אנחנו נמצאים בעיצומם של ימי הפסקת אש. ימים מורכבים של שחרור חטופים שלוחמינו הגיבורים נלחמו במשך 15 חודשים כדי לייצר את התנאים לשחרורם. בימים שכאלה, כל שנותר לנו הוא לומר להם תודה. בייחוד לאלה שכבר לא ישובו, ולאלה שנמצאים במרחב הגדר על מנת לאפשר את המשך התהליך, או לחלופין לזנק שוב על הכלים ולהיכנס לעומק הרצועה להמשך הלחימה.
בימים אלה נפלה בחלקי הזכות להוציא את ספרי, "אריות על נמ"רים" אל האור. ספר שמגולל את סיפורי הקרבות של 7 באוקטובר ועזה דרך העיניים שלי. על דור צעיר שיצא להילחם מלחמה קיומית – ומצא בשדה הקרב את הביחד ואת הרצון העז לנצח בכל עימות, ולהשיב את חטופינו הביתה.
לאחרונה יצאתי מעזה, לאחר כמעט שנה של לחימה רצופה יחד עם חפ"ק מפקד חטיבת גבעתי. אחת השאלות שעלו בראשי כמעט מדי יום לפני השינה או תוך כדי אירוע מבצעי באחת מעיירותיה של עזה, היא האם זה ייתכן שאני שוב כאן? בין ידיעה לידיעה או סרטוני הזוועות, סירבתי להאמין שהפשיטה המטורפת של השבעה באוקטובר אכן קרתה. הרי איך זה ייתכן? ואם אני מתקשה להבין כיצד דבר כזה קרה, מה עובר בראשם של אזרחי ישראל.
שאלות מהסוג הזה עולות כאן, בלב עזה, על כוס קפה שחור, ללא הרף, ודיונים מרתקים בעקבותיהן נמשכים אל תוך הלילה בין מפקדי הצק"ח (צוות קרב חטיבתי) ובין מסופחי היחידות המיוחדות.
לפני שלוש שנים השתחררתי מצה"ל אחרי יותר מארבע-עשרה שנות שירות כקצין חי"ר בחטיבת גבעתי. עובדה אחת גמורה הייתה בראשי, והיא שאין סיכוי שאמצא את עצמי שוב בלב עזה או לבנון. לא כי אינני רוצה אלא כי אין סיטואציה שאמורה להוביל לאירוע שכזה. עם שחרורי מצה"ל כסמג"ד שקד היה לי ברור שעם צה"ל איפגש בתרגילים בלבד, וגם אותם ככל הנראה אנהל מחדר הלחימה.
לאחר שחרורי בינואר 2022, חזרתי לחוות את משפחתי בצורה הכי נורמטיבית ומאושרת שאפשר: הסעת הילדים למסגרות בבקרים ולחוגים אחר הצהריים, בילויים עם אשתי והילדים או סתם ערב שגרתי על הספה מול נטפליקס. הצטרפתי לחברת הייטק לתפקיד ניהולי, יחד עם כמה מחבריי הטובים ביותר. ההפך הגמור משגרה צה"לית.
שום דבר לא יכול היה להכין את משפחתי, את חבריי ואותי לתקופה הארוכה שאליה ניכנס אחרי אותה השבת השחורה: לאובדן העצום בשבעה באוקטובר ולאבדות שיבואו לאחר מכן במלחמה, לתמרון שכל צמרת צה"ל והמדינה תמיד חששו ממנו – והוא הגיע במלוא העוצמה על כלל מרכיביו – לשמות החברים שנפלו ולעיתים תוך כדי הלחימה פשוט שכחתי מהם, כי לא יכולנו להגיע להלוויות ולשבעה ולעכל בכלל שהלכו, ואז פתאום הם קפצו שוב בזיכרוני ואף מצאתי את עצמי שואל את חבריי אם הם באמת מתו.
אומרים שהמחדל של 7 באוקטובר הוא בקנה מידה שאינו נופל מזה של יום הכיפורים אם לא יותר, אבל העיסוק המרכזי בספר "אריות על נמ"רים" לא יהיה סביב המחדל, אלא בסיפורים אותנטיים מהשטח. סיפורי גבורה אמיתיים של דור חדש של לוחמים, מפקדים ואזרחים שהתעוררו לבוקר שחור, לצונאמי אדיר של מרצחים שטבחו, שחטו, אנסו וצהלו משמחה, וסיפוריהם של אותם לוחמים שדהרו בעקבותיהם אל הלא נודע להציל את העוטף.
סיפורי גבורות הלוחמים של חטיבת גבעתי בלב רצועת עזה, מאירים באור חדש את סוגיית התמרון הכל כך קשה וכואבת, את האויב האכזר שמולו אנו נלחמים ומה משמעותו של חמאס בתוך עזה עבור התושבים.
החשוב לי ביותר היה לספר כיצד נכפה על דור חדש של לוחמים, כזה שנהגנו לכנותו מפונק ומאוהב במסכים, להילחם עד טיפת הדם האחרונה ולהכריע כל קרב. באותה שבת שחורה, עם ישראל חווה טבח, הרס וחורבן אדיר. מדינה שלמה נכנסה לחרדה קיומית, אך במקביל לכך זכינו לראות כאן דור שהתעשת במהרה למרות נקודת הפתיחה האיומה, טס ליישובים להילחם מבית לבית, ותמרן פנימה לעומק עזה.
אחת המשימות עליהן כתבתי בספר היא התקפה וכניסה ללב העיר עזה, למשרדים ממשלתיים של החמאס – "המרובע הביטחוני", שנקרא בחלק מפרסומי צה"ל גם הרובע הביטחוני.
התרגשות גדולה אופפת אותנו לצד לא מעט חששות. זו לדעתי הפעם הראשונה שבה כוח חי"ר מתמרן למיקום כה אסטרטגי של החמאס. משרדים ממשלתיים, מוצבי חמאס, בתי ספר ששוכנים בלב ה"מרובע" כדי להטמיע מתחת לפני השטח את מנהרות החמאס.
בשלב נוהל הקרב שקדם לכניסה, סימנו את היעד הזה כמרחב שעם הגעתנו אליו, עלינו להכריע מבצעית את החמאס גם בשל מיקומו הגאוגרפי של השטח הזה, אבל בעיקר בשל החשיבות שלו, והיה לנו ברור כי בנכס חיוני שכזה האויב הולך להתנגד ולהילחם.
ב"מרובע הביטחוני" מחכים לנו מחבלים רבים, ערוכים בתת-קרקע, במבנים, בחצרות. מוכנים להילחם ולא מתכוונים לסגת בקלות. נכנסים פנימה וקולות הנפץ לא פוסקים. זו הפעם הראשונה מתחילת המלחמה שאני מרגיש תחושה קלה של פחד. "לפתוח כבש, לחבוש קסדות ולהיות מוכנים למגע! קדימה פריקה!" אנחנו פוקדים ומוכנים לצאת החוצה.
דלת הכבש נפתחת אט-אט, ואנחנו נשפכים החוצה לתוך כאוס מוחלט. כל המקום עולה באש, ירי מכל עבר וקשה מאוד לייצר איזושהי תמונת מצב ברורה. בצורה הכי אנושית וטבעית, כל יושבי הנמ"ר מתים להתרוקן. לא פשוט להתאפק 16 שעות רצופות. אחד יורה ומחפה, והשני עושה פיפי מאחורי אחד הקירות. אני צופה בזה ומחייך. מצד אחד זה נראה הזוי, אבל מצד שני זה כל כך ברור ומובן מאליו.
השעה כבר 12:00. אנחנו אחרי כמעט 17 שעות של לחימה רצופה, עם נמ"רים וטנקים בכל סמטה במקום צפוף מאוד. מבינים שאנחנו חזקים מאוד במרחב, אבל כבדים וללא יכולת תנועה, עייפים מאוד ובעיקר עדיין לא מבינים מה נמצא בתוך המקום.
סביב השעה 14:30 מתקשר מנהל הלחימה מהחמ"ל החטיבתי ומספר שישנן ידיעות ודאיות על פשיטת מחבלים משלושה מוקדים שונים לתוך מרחב הלחימה, לכיוון הכוחות. המח"ט מחליט לקחת חפ"ק מצומצם ולנוע לעבר אחד הגדודים. בהתייעצות זריזה אנחנו מחליטים שאני אישאר בנמ"ר יחד עם קצין האש והנהג, כדי להכווין אש לחילוץ ולתת פקודות בקשר.
סביב השעה 15:00 אני מבין שלא ניתן לדבר עם אף אחד בקשר החטיבתי, רק לשמוע, וכל מה שאני שומע הוא כלים תקולים, ירי של נ"ט וקלצ'ניקוב מכל כיוון, דיווחים על היתקלויות ובעיקר הרבה חוסר אונים.
15:01 הטלפון האדום מצלצל ועל הקו אלקנה, מנהל הלחימה מהחמ"ל. "עוד תשע דקות בדיוק יוצאת עליכם פשיטה משני מוקדים שונים. זה נראה ונשמע ודאי לפי המערכות המודיעיניות". אני מופתע מרמת הדיוק ושואל אותו אם יש סימן כלשהו שיעזור לי להבין שהפשיטה החלה. "סימן מעיד ליציאת הפשיטה יהיה ירי מאסיבי", הוא משיב לי, והשיחה מתנתקת.
אני מתדרך את הכוח שאיתי, טוען את עמדת המקלע, שם לידי רימון, מדליק סיגריה וסורק את המרחב. אחרי כמה דקות מורטות עצבים אני מרים את הראש ומזהה רחפן באוויר ממש מעלינו. אני מעדכן את הכוח שבנמ"ר ומתחיל לירות במקלע צרורות ארוכים. לצידי מחוץ לנמ"ר נפרסים כמה חיילי הנדסה. לאחר כמה דקות הרחפן סוף סוף נופל. אין אחד במרובע שלא ירה עליו.
לוקח שאכטה מהסיגריה ומבין שזו אכן הפשיטה. אני לא מספיק לנסות לחשב את הצעד הבא, והעמדה שלי רועדת כולה. שריקה מהירה מפלחת את המרחב. כדור של צלף טס לכיוון העמדה ומפספס אותי בכמה סנטימטרים. מההדף, ה"שרשירים" שלידי עפים באוויר והסיגריה נופלת ונעלמת. אני מסנן קללה ומוריד את הראש.
הכעס העצמי משתלט עליי ברגע ואני חושב בבהירות שתי מחשבות. האחת היא שאני חייב למצוא דרך להגיב בלי לחטוף, כי יש לי אישה ושני ילדים בבית, ואיזה חסר אחריות אני שהייתי עם חצי גוף מחוץ לנמ"ר במקום מאוים כל כך. והשנייה היא שאם זה מה שקורה אצלי בחפ"ק המצומצם למעלה, מה לעזאזל עוברים המג"דים וחפ"ק המח"ט הרגלי ברחוב הקדמי יותר?.
אני מציץ החוצה וסורק, אך מתקשה לזהות את כיוון הירי. בינתיים המח"ט ושאר החפ"ק חוזרים. אנחנו נכנסים למבנה הסמוך, נותנים פקודות בקשר ומקבלים דיווח מכל המג"דים שבלמנו את הפשיטה. עד הלילה המחבלים עוד ממשיכים לשחק איתנו, אבל מולם עומדים ארבעה מג"דים אריות – שני חי"רניקים ושני שריונרים.
כל הרביעייה הזו ואני נעשינו חברים טובים. עד לפני שנתיים הייתי איתם באותו המסלול, עד שהחיים זימנו לאשתי ולי כיוון חדש. המלחמה הזו סגרה לי איפשהו סוג של מעגל.
זהו סיפור של דור שבמלחמה הנוראית הזאת, נדרש ודורש להיות דור של ניצחון. דור שבימים אלה ממש, הביא למדינת ישראל את הבשלות להוציא חטופים חזרה לחיק משפחותיהם. סיפורים אלה ועוד אלפי סיפורים שעוד יסופרו בוודאי, עצרו ככל הנראה את המתקפה האכזרית ביותר על עם ישראל מאז השואה. לצד סיפורים אלה – גם סיפורים מרגשים של משפחות שנשארו מאחור ותמכו ללא סייג.
ניתן למצוא את הספר אריות על נמ"רים באתר של אלי ובחנויות הספרים.
