בימים בהם מתנהלות שיחות על הסכם חדש מול איראן כבר ברור כי הדבר היחיד המנוע מטהרן פצצה הוא החלטתה לא לבנות אחת כזו אלא לצבור קודם כל את מה שדרוש לשם כך. על הרקע הזה יוצאים מישראל מסרים בדבר חידוש איום התקיפה נגד אתרי הגרעין. השאלה הגדולה היא האם מדובר באקדח טעון המונח על השולחן או שאולי הוא בכלל ריק מכדורים.
בחינה של הצהרות ונאומים שונים מהשנים האחרונות, מלמדת שתקיפה אווירית של אתרי הגרעין האיראנים, תעכב את התכנית בשנתיים-שלוש. בעיה נוספת היא שדחיית האופציה הצבאית הופכת את התקיפה לפחות אפקטיבית, משום שדברים שניתן היה לתקוף בעבר הפכו מוגנים יותר או שזכו לכפילות.
לכך יש להוסיף את התגובה האיראנית לכל תקיפה ישראלית, או אמריקאית, שעם השנים שחלפו התעצמה משמעותית. די לקחת בחשבון את כמות הרקטות במחסני חיזבאללה כדי להבין את גודל האיום.
משחק התקפי נגד בונקר רב שכבתי
כדי להבין את המורכבות של כל תקיפה אווירית חשוב לדבר קודם על פרויקט הגרעין של איראן. בעוד שבעיראק וסוריה, שם תקפה ישראל בעבר, היה רק כור גרעיני אחד, באיראן יש כ-20 אתרי גרעין שונים, לא כולל מעבדות ומתחמים נוספים באקדמיה. מדובר בין השאר במתקן הגרעיני בנתנז, מתקן העשרת האורניות בפורדו, אתר בעיר מבארכה, אראק, בושאר ועוד.
כדי לתקוף את הכור בעיראק ישראל שלחה 8 מטוסי F-16 עליהם חיפו 6 מטוסי F-15 ובאוויר היו גם מטוסי ממסר, מודיעין ומסוקים לחילוץ. שמונה מטוסי קרב נשלחו גם לתקוף את הכור הסורי, בתוספת מטוסי איסוף, תדלוק, מסוקים לחילוץ ועוד.
מטוסי ה"אדיר" החמקנים של חיל האוויר יכולים להוריד במעט את הכמות, בזכות היכולת לשאת 2.6 טון פצצות לטווח ארוך בתצורה חמקנית, אך עוד לפני שיגיעו לאיראן, הם צריכים לעבור מערכות הגנה אווירית ומכ"מים בסוריה ועיראק. בעיה נוספת שמונחת לפתחה של ישראל, בכל סוג של תקיפה אפשרית.
לאור זאת, הערכה היא שאם תקיפה של חיל האוויר אכן תצא לפועל, היא תתמקד באתרי המפתח של פרויקט הגרעין האיראני. בכור שבאראק, במתקנים שבנתנז, באלה שבאיספהאן וזה שבפורדו - מטרה מאתגרת שנמצאת עמוק מתחת לאדמה תחת שכבת בטון עבה וכלל לא ברור עד כמה ניתן לפגוע בה.
חשוב לציין שמתקנים אלו מבוצרים ברובם, כשחוץ מהגנה אווירית כבדה, הם בנויים מתחת לאדמה ותחת שכבות של בטון. בשנים האחרונות האיראנים הגדילו משמעותית את מערך הנ"מ שלהם במערכות מתוצרת מקומית, כמו גם בסוללות רוסיות, בהן S-300.
על פי הערכות שונות שהתפרסמו בשנים האחרונות, חיל האוויר הישראלי מסוגל לתקוף באיראן עם בין 70 ל-100 מטוסי קרב, אליהם יש להוסיף מטוסי תדלוק, מודיעין ועוד. המשמעות של מבצע הכולל עשרות רבות של כלי טיס שטסים ליעד שלהם בחשאי ובלי תקשורת גלויה, דורשת משאבים אדירים מחיל האוויר.
בנוסף, מדובר בנתח ענק מסד"כ מטוסי הקרב של החיל, כאשר הנתון יכול להשתנות על פי סוג התקיפה. כל מטרה תדרוש בין 6 ל-10 מטוסי קרב ואולי גם יותר, כאשר אלה ייאלצו לשאת חימושים כבדים מאוד כדי שיחדרו את הביצורים, ויעשו זאת בסביבה עוינת מאוד.
לישראל יש מספר אופציות, שכל אחת מהן תדרוש מספר שונה של כלי טיס. תקיפה של אתרי הגרעין בלבד תדרוש סד"כ נמוך יותר, במיוחד לאור העובדה שלחיל האוויר יש כבר סד"כ משמעותי של מטוסי חמקן F-35I. כלי הטיס המתקדמים האלה מסוגלים לשאת בתצורה חמקנית 2.6 טון חימוש עם כ-9 טון דלק במכלים פנימיים, המספיקים ל-2,200 ק"מ טיסה.
אם יוחלט לתקוף גם חלק ממערך הנ"מ שבדרך, הנתון יעלה. אם יוחלט על מכת מנע שתפגע גם במערך המכ"מים והטילים של איראן, זה יעלה עוד יותר.
גם לנתיב הטיסה לאיראן יש משמעות גדולה בכל הקשור למורכבות התקיפה. נתיב ארוך מאוד, העובר בשמי מדינות עוינות כמו עיראק ואולי גם סוריה. זה דורש מחיל האוויר מעורבות גדולה של מטוסי מודיעין ולוחמה אלקטרונית.
מה שעוד השתנה בשנים האחרונות, הוא המעורבות של הרוסים בסוריה. מוסקבה פרסה שם מכ"מים רבי עוצמה שגם אליהם מתכנני התקיפה נדרשים להתייחס. אם ניקח את הדיווחים האחרונים שהתפרסמו אחרי תקיפות חיל האוויר בסוריה, הרוסים לא מהססים להשתמש במידע כשזה מסייע לאינטרס שלהם.
התוכנית המפתיעה והתגובה המרתיעה
רבים בארץ וגם בעולם טוענים שלישראל אין יכולת צבאית אמתית מול איראן, לא מבצעית ולא ברמת הנזק שתקיפה כזו תגרום. לאורך השנים התפרסמו טענות כי תקיפה ישראלית באיראן תגבה מחיל האוויר מחיר כבד.
עם זאת, לאורך ההיסטוריה המפקדים והמתכננים הישראלים הציגו יצירתיות מבצעית גבוהה. אפשר לחזור כדוגמה לתקיפת שדות התעופה הערבים במלחמת ששת הימים, למבצע ערצב 19 בלבנון ואפילו למבצע חומת מגן.
נזכיר כי בטרם נפתח מבצע חומת מגן השיח היה כי כל כניסה של צה"ל לערים הפלסטיניות תהפוך מלכודת מוות, שתביא למותם של מאות חיילים. נטען שטנקים חלשים באזור הבנוי ופגיעים. איש לא צפה שהפתרון יהיה מעבר דרך קירות. כותב שורות אלו מעריך כי אי שם בכספות של חיל האוויר וצה"ל, שוכבת לה תוכנית מבצעית מפתיעה.
כבר בשנת 2013 המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) פרסם מאמר מאת ראש אמ"ן לשעבר, אלוף עמוס ידלין יחד עם אבנר גולוב, שהעריך את התגובה האיראנית לתקיפה אתרי הגרעין שלה.
האיום המרכזי על ישראל, על פי המאמר, "הוא תקיפה באמצעות טילי קרקע-קרקע בידי איראן". מדובר בעיקר בירי של טילי "שיאהב-3" ו "גאדיר". לשני סוגי הטילים ראש נפץ גדול שיכול לגרום לנזק רב, "אלא שמלבד ראש נפץ קונבנציונלי, במערב חוששים שאיראן תחמש את הטילים בראש קרב כימי או ביולוגי", נכתב.
לכך יש להוסיף בסבירות מאוד גבוהה שיגור עשרות אלפי רקטות מלבנון על ידי חיזבאללה, שהם למעשה תעודת הביטוח של פרויקט הגרעין האיראני, עניין שעל פי הערכות שונות מרתיע נכון להיום את ישראל מלבצע תקיפה שכזו.
כל הירי הזה יתרחש, מעריכים בסבירות גבוהה מאוד, מיד עם תקיפת פרויקט הגרעין, כלומר כאשר סד"כ גדול מאוד של חיל האוויר נמצא בדרכו חזרה מהתקיפה. החזרה של אותם מטוסים ליכולת מבצעית תיקח זמן משמעותי אחרי שינחתו, וזה מבלי להתייחס לאבדות שיתכן כי יהיו.
לישראל מערך הגנה אווירית משוכלל וגדול נגד טילים ורקטות. המכה עלולה להיות קשה, אולם היא יכולה להתמודד עם מקפת טילים איראנית, עד לחזרת המטוסים שתקפו לסבב המבצעי.
מה שעלול להיות יותר בעייתי, הוא היכולת של האיראנים לתקוף שגרירויות ואינטרסים ישראלים מעבר לים, כפי שעשו בפיגועים נגד שגרירות ישראל בארגנטינה ובניין הקהילה היהודית שם. גם תגובה איראנית נגד כלי שיט ישראלים ברחבי העולם היא אתגר גדול.
עלות מול תועלת
הערכה המוסכמת על פי כל המומחים היא שזו תהיה התגובה האיראנית לתקיפה. אולם גם באיראן יודעים טוב מאוד שלישראל יש יכולת לגבות מהם מחיר כבד מאוד, שכלל לא בטוח שהם מוכנים לשלם עבור פרויקט, שהם בעצמם לא החליטו אם הם רוצים שהוא יסתיים עם פצצה גרעינית ביד.
בכל מקרה של עימות ישיר, לישראל יש את היכולת לפגוע קשה מאוד באיראן, בצבא, בתשתיות האסטרטגיות ובשלטון. גם נסראללה יודע שאזרחי לבנון ישלמו מחיר כבד עבור תעודת הביטוח האיראנית, וכלל לא בטוח שברגע האמת הוא ילך על זה בכל הכוח ויתקוף את ישראל בתגובה לתקיפת אתרי הגרעין.
למרות כל הדברים די ברור שפתרון דיפלומטי עדיף על זה הצבאי. גם ההסכם הקודם שנחתם מול איראן, שנחשב בעיני רבים לגרוע, עיכב את פרויקט הגרעין האיראני בעשר שנים. זהו זמן יקר שאגב גם יכול לשמש את ההכנות לאופציה הצבאית, וזה נתון שצריך להציב מול האופציה הצבאית שתהיה יקרה מאוד, ותביא לעיכוב של שליש מהזמן שייתן הפתרון הדיפלומטי.
כאמור, הפתרון הצבאי יעכב את האיראנים לזמן של שנתיים-שלוש ויתכן שגם יביא למלחמה אזורית, שאיש לא יודע כמה זמן היא תימשך ואיך תסתיים. כזו שתשפיע גם על מדינות אחרות, ארה"ב למשל שממש לא רוצה להיכנס לעוד מלחמה במזה"ת אחרי שיצאה מעיראק ואפגניסטן. עולם המנהיגות נשען על תורת ניהול הסיכונים, וזה מה שעומד מול עיני המנהיגים בזמן שהכותרות זועקות על איום גרעיני ממשי מכיוון איראן.