ב-13 דצמבר 2003 קיבל איש ה-CIA ג'ון ניקסון דיווח שסוכנות הביון המתינה לו מאז מלחמת המפרץ הראשונה ב-1991: סדאם חוסיין בידינו. הדיקטטור העיראקי שהנשיא בוש הראשון לא הצליח להפיל נתפס בידי כוחות מיוחדים שנשלחו מטעם הממשל של בנו, ג'ורג' וו' בוש. רק מה – אפילו ה-CIA לא היה משוכנע שזה אכן סדאם. "אנחנו מוכרחים לוודא שזה הוא ולא אחד הכפילים שלו", נאמר לניקסון, שנחשב למומחה מס' 1 של הסוכנות בנושא העיראקי.
כך זכה ניקסון, במירכאות או בלעדיהן, לחקור את סדאם חוסיין בארבע עיניים. בין השאר הוא גילה שאותם כפילים לא היו ולא נבראו, אבל זה כנראה הגילוי הכי פחות משמעותי בספרו "לתשאל את הנשיא: החקירה של סדאם חוסיין", שייצא לאור בארה"ב ב-29.12.
ה"דיילי מייל" הבריטי פרסם בסוף השבוע קטע מהספר, והמסקנה המשמעותית ביותר שעולה ממנו היא שארה"ב מעולם לא הבינה עם מי יש לה עסק. מאז ימי בוש הספיק כל העולם ללמוד שעיראק לא החזיקה באותו "נשק להשמדה המונית" שהיה התירוץ לתקוף אותה אחרי אירועי ה-11.9.2001, אבל הגילויים של ניקסון היו עמוקים יותר. הרבה יותר.
הסב המתעלל שלא היה
החקירה נערכה בשדה התעופה של בגדד. ניקסון מספר שלא נדרשו יותר מכמה דקות כדי לוודא שהאיש בגלימה הלבנה שישב מולו הוא האדם הנכון – כתובות קעקע שהיו מוכרות למודיעין וצלקת ישנה מפגיעת קליעה היו הוכחה חותכת.
סדאם לא שש בתחילה לענות על שאלות כמו "מתי ראית לאחרונה את בניך"; הוא עסק יותר בתלונות על עצם החקירה. אבל כשניקסון החל לשאול על הנושאים הבוערים מנקודת מבט אמריקאית, הוא החל לענות לעניין.
השאלה הראשונה שהיה לה ערך מודיעיני הייתה "איפה נמצא הנשק להשמדה המונית". סדאם השיב: "עיראק אינה מדינת טרור. אין לנו יחסים עם אוסמה בן לאדן, אין לנו נשק להשמדה המונית". לפחות שתי ההצהרות האחרונות הוכחו כנאמנות למציאות.
ניקסון התעקש לדבר על נשק לא קונבנציונלי. הוא שאל אם עיראק תכננה להפעיל נשק כימי על כוחות אמריקניים שחנו בסעודיה לפני המתקפה בעיראק, שמועה שהטרידה את ממשל בוש. "מעולם לא ניהלנו דיון כזה", אמר סדאם. "להשתמש בנשק כימי נגד העולם? איזה אדם שפוי יעשה דבר כזה? מי ישתמש בנשק כזה אם לא נעשה בו קודם שימוש נגדו?".
ניקסון מספר שהתשובה הזאת הפתיעה אותו; הוא ציפה למענה מעומעם שישאיר אצל הנחקר קלף מיקוח בנוגע למיקומו של הנשק הכימי. ההכחשה הגורפת הייתה לגמרי לא צפויה מבחינתו של הסוכן. "האם אמריקה טעתה?", שאל, והנשיא הפתיע שוב: "רוח ההבנה וההקשבה לא הייתה בינינו. גם אני אשם בזה".
בהמשכו של קו החקירה הזה נמנע סדאם מלהכחיש שעיראק השתמשה בנשק כימי מול המיעוט הכורדי במדינה, אבל הצהיר שההחלטה לא הייתה שלו. ניקסון מציין שהוא שוב הופתע: סדאם לא הביע חרטה על השימוש בנשק או כעס על הקצינים שהשתמשו בו, אלא תסכול מכך שהאירוע שימש "יום חג" ליחסי הציבור של אויבי עיראק.
בכל כיוון שניקסון פנה אליו התברר שהמודיעין או הקונספציה של ארה"ב היו שגויים. דוגמה בולטת היא ניתוח פסיכולוגי של הנשיא, שקבע כי סבו התעלל בו כשהיה ילד והטמיע בו יצרים אלימים. זה לכאורה סיפק לסדאם נסיבות מקלות על סעיף נפשי, אלא שהנשיא התעקש לתאר את סבו כאדם האדיב והנעים ביותר שהכיר מימיו. "הייתי יותר יקר לו מאשר בנו שלו", ציין סדאם.
ב-CIA היה ידוע שנשיא עיראק סובל מכאבים כרוניים בגבו ומתנזר מבשר אדום ומסיגרים; סדאם הכחיש את כל השלושה ושאל את ניקסון מאיפה הוא משיג את המודיעין שלו. בפרופיל הפסיכולוגי שערכה הסוכנות נקבע שהאיש הוא שקרן פתולוגי, אבל ניקסון לא הצליח לתפוס אותו בשקר. אולי מפתיעה מכולן הייתה ההבנה שהתפיסה הכי בסיסית לגבי סדאם – הרעיון שהוא שולט ביד ברזל בכל תחומי החיים של נתיניו – הייתה גם היא תלושה מהמציאות. למעשה, ניקסון גילה שבשנותיו האחרונות איבד סדאם קשר לנעשה במדינה. אנשים אחרים בממשל ניהלו את העניינים והוא נותר בעמדה משקיפה. איפה זה ואיפה הדיקטטור הכל-יכול שהצטייר במערב.
הנשיא לא יאהב את זה
ניקסון מספר ששנים לאחר אותה חקירה, בשלהי כהונתו השנייה של ג'ורג' וו. בוש, הוא נקרא לבית הלבן כדי לספר על התרשמותו מסדאם. לדבריו, הנשיא בוש נראה "כמי שעומד לצאת מכליו" כשתיאר אדם מורכב ולעתים שנון, ומיהר לשנות את גרסתו ל"סרקסטי, שחצן וסדיסטי".
בין השורות עולה תמונה של מעצמה שסיפרה לעצמה ולעולם סיפור על אדם ועל משטר – סיפור שהיה בו מן האמת, אבל גם ערימה שלמה של טעויות מודיעיניות ותפיסות ששירתו מטרות פוליטיות למרות קשר רופף למציאות. בעוד עשרה ימים, כש-"Debriefing The President: The Interrogation Of Saddam Hussein" יגיע לחנויות, נראה ששנות בוש החבוטות ממילא יספגו מהלומה נוספת.