במהלך שעות הבוקר של יום רביעי לפני שבועיים, התקיים דיון בוועדת החוץ והביטחון בנושא הריסת בתי מחבלים וגירושם. הדיון היה סוער במיוחד, במהלכו תקפו חלק מבני המשפחות השכולות את רשויות המדינה ומערכת הביטחון, בטענה כי המדיניות הנוכחית לא מרתיעה את המחבלים. העובדה שרק 45 בתי מחבלים נהרסו בשלוש השנים האחרונות, 30 אחוז ממה שהיו אמורים להרוס, רק הגבירה את הזעם של המשפחות. "אני אלמנה בגלל ששום דבר לא מרתיע את הרוצחים האלה", אמרה בכאב מרים פולד, אשתו של ארי פולד ז"ל, שנרצח בצומת גוש עציון בחודש ספטמבר האחרון.

בימים האחרונים נושא הריסת בתי המחבלים שוב שולט בכותרות, אחרי שרפי, אביה של קים יחזקאל לבנגרונד ז"ל, שנרצחה בפיגוע בברקן, זעם על מערכת הביטחון אחרי שהחליטה להרוס רק חלק מבית המחבל. על פי נתוני ה"וועד הישראלי נגד הריסת בתים", בין 1967 ל-2018 יצאו לפועל 28,000 הריסות בתים בסך הכל. מדובר במספר לא מבוטל שככל הנראה תופח עם תוספת הבתים שהיו תשתיות טרור והבתים שנהרסו בימי פעולות התגמול.

המחלוקת העיקרית היא סביב יעילות המהלך מול הנזק שאולי הוא גורם. "מצד אחד היו משפחות שהסגירו לשרות (לשב"כ) את הבנים שלהם שהתכוונו לצאת לפיגוע, מצד שני הפיגועים לא נעלמו וגם לא דעכו למרות שהרסו בתים", אמר לנו השבוע גורם ביטחוני.

הריסת ביתו של מחבל מהפיגוע בגבעת התחמושת (צילום: חדשות 2)
45 בתי מחבלים נהרסו בשלוש השנים האחרונות|צילום: חדשות 2

לפוצץ בית בחסות תקנה בריטית

המדיניות להרוס בתי מחבלים החלה כאמור כבר ב-1967, אולם הנושא זה הפך ל"שגרתי" באינתיפאדה הראשונה. הבסיס החוקי עליו נשענה הפעולה הוא תקנה לשעת חרות מימי המנדט הבריטי, אשר קובעת שלפיקוד הצבאי יש סמכות להרוס מבנה הקשור לעבירה בתחום השיפוט הצבאי. על פי הנתונים, בתקופת האינתיפאדה הראשונה הרסה מדינת ישראל כ-300 בתים ואטמה עוד כ-200. עובדתית צריך להגיד שזה לא הוריד את גובה הלהבות, ובמקרים רבים אף גרם להתגברות ההתקוממות בכפרים שבהם זה קרה.

אפשר להגיד שהריסת הבתים פחות או יותר נעלמה עם סיום האינתיפאדה הראשונה, וחזרה שוב בשנת 2000 עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. אם נוריד את הבתים שנהרסו במסגרת פעילות צבאית טהורה, כלומר מפקדות או מבנים ממולכדים, מספר בתי המחבלים שנהרסו עומד על כ-500. רוב הבתים נהרסו בשלוש השנים הראשונות, בין השאר כתגובה לזה שהרשות הפלסטינית שילמה הרבה מאוד כסף למשפחות של מחבלים מתאבדים.

כבר בשנת 2005 התפרסמו שני מחקרים שסתרו אחד את השני באשר ליעילות של המהלך הזה. אחד מהם, שנערך על ידי הצבא, הביא להפסקת ההריסה של בתי מחבלים, אך בשנים שחלפו מאז נהרסו כבר כמה עשרות נוספים. אפשר להגיד שהמהלך הזה נותר שנוי במחלוקת - גם במערכת הביטחון.

מעצר חשוד בטרור, ארכיון (צילום: דובר צה
"הפעילות פוגעת בבודדים רבים וגורמת לליבוי שנאה"|צילום: דובר צה"ל, חדשות

בין יעיל ללא יעיל

בשנת 2004 הקים צה"ל וועדה בראשות האלוף אודי שני לבדיקת היעילות של הריסת בתי מחבלים, אשר בחנה הריסה של 270 בתים בין השנים 2002 ל-2004. מסקנות הוועדה היו שהמהלך לא הצליח לעצור את המחבלים, הביא לתסיסה בקרב האוכלוסייה המקומית ואף הגביר את המוטיבציה בקרב גורמים בסביבה להצטרף למעגל האלימות.

"הפעילות פוגעת בבודדים רבים, בהרבה קניין אישי,  וגורמת לליבוי שנאה כשהזהות הציבורית הקולקטיבית מתחזקת עידוד טרור", ציינו בוועדה. בנוסף לכך, עלתה הטענה כי לא נמצאה שום הוכחה לכך שהריסת בתים יעילה, ובעיקר שאפקט ההרתעה שכן הושג בתחילת הדרך, נשחק לאורך זמן וכלל לא השפיע על המחבלים. "האיום לא הוסר", כפי שנכתב.

ראוי לציין כי על פי מחקר אחר שפרסמה קבוצת פרופסורים, ירדה כמות הפיגועים בכמעט 15 אחוז בעקבות ההריסות. אם כי גם הם טענו לבעיה מוסרית ולתסיסה בטווח הארוך יותר בקרב האוכלוסייה המקומית. דבר נוסף שראוי לציין הוא שלאורך השנים כן היו פרסומים שיצאו משב"כ, כולל בשנים האחרונות, על בני משפחה שהסגירו את הילדים שלהם לכוחות הביטחון כדי למנוע את הריסת הבית שלהם.

הריסת הבית, הלילה (צילום: דובר צה
"המערכת לא מדברת בקול אחיד"|צילום: דובר צה"ל

כך למשל דודו של עלי אבו-חאמד מהכפר עזרייה, שתקף בגרזן את צביקה כהן בשנת 2016, הסגיר אותו לשב"כ כדי למנוע את הריסת הבית. במקרה אחר, היועמ"ש אביחי מנדלבליט סירב לאשר הריסת בית של המחבל שרצח את הרב יעקב ליטמן ובנו נתנאל ז"ל, אחרי שהשב"כ העביר דיווח שאביו היה זה שהסגיר אותו.

גם הרמטכ"ל הנוכחי, רא"ל גדי אייזנקוט, אמר כשהיה אלוף פיקוד הצפון ש"היו לא מעט מקרים בהם משפחות הסגירו את בנותיהן ואת בניהן כי הם ידעו שהם הולכים לבצע פיגוע והיה להם חשש שביום שאחרי, ביתם ייהרס". עוד לפניו טען זאת אהוד ברק, כשהיה שר הביטחון ושיגר מכתב ליועץ המשפטי למערכת הביטחון בו ציין כי "יש בהריסת הבתים אפקט הרתעתי".

כך או אחרת, בשנת 2005 הוחלט להפסיק את הריסת בתי המחבלים בעקבות מסקנות וועדת האלוף שני. ההריסה הוחזרה רק ביוני 2014, כשאישרו שופטי בג"ץ את הריסת ביתו של המחבל זיאד עוואד שרצך את ברוך מזרחי ז"ל. זמן קצר לאחר מכן, נהרסו הבתים של רוצחי שלושת הנערים ובהמשך גם בתיהם של מבצעי הפיגוע הקשה בבית הכנסת "קהילת בני תורה" בהר נוף. עתירות שהוגשו לבג"ץ על ידי ארגונים שונים נדחו, למעט המקרה של המחבל שניסה לרצוח את ח"כ יהודה גליק. בסך הכל נהרסו בין 2014 ל-2018 כ-50 בתים של מחבלים.

במערכת הביטחון חלוקים

"נכון שהיו מקרים של משפחות שהסגירו את הילדים שלהם, אבל מה שפחות הזכירו, זה שחלק גדול מהם עשו את זה אחרי הפיגוע כדי למנוע את ההרס", אמר גורם ביטחוני עמו שוחחנו. "למערכת אין שום וויכוח עם משפחות שכולות, ואת זה חשוב להגיד, אבל צריך להבהיר לציבור שאין שום נתון עובדתי שמראה שהריסת בתים הביאה להורדה של פיגועים - הפוך מזה, כי בשורה תחתונה עוצמת הטרור ירדה רק בסיום של הליך או מבצע צבאי גדול פלוס הסדרה", הוא מסביר.

"השיח נע יותר לכיוון של נקמה, כשזו לא המטרה ובטח שהכיוון הזה מוציא את החוקיות מהמהלך", טוען הגורם הביטחוני. לדבריו, נתון נוסף שיש להתחשב בו הוא ש"הפלסטינים מצאו בשנים האחרונות שיטה להתמודד עם הריסת הבתים, על ידי בנייתם מחדש או שיפוצים באמצעות איסוף כסף באופן פרטי ולפעמים גם על ידי הרשות".

"המערכת לא מדברת בקול אחיד ויש מי שחושב שהרס בתים הוא כן אמצעי יעיל, אבל, ויש פה אבל גדול, לא כמעשה שבשגרה ששוחק את האפקט", מדגיש הגורם. לדבריו, "כן מדובר בהליך יעיל אם משתמשים בו באופן מאוד מדוד ובעיתוי כמה שיותר קרוב לפיגוע עצמו, למרות שההערכה הגורפת היא שלא מדובר בכלי יעיל, כי לסיכול טרור אין פתרון של קסם כמו להרוס בית, לא זה מה שימנע את ההרוג הבא - לחימה בטרור דורשת שילוב של זרועות ומשאבים".