק את רמת הסולידריות החברתית, לפעמים יש תחושה שצה"ל הוא דווקא מה שמחבר בינינו.
מנהיג פוטנציאלי? רזומה צבאי, בבקשה
בבואנו לקלפי, נשאל את עצמנו, אזרחי הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, כמה שאלות מפתח: כמה עולה הגן של הקטנה; מהי דעתנו המלומדת על המוסד לביטוח לאומי; האם אפשר לסמוך על טיפול רפואי הולם במידה ונחלה ולא יהיה לנו כסף; מה עם התחבורה הציבורית; איך החינוך; האם יש כאן אפשרויות עבודה מספקות; ואיפה שירת המועמד, כמובן. לחלק מהדברים יש משקל גדול יותר ולחלק פחות. אבל אם נתייחס לעיקר, נכון שהפעם אמנם התפשרנו על סרן בסיירת מטכ"ל – אבל מה שעושה לנו את זה הוא בעיקר מילים כמו גנרלים, רמטכ"לים, רא"לים. רק תראו לנו תמונה מעט מיושנת של המועמד התורן עונד דרגות מרשימות, ואנחנו שלו.
תרבות ושיח: אזרח, שפר הופעתך
ואחרי כל זה, רק נשאר לציין שצה"ל נמצא בעצם בכל מקום, וליתר דיוק, בכל שיחה שאנחנו מנהלים. עומס בעבודה? נחזל"ש את ארוחת הצהריים וננשנש איזה סנדוויץ' מול המחשב, כי אין לנו יותר מדי פז"ם במשרד, מה שכמובן הוביל לשביזות יום א' רצינית הבוקר. הזדמנות עסקית? בגלל שאנחנו לא דפ"רים, נמנף אותה, כמובן, וכל זה – בלי לשאול את הבוס שאלות קיטבג, כי שוקיסטים אנחנו לא.
המילון הכתוב והמדובר שלנו מלא בסלנג צבאי שכבר הפך מזמן לאזרחי. אם בצבא רצינו לקצר זמנים ואמרנו "מידעים" במקום הצורה התקנית "ידיעות מודיעיניות", ההרגל הזה לא נעצר בש"ג: שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי כתב, למשל, "...עוד טוען המבקש כנגד טיב המידעים המודיעיניים שהונחו בפני בית-משפט קמא...". גם תוצרי התרבות שלנו – ספרים, סרטים, מחזות ושירים – מלאים בירוק זית. לפעמים נדמה שהצבא אופף אותנו מכל עבר. איך אפשר להאשים אותנו?