ההיסטוריה עמוסה בהפיכות, מרידות והתקוממויות, ובשנה האחרונה אנחנו עדים לעוד ועוד עמים המתמרדים כנגד השלטון המכהן בארצם. לצד מהפיכות עממיות אותן מוביל הציבור, אפשר למצוא גם לא מעט הפיכות צבאיות ששינו את המציאות הקיימת בכוח הזרוע. הנה חמש מהמפורסמות והמעניינות שבהן.
ההפיכה הצבאית בלוב, 1969
ונפתח במקום בו אנו מסיימים, נכון לעכשיו: בלוב, שם גילה מועמר קדאפי כי מי שעלה בכוח החרב, עלול גם לרדת בכוחה.
זה קרה לפני 42 שנים בדיוק, באחד בספטמבר 1969. מועמר קדאפי, סרן בן 27 בצבא הלובי, בוגר האוניברסיטה בטריפולי והאקדמיה הצבאית בבנגאזי ומפקד של קבוצת קצינים חתרנית, הוביל הפיכה נגד המלך אידריס הראשון. אידריס שהה אז בתורכיה לצורך טיפול רפואי, ובהיעדרו השתלטו קדאפי וחבריו על הממלכה ללא קושי. אידריס גורש למצרים, בנו הושם במעצר בית, וקדאפי כונן בלוב את "מועצת הפיקוד של המהפכה". הוא ביטל את מוסד המלוכה, הקים בלוב עלק-רפובליקה ולא התבייש לכנות את לוב "הדמוקרטיה היחידה בעולם", בזמן שהיא לא הייתה אפילו הדמוקרטיה היחידה בין מצרים לתוניסיה. את עצמו כינה "מדריך המהפכה", וקידם את עצמו בצניעותו כי רבה רק לדרגת קולונל. מאז הפך לאחד הרודנים הצבעוניים (תרתי משמע) והאכזריים במזרח התיכון; איך זה נגמר בסוף כולם יודעים.
מהפכת הקצינים החופשיים, מצרים, 1952
ההשראה לקדאפי הגיעה ממזרח. המנהיג הלובי נשא עיניו אל גמאל עבד אל נאצר, שכמעט שני עשורים לפניו הוביל את אחת המהפכות המוכרות באזורנו. ההפיכה שהעלתה לשלטון את נאצר, אנואר סאדאת וחוסני מובארכ היוותה השראה ללא מעט קבוצות דומות של אנשי צבא בעולם הערבי, מלבד זו הלובית. שורשיה היו במפלה שנחלה מצרים מול ישראל במלחמת העצמאות, בעקבותיה הקים נאצר, קצין צעיר שמאס בהשפעה הבריטית במדינה, את "תנועת הקצינים החופשיים".
בינואר, בעקבות תקרית אלימה בין חיילים מצרים לבריטים, החלו התנגשויות אלימות ברחבי קהיר. שלטון המלך פארוק התערער, והוא נאלץ לפטר את ממשלתו. בליל ה-22 ביוני יצאה ההפיכה לדרך כמבצע צבאי מתוכנן היטב: תנועת הקצינים השתלטה על מוקדים צבאיים וציבוריים ברחבי קהיר, ונאצר הכריז ברדיו על תחילת המהפכה. פארוק ומשפחתו הוגלו לאיטליה, והקצינים השתלטו על כסאו. בחודשים הבאים השלימה מועצת המהפכה את השתלטותה על מצרים, ביטלה את החוקה וכוננה רפובליקה להלכה ורודנות צבאית למעשה, שתחזיק, בדיוק כמו יורשתה הלובית, עד ל-2011.
מהפכת מאי, סודאן, 1969
ההפיכה שאולי היוותה את ההשראה הישירה לקדאפי התרחשה חודשים ספורים קודם לזו שביצע בלוב, במאי 1969 בסודאן. מובילה היה ג'עפר מוחמד נומיירי, שהושפע אף הוא מרעיונותיו הפאן-ערביים של נאצר.
בשנות השישים למד נומיירי באקדמיה צבאית בקנזס. כשחזר, תכנן יחד עם ארבעה מחבריו את ההפיכה נגד ראש הממשלה איסמעיל אל-זהארי: הוא מינה את עצמו לראש הממשלה וליו"ר מועצת המהפכה והוביל מדיניות של סוציאליזציה, הלאמה וקשרי חוץ ענפים. הוא עצמו היה קורבן למספר ניסיונות הפיכה, שאת רובם הצליח להדוף.
בשנות השמונים עבר נומיירי תפנית, פנה לאיסלאם, כפה את חוקיו על הדרום הלא-מוסלמי ושלח את סודאן למלחמת אזרחים ארוכה ואלימה. ב-1985, בעת ששהה בארה"ב, הודח על ידי שר ההגנה שלו ונמלט לקהיר.
ההפיכות בעירק, 1958-1979
מבשר נפילת הרודנים במזרח התיכון היה כמובן סדאם חוסיין, גם אם במקרה שלו היה צורך בהתערבות חיצונית אלימה כדי להדיחו מכיסאו. גם סדאם, כמו חבריו, לא זכה בשלטון דרך הקלפי.
ב-1958 הפיל הגנרל עבד אל-קארים קאסים את שלטונו של המלך פייסל בהפיכה צבאית. ב-1963 הפילה מפלגת הבעת', בהפיכה צבאית בסיוע קצינים מן הצבא העירקי, את שלטונו של קאסים. עבדול סלאם עריף, שמונה לנשיא, פיטר מאוחר יותר את ראשי המפלגה, ביניהם גם חוסיין, ואסר אותם. סדאם נמלט מהכלא ב-1967, ושנה מאוחר יותר השתתף בהפיכה מוצלחת נוספת ומונה לסגנו של הנשיא החדש, אחמד חסן אל-באקר. סדאם צבר כוח מאחורי הקלעים, התקדם לדרגת גנרל, קידם את תוכנית הנשק הלא קונבנציונלי והוביל את מדיניות החוץ. ב-16 ביולי 1979 הוא אילץ את אל-באקר להתפטר, והפך לנשיא עירק. ימים אחדים מאוחר יותר הוא כינס את ראשי המפלגה והקריא בפניהם רשימה של קושרים. עד לסוף החודש חיסל כמה מאות מראשי הבעת', והוציא לדרך דיקטטורה נקייה מבוגדים ועקובה מדם.
קשר העשרים ביולי, גרמניה, 1944
ויש גם, כמובן, הפיכות כושלות. אחת כזו – ויש להצטער על כך – התרחשה בגרמניה ב-1944, בניסיון להביא קץ לשלטון הנאצי. במרכזה עמדה קבוצת קצינים גרמנים, אך השתתפו בה גם אזרחים, ביניהם אצילים, פוליטיקאים וגנרלים בדימוס. אמנם היו ניסיונות נוספים להפיל את משטר הרייך ולהתנקש בהיטלר מאז עלייתו לשלטון, אולם זה של קבוצת הקושרים של העשרים ביולי הוא אולי המפורסם מכולם – גם בזכות הסרט בכיכובו של טום קרוז, "מבצע ואלקירי".
ב-20 ביולי 1944 הצליח הגנרל קלאוס פון שטאופנברג, מראשי הקושרים, להחדיר פצצת זמן אל "מאורת הזאב" – מפקדתו של היטלר לא רחוק מברלין. הפצצה התפוצצה לפי התכנון, אלא שהיטלר שרד באורח נס, לאחר שאחד מקציניו הזיז במקרה את התיק בו הונחה הפצצה.
שטאופנברג, שבינתיים ברח מן המחנה, היה משוכנע שהיטלר חוסל ונתן את פקודת המבצע, שנועד כביכול להגן על גרמניה מפני התקוממות פנימית של עובדי כפייה, ולהגן על מעוזי המשטר בברלין. מכאן ואילך החל רצף של טעויות ואי הבנות שהביאו לכישלון הקשר, ביניהם קצין שהיה אמור לעצור את גבלס ובמקום זאת עצר את המבצע ברגע שהבין שהיטלר חי, וגנרל שהיה אמור להשתלט על המדינה בעקבות מות היטלר ובמקום זאת השתלט על ניסיון ההפיכה והוציא להורג את הקושרים בו במקום. זה לא עזר לו בהמשך להימלט מהגרדום בעצמו.
עם כשלון הקשר, בחרו חלק מהקושרים להתאבד. בודדים הצליחו להימלט. חמשת אלפים קושרים, בני משפחותיהם ואנשים שהיה להם קשר קלוש, אם בכלל, לניסיון ההפיכה הוצאו להורג בתליה. בין המתאבדים היו גם הגנרל בק, הרמטכ"ל הגרמני לשעבר, שהיה אמור לפקד על הצבא לאחר ההפיכה, והפילדמרשל רומל, גיבור המלחמה ששכב באותה עת פצוע בביתו. למרבה האירוניה, רומל זכה להלוויה צבאית מפוארת ולהספד מפי היטלר עצמו, ורק לאחר המלחמה נודע כי היה בין הקושרים.
