מלחמה משלו | הקו האדום הדק

החשש מכך שצה"ל יתיש את עצמו במלחמה קשה וכוחותיו לא יספיקו כדי לעצור את צבאות מצרים וסוריה שיחוזקו בכוחות משלוח ממדינות ערביות אחרות עמד לנגד עיניהם של מקבלי ההחלטות מבוקר היום השני למלחמה. דיין, שראה במצב זה איום קיומי, חשב כזכור שהפתרון לכך הוא גיוס של טייסים, טנקיסטים וצעירים יהודים מחו"ל לצד גיוסם של תלמידי השמיניות שרק החלו את שנת הלימודים ושל אזרחים מבוגרים שכבר שוחררו משירות המילואים. הרמטכ"ל וסגנו לא ראו בצעדים כאלה פתרון בטווח הקצר ולא חזו מלחמה שתימשך חודשים. לכן הם שמו את הדגש על זהירות בהפעלת כוחו של צה"ל, כדי לא להתישו.

בגולן, שם הלחימה הייתה קרובה לבית, לא הייתה ברירה וצה"ל נדרש לאמץ את כל יכולתו כדי למנוע פריצה סורית וכדי להסיג את הצבא הסורי. בסיני, לעומת זאת, בגלל העומק האסטרטגי, אפשר היה להפעיל את הצבא בזהירות תוך כדי הקפדה על עקרון שימור הכוח. עיקרון זה הפך למרכזי אף יותר לאחר הכישלון של מתקפת הנגד ב־8 באוקטובר. תפיסת הרמטכ"ל, שלא השתנתה בימים הבאים, הייתה שצה"ל לא יכול להסתכן בביצוע צליחה לפני שיותש הכוח המצרי. לכן יש להמתין לפתיחתה של מתקפה מצרית באמצעות שתי דיוויזיות השריון שהיו ערוכות ממערב לתעלה, להביסה, ורק אז לצלוח.

שימור הכוח האווירי היה חשוב לא פחות. מצבת מטוסי הקרב בחיל האוויר עמדה בבוקר פרוץ המלחמה על 391 מטוסים, כולל 109 קורנסים ו־181 מטוסי עיט. 309 מטוסים היו שמישים לפעולה קרבית, 33 היו בטיפולים ובתיקונים בסיסיים ("דרג ד") ו־49 היו במצב קרוב יותר לשמיש ("דרג א" ו"דרג ב'"). חלק ניכר מהמטוסים שהיו בלתי שמישים עם פתיחת המלחמה הוחזרו לשימוש במהלכה וכך גם רוב המטוסים שנפגעו אך לא הופלו.

בשני ימי הלחימה הראשונים איבד החיל 28 מטוסים, וקצב זה הדאיג מאוד את הרמטכ"ל. לכן, כאשר דווח לו בבוקר 8 באוקטובר על נפילה של שני מטוסי תקיפה בחזית הצפון ושל שניים בתעלה, הוא החליט לצמצם את הסיוע האווירי והבהיר לאלופי הפיקודים כי, בניגוד לתוכניות, הסיוע לא יופעל באופן רציף אלא על פי דרישה. בערב חזר והסביר לאלוף פיקוד הדרום את שיקוליו בהפעלת חיל האוויר והדגיש את הצורך למנוע אובדן מטוסים. מסיבה זו גם הוא וגם סגנו הסתייגו מהתוכניות לתקוף שדות תעופה — הם ראו בהן סיכון של משאבים קריטיים לשם השגת מטרות בלתי חיוניות.

ב־9 באוקטובר בלילה דיווח פלד לרמטכ"ל ולשר הביטחון שלמחרת בבוקר יהיו לו 220 מטוסים, מתוכם 55 קורנסים. בעוד יומיים, הזהיר, הוא עלול להיוותר עם 200 מטוסים, ומשמעות הדבר היא ש"אני יכול להילחם באופן משמעותי עוד שלושה־ארבעה ימים". דברים אלה הדאיגו מאוד את הרמטכ"ל, שאמר בתגובה: "אני רוצה ממחר להוריד את הקצב שלך, אני לא מוכן בקצב זה ואחר כך 'דאון' [ירידה] גדול". שר הביטחון הסכים איתו. במציאות, סדר הכוחות שעמד לרשות מפקד חיל האוויר היה גדול משמעותית מזה שדיווח עליו. בבוקר 10 באוקטובר הייתה מצבת החיל האוויר 258 מטוסים שמישים ועוד 48 בהליכי החזרה לשימוש.

חששו של אלעזר משחיקת חיל האוויר הביא אותו ב־10 באוקטובר למסקנה קשה. בדיון עם שר הביטחון בשעות הערב הוא הבהיר כי במצב הנוכחי, שבו צה"ל חזר לקו הסגול ללא כיבוש החרמון והמצרים מחזיקים בשטח שכבשו, הפסקת אש במקום היא אפשרות טובה. השיקול המרכזי שלו היה החשש מכרסום בכוחו של חיל האוויר, כי "חיל אוויר יש לנו בקצב זה עוד ארבעה ימים".

בדיון הקבינט אצל ראש הממשלה ב־22:30 חזר הרמטכ"ל על עמדתו, אך מכיוון שסוריה ומצרים לא גילו נכונות להפסקת אש הוא תמך בריכוז המאמץ הקרקעי והאווירי מול סוריה כדי להוציאה מהמלחמה בהקדם. במהלך הדיון מסר מפקד חיל האוויר כי סד"כ החיל הוא 272 מטוסים, אבל הזהיר כי בתוך ארבעה ימים הוא יכול לרדת ל־200 מטוסים — שהוא "גבול הגודל הקריטי". כדי להבהיר את דבריו הוסיף: "אוי לנו אם נגיע לתעלה במצרים ולא נגיע להישגים משמעותיים של שבירת כל הצבא הסורי ברמה, ואפילו נשיג הפסקת אש ואשאר עם חיל האוויר של 120 מטוסים. ואז תעבורנה שלוש־ארבע שנים עד שאבנה חיל אוויר מחודש". אחר כך, בתגובה לדברים שאמר יגאל אלון, העיר פלד: "זה עניין לעשרה ימים ואני [חיל האוויר] לא אהיה קיים אז".

כ־24 שעות אחר כך, מעט אחרי חצות 11 באוקטובר, נראה היה שחיל האוויר מגיע לקו האדום שלו. פלד דיווח לרמטכ"ל כי בבוקר 12 באוקטובר יעמוד סד"כ המטוסים השמישים של החיל על 223: 50 קורנסים, 110 מטוסי עיט ו־63 מטוסי יירוט. איש לא שאל כיצד הצטמצם סד"כ המטוסים מ־272 ל־223 בתוך 24 שעות. בפועל חיל האוויר איבד ביום הלחימה הזה עשרה מטוסי קרב ומצבת המטוסים השמישים בשש בבוקר 12 באוקטובר עמדה על 252 מטוסים: 63 קורנסים, 115 מטוסי עיט, 64 מטוסי נשר ושחק ו־16 מטוסי סער.

הנתונים הקודרים שהציג מפקד חיל האוויר עלו בקנה אחד עם העמדה שהשמיע מתחילת המלחמה: על צה"ל לחצות את התעלה מהר ככל האפשר כדי להכריע את הצבא המצרי. כ־24 שעות לאחר פתיחת המלחמה הוא הביע אכזבה כששמע שלכוחות היבשה אין בשלב זה יכולת לתקוף והם נמצאים בבלימה. ארבעה ימים אחר כך, מול רמטכ"ל שדיבר על אופציה אפשרית של הפסקת אש במקום בתוך יום או יומיים, פלד הבהיר שלדעתו יש להתחיל את מבצע החציה למחרת בערב והזהיר את אלעזר כי "אם [מועד המתקפה] יידחה בתעלה ב־48 שעות, לי בשום אופן לא יישאר מספיק כוח לתת סיוע משמעותי". אף כי אלעזר התחשב בהערכה של פלד לגבי מגבלות הכוח של חיל האוויר, מומחיותו בתחום לוחמת היבשה לא הרשימה אותו במיוחד. הוא נתן לכך ביטוי לא פעם. יומיים קודם לכן, לדוגמה, ניסה פלד להביע את דעתו בדיון מקצועי על התמודדות עם חי"ר מצויד בטילי נ"ט. הרמטכ"ל העיר לו: "בני, בני, בני, תשחרר אותנו". פלד לא ויתר ואלעזר, שנראה כמאבד את סבלנותו, חזר ואמר: "...תשחרר אותנו מדיון על חי"ר". גם הפעם הוא התעלם מדברי מפקד חיל האוויר.

ספקנותו של אלעזר כלפי השיקולים המקצועיים שדחפו את פלד לצליחה בהקדם נשענה על בסיס ריאלי. זמן קצר לאחר שמפקד חיל האוויר נתן את התחזית הקודרת על 223 מטוסים בבוקר המחרת הלך הרמטכ"ל לנוח. בדיון שהמשיך להתקיים בלעדיו אמר פלד לאלופים האחרים: "אני רוצה להגיד לכם שאתם איבדתם את האמונה היהודית שערבי הוא ערבי והתחלתם להתייחס אליו כאל חייל יהודי". הוא חזר על הערכה זו עוד כמה פעמים והבהיר שוב כי לנוכח הנתונים על שחיקת כוחו של חיל האוויר אסור להמתין אפילו 24 שעות וצריך לצאת למתקפה לכל היותר בעוד 18 שעות. את הערכת המצב שלו הציג גם בפני הרמטכ"ל כמה שעות אחר כך: "מסתמנת פה נימה כאילו כושר המלחמה שלו [של הצבא המצרי] הוא דומה לשלנו. אני לא מקבל את זה. לא באוויר, אני מקווה לא בים, אני בטוח שלא בשריון".

ב־12 באוקטובר ב־7:00 נפתחה סדרת דיונים שהייתה אולי החשובה ביותר במלחמה. היא החלה בפורום הרמטכ"ל שכלל את טל, זעירא, יריב, זאבי ופלד. ב־9:30 הצטרף לדיון מפקד חזית הדרום, חיים בר־לב, ולקראת 12 בצהריים גם שר הביטחון, שנקרא לשם כך מחזית הצפון. ב־14:30 עבר פורום הדיונים ללשכתה של ראש הממשלה. נוסף לה השתתפו בו גם אלון, גלילי וראש המוסד זמיר. מטרת הדיונים הייתה להכריע בין שתי אופציות מרכזיות: הפסקת אש בקווים הקיימים, או יציאה למתקפה גדולה אחת נוספת בחזית המצרית.

הנתונים המספריים שהציג פלד בשבע בבוקר היו דומים לאלה שהציג בלילה: "227 מטוסים, מהם כ־50 קורנסים, 110 עד 120 מטוסי תקיפה ועוד 65 מטוסי יירוט". מסקנת הרמטכ"ל מתמונת המצב שהוצגה הייתה ברורה: "בני, אם אני מבין נכון, אנחנו מגיעים לקו של 220 מטוס שאתה הגדרת אותו כקו תחתון... ומחר 13 בחודש, כלומר אנחנו צריכים לסיים את המלחמה לכל המאוחר ב־14 לחודש". גם כאשר בר־לב הצטרף לדיון, המפתח של אלעזר להמשך המלחמה היה מצבת המטוסים. "הגענו", כך אמר, "למה שמפקד חיל האוויר הגדיר כ'גבול קריטי של חיל־אוויר', זאת אומרת סדר גודל של 220 מטוס מה־360 שהתחלנו". פלד הוסיף: "נטו לעבודה יהיה לי מחר בערב, אם לא יהיה איזה 'ברוך' — כ־200, 210 מטוסים..." הרמטכ"ל השלים את התמונה העגומה: "ובכן, זה מצבנו בחיל האוויר. כתוצאה מזה חיל אוויר זה יכול לתת עוד מכה אחת של ממש בסיוע למתקפה כזו או אחרת, ואחרי זה להגן על מדינת ישראל איכשהו".

הנתונים שהוצגו בדיון זה וגם בהמשכו היו ברורים אך מוטעים. חיל האוויר לא איבד 140 מטוסים עד בוקר 12 באוקטובר, אלא 67, ומספר המטוסים השמישים באותו בוקר היה, כאמור, 258 ולא 227. לאלה היה צריך להוסיף למעלה מ־30 מטוסים שניזוקו וחלקם היו בהליכי השמשה. אין ספק שקצב האבדות של מטוסי חיל האוויר עד השלב הזה של המלחמה היה גבוה מאוד והיה בו כדי לעורר הרבה דאגה. בנוסף לכך, איש מהמשתתפים בדיון לא היה יכול לדעת שבעשרת הימים הבאים יאבד החיל 36 מטוסים בלבד, שלאורך כל המלחמה הוא לא יתקרב אף פעם לקו האדום של 220 מטוסים, ושבשל הגעת מטוסי קרב ברכבת האווירית מצבת המטוסים השמישים שלו ביום המלחמה האחרון תהיה גבוהה בעשרה מטוסים מזו של בוקר 12 באוקטובר. אבל השילוב בין מידת החשיבות שכל המשתתפים ייחסו לכושר הפעולה של חיל האוויר לבין כובד ההכרעה שעימה התמודדו, חייב שלנגד עיניהם יעמדו נתונים מדויקים. לא כך היה. הנתונים המדויקים היו זמינים, אבל לא בחדר המלחמה של הרמטכ"ל באותו בוקר ולא בלשכתה של ראש הממשלה בשעות אחר הצהריים.

מסקנת הרמטכ"ל מהנתונים שהוצגו לפניו הייתה שיש להגיע להישגים מידיים בחזית המצרית במטרה "לכפות או להגיע להפסקת אש לא יאוחר מ־14 לחודש". לוח הזמנים הזה, הבהיר בדיון אצל גולדה, הוכתב על ידי חיל האוויר: "מחר הוא יגיע למה שאנו קוראים 'מצב קריטי', הוא ירד לתחום של בין 210 ל־220 [מטוסים]. זה הגבול הקריטי בשביל למלא את המשימות שלו ולתת סיוע לכוחות היבשה שקוראים אס.או.אס ולהגן על שמי המדינה. כאשר יתחיל המספר לרדת למטה מזה — יש סכנה שלא יוכל למלא משימותיו". לכן היה אלעזר מוכן לשקול מתקפה ב־13 באוקטובר כאשר הקריטריון העיקרי לביצוע הוא "האם זה מגדיל את הסיכוי להפסקת אש, או אינו מגדיל או מצמצם את הסיכוי הזה".

דיוני אותו יום שישי התנהלו בפתיחות יוצאת מן הכלל, מופת לדרך שבה אמור להתבצע תהליך קבלת החלטות. בשלביו הראשונים של הדיון, בחדר הרמטכ"ל בבור, אלעזר עצר מפעם לפעם מתדיינים שהסכימו עם עמדתו, אמר שאינו זקוק להסכמה וביקש מהם להסביר לו מדוע הוא טועה. אבל מרתקים וחשובים ככל שיהיו, דיונים אלה אינם מענייננו כאן. ענייננו הוא בשתי סוגיות: הדרך שבה בני פלד הציג את יכולתו של חיל האוויר בימים הבאים ועמדתו לגבי השאלה המרכזית שעמדה על הפרק — הפסקת אש או מתקפה גדולה בדרום.

תמונת המצב שפלד צייר לאורך כל אותו יום הייתה קודרת ולא הותירה מקום לאשליות. אם מהות הקו האדום לא הייתה ברורה דיה, דבריו בפורום הרמטכ"ל בבוקר הבהירו: "אני לא יכול ללכת יותר לאופנסיבה. אני יכול להיכנס למגננה על שמי המדינה. וגם לא על כל שמי המדינה, אלא על לב שמי המדינה... הטוב ביותר [שאני] יכול לעשות זה להמשיך לדאוג כמיטב יכולתי שלא יפציצו את תל אביב, ירושלים, אילת, באר שבע, חיפה". כאשר בר־לב הצטרף לדיון, פלד נתן הגדרה עמומה מעט יותר: "אפשרות של מגננה ושל דברים נוראיים, אבל לא דברים שעוד אפשר להשיג מהם הישגים גדולים". לדיין, שהבהיר כי אינו מתלהב ממתקפה גדולה בתעלה, הוא הסביר כי למחרת בבוקר יישאר עם 210 עד 220 מטוסים והוסיף: "אני יכול עם 220 מטוסים לעשות מלחמה רצינית שלושה ימים... אבל אני אגמור אז עם 80 מטוסים". בתנאים כאלה, העריך, גם אם תהיה הפסקת אש של שלושה חודשים, הוא לא יוכל לבנות מחדש את חיל האוויר.

אם בשאלת הקו האדום הנתונים שמסר פלד היו הבסיס המרכזי לדיון, לתמיכתו באופציית הצליחה המיידית, שהייתה נחרצת יותר משל כל משתתף אחר בדיונים, לא הייתה השפעה של ממש. נראה שגם הוא היה מודע למגבלות מומחיותו בתחום לוחמת היבשה ולכן הציג את עמדתו בפורום הרמטכ"ל לא כהערכה אלא כאמונה:

האמונה שלי, שכמו שלא ידענו ערב מלחמת ששת הימים, כשכוחות היבשה לא ידעו שהם יפרצו את המערכים והמצרים יתחילו לברוח כמו משוגעים — זה לא היה בכיס, זה רק התברר כעבור שש־שבע שעות על הקרקע; באוויר זה התברר כעבור שעתיים־שלוש... אני חושב שהמצרים נשארו אותם מצרים, והם יראו אותנו יוזמים בתעלה ועוברים, שם גם הכוחות שאנחנו סופרים אותם כמו טנקים אפקטיביים וארטילריה אפקטיבית ותד"לים [תובלת דרג לוחם] אפקטיביים והכול אפקטיבי — השבר במקום אחד יביא לשבר בהרבה מקומות, ולפי דעתי בגלל שהערבי נשאר ערבי בהחלט אפשרי שהמצרים יבקשו הפסקת אש. ואם הם לא יבקשו הפסקת אש — יתחילו לברוח אנשים לכיוון קהיר. וברגע שיתחילו לברוח לכיוון קהיר, תהיה הפסקת אש.

בדיון בקבינט הביטחוני של גולדה, פלד היה יותר זהיר והסתפק בהערכה שאם צה"ל יצלח "הם ינוסו, אלא אם יעשו שם סטלינגרד" והסביר שיש לבצע את המתקפה מוקדם ככל האפשר כדי להקדים מתקפה מצרית אפשרית. נראה שהוא לא היה מודע לכך שכל אנשי הצבא הבכירים רצו לראות מתקפה כזו בהקדם. הם העריכו שצה"ל יהדוף אותה, שלמצרים ייגרמו אבדות כבדות ושמהלך הצליחה יהפוך לקל יותר. אהרון יריב ניצל את דברי פלד כדי לשאול את בר־לב אם לדעתו מתקפה מצרית אכן תמנע את צליחת צה"ל. תשובת בר־לב הייתה ברורה: "אם הם תוקפים עם דיוויזיות השריון ו[אנחנו] משבשים אותם כראוי, ברור שלעשות זאת [צליחה]... זה פשוט יותר... אבל כרגע זה לא אקטואלי".

ההתפתחות שבר־לב והאחרים רצו אבל לא ראו כאקטואלית הגיעה במפתיע זמן קצר אחר כך, כאשר צבי זמיר קיבל תוך כדי הדיון דיווח ממקור של המוסד על כוונת המצרים לחדש את המתקפה בתוך יום או יומיים. מכיוון שהיה מקובל על דעת כל אנשי הצבא שהאופציה הטובה ביותר היא מתקפה מצרית שתובס ושבעקבותיה ייווצרו תנאים נוחים יותר לצליחה, הוחלט להמתין. סביר מאוד להניח שאלמלא תפנית זו היה הקבינט מקבל את עמדת הרמטכ"ל שיש להגיע להפסקת אש במקום בתוך יומיים בגלל הנתונים הקודרים על שחיקת חיל האוויר.

אזהרותיו של פלד על כך שחיל האוויר מתקרב לקו האדום או למצב קריטי קלעו את מקבלי ההחלטות למצוקה קשה. סגן הרמטכ"ל הבהיר בדיון אצל גולדה מאיר: "זו ההתלבטות [בין קבלת הפסקת אש לצליחה], ועל כן אנו קשורים לתאריך: מצבו של חיל האוויר, הוא המכתיב לנו זאת". בדיעבד הדגיש טל כי "ביום 12 באוקטובר כולנו מושפעים מבני פלד, המהלך עלינו אימים, ומודיע לנו שבתוך יומיים ניוותר ללא כוח אווירי משמעותי. איש אינו מערער על קביעתו של מפקד חיל האוויר. כולנו מתייחסים לדבריו כאל נתון מוצק וחד־משמעי."

על פניו קשה להאמין שבמלחמה כה קשה ועתירת קורבנות, כאשר מקבלי ההחלטות צריכים לקבל הכרעות העתידות לקבוע את גורל המדינה, מפקד חיל האוויר יעשה שימוש מכוון בנתונים לא נכונים כדי לדחוף למהלך שהוא מאמין בו. מבצע צליחת התעלה היה "המערכה הקשה ביותר שצה"ל ידע מעודו. חסרת תקדים בעוצמתה, בשחיקת הכוחות הלוחמים והמפקדים". גם התומכים בביצועו תמכו בו בלית ברירה והיו מודעים לכך שכרוכים בו היבטים מבצעיים, בראש ובראשונה פרויקט הגישור, שצה"ל לא הכין בצורה מספקת. סגן הרמטכ"ל העריך לפני המבצע כי יהיה זה "המבצע הכי יקר מבחינת אבדות". הוא צדק. ומול האופציה הקשה הזו עמדה בקשת הפסקת אש במקום, שכמוה ככניעה.

כל בכירי צה"ל שהשתתפו בדיונים היו עתירי ניסיון בלוחמת היבשה. הם התלבטו בשאלה מכיוון שהבינו את כובד ההכרעה הכרוך בה. לאף אחד מהם לא הייתה עמדה נחרצת בעד או נגד צליחה מיידית אף כי בר־לב, שרון ואדן תמכו בחלופת הצליחה על פני הפסקת אש. כך גם דיין. קשה להאמין שמפקד חיל האוויר, היחיד מבין המשתתפים שהיה חסר כל ניסיון והבנה במורכבות מבצע הצליחה, ניסה להכריע את גורל הדיון באמצעות מניפולציה של נתונים על מצבו הקשה של חיל האוויר.

ובכל זאת, בני פלד גרס כי כך בדיוק פעל. הוא טען שהאיום שהציג על התקרבותו של חיל האוויר אל הקו האדום לא נכח כלל בדיוני חיל האוויר. הוא נועד לשמש כאיום גס על אלה בפיקוד העליון שאיבדו, לתפיסתו, את היכולת לחשוב בצורה רציונלית ופחדו לקבל אחריות על ביצוע הצליחה בשל החשש מהדיוויזיות המצריות "הנוראיות" המחכות ממערב לתעלה. הדברים שאמר בפורום המטכ"ל והממשלה נועדו, לדבריו, לדרבן את מקבלי ההחלטות לפעולה לפני שרוח הנכאים שלהם תפגע ותזהם את מורל הכוחות הלוחמים. בריאיון שנתן פלד סמוך למותו ושודר כשנה לאחר מכן הוא אמר, בין השאר, שבדיוני 12-11 באוקטובר רק הרמטכ"ל תמך בצליחה ואילו אלופים במטכ"ל (הכוונה כנראה לטל) התנגדו לה. פלד גם סיפר שם שאמר לאלעזר, "אני יכול לעזור לך רק בדבר אחד — שאם הם ידחו את הצליחה שעליה היה הדיון [אצל ראש הממשלה], אני אודיע שאם הם דוחים הרבה את הצליחה, אז חיל האוויר יֵרד לרמת מטוסים שאחרי מספר כזה יהיה קשה לתת סיוע מסיבי לחציית התעלה. את זה אני יכול לעשות בשבילך. הוא שאל מה הקו, אז אמרתי, 220 מטוסים שמישים. באותו זמן שאמרתי לו היו 380 [כך במקור] מטוסים שמישים... נכון, אני אמרתי את זה בשביל לעזור להם לקבל החלטה".

ישראל טל כתב על דברים אלה של פלד: "גרסה זו שלהם לאחר המלחמה הינה שקר, ואם יש בה אמת, אז מה שהם עשו במלחמה זה פשע". בספרו של טל אין התייחסות למספרי המטוסים שהיו שמישים בפועל מול המספרים שעליהם דיווח פלד כמתועד בפרוטוקולים. הפער בין המספרים מצביע על כך שהשקר של פלד לא היה גרסה שהופצה אחרי המלחמה, אלא מניפולציה בנתונים שנעשתה במהלכה.

אנשי חיל האוויר שנשאלו על כך נזהרו מלהגיב. פורמן, רמ"ח המבצעים במלחמה, הבהיר שפלד קיבל כל יום את הדיווח המעודכן ביותר על מצבת המטוסים אבל השתמש [בדיונים עם מקבלי ההחלטות] באינפורמציה לא נכונה. עברי, יורשו של פלד כמפקד חיל האוויר, הסכים לומר רק זאת: "יש הרבה דברים שמפקד חיל האוויר לוקח בחשבון ואחרים שלא היו בתפקיד... לא יודעים את זה... זה התפקיד של מפקד חיל האוויר. הוא מאוד ייחודי".

קשה לקבוע מסמרות בשאלה מה הניע את מפקד חיל האוויר ליצור, על בסיס מסד נתונים מטעה, תמונת מציאות קשה ששיחקה תפקיד מרכזי כל כך בצומת דרכים אסטרטגי במלחמה. ייתכן כי טל צדק כשהעריך ש"למפקד חיל האוויר לא היה הביטחון, האון והכוח להמשיך במלחמה". סביר לא פחות שדבריו של פלד שיקפו את זלזולו ביכולתם של שאר מקבלי החלטות לקבל החלטות אמיצות נגד אויב "שנשאר ערבי" ואת אמונתו בכך שהוא יודע טוב מדיין, אלעזר, בר־לב, טל, ושרון כיצד לנצח את המלחמה בחזית הדרום. כך או כך, אין ספק כי התנהגותו בעניין זה היוותה התערבות גסה בתהליך קבלת החלטות בסוגיות הגורליות ביותר לביטחון ישראל, שנמצאו הרבה מעבר לתחום אחריותו. מכל שרשרת האירועים המוצגת כאן, אירוע זה זועק למחקר נוסף.