את התחקיר על קרב בארי ואלה שיבואו בהמשך צריך לראות דרך פיגוע קשה שקרה לפני 16 שנים, באפריל 2008 אז חוליית מחבלים חדרה למסוף הדלקים של נחל עוז. למקום קפץ חפ"ק של מפקד גדוד 9 בשריון, אז סא"ל יאיר ברנס, עם לוחם ונהג.
שני אזרחים נרצחו בפיגוע ומי שתחקר את האירוע היה מפקד האוגדה אז, תא"ל משה (צ'יקו) תמיר. כאשר תמיר שאל את מג"ד 9 מדוע לא חתר למגע וחיסל את המחבלים, כשהוא שומע את הירי מהמסוף, סא"ל ברנס הסביר שלא הייתה לו תמונת מצב של מה קורה במסוף, ושהוא חיכה לטנק שיגיע לסיים את האירוע. טיעון סביר לכאורה.
לאחר מכן תא"ל תמיר שאת את הלוחם הפשוט בחפ"ק מדוע הם לא הסתערו. וזה הסביר שהם שמעו את הירי, הוא אמר למפקדו שצריך להסתער כי הורגים אזרחים, אבל המפקד החליט להמתין. צ'יקו תמיר הדיח מיד את המג"ד ואמר בתחקיר את הדבר הבא: "באוגדת עזה אם יש מצב של מחבל מול אזרח ויש חייל, ולא משנה מה הדרגה שלו, איך ובמה הוא חמוש, לא משנה לי יחסי הכוחות, והוא לא מסתער אין לו מה לעשות פה".
דברים דומים אמר אחד, תא"ל הרצי הלוי כאשר היה מפקד אוגדה 91 בגבול לבנון: "מה זה כישלון של אוגדת בט"ש? מחבל מול אזרח. וכל חייל צריך למנוע את זה". ולמרות כל זה, במשך שנים התרגלנו בצפון שכשיש מתיחות, הצבא הולך אחורה ומשאיר את האזרחים מאחור. ככה חטפנו עוד לפני את מלחמת לבנון השנייה ואירועים נוספים בגזרות אחרות.
תחקיר הקרב בבארי, הראשון להתפרסם מבין שורה של תחקירים, מעורר הרבה מאוד שאלות קשות ואי נחת מהתנהלות הכוחות הלוחמים בשטח, בכל הקשור לחתירה למגע, הסתערות וצבא שמגן על אזרחים. כן, של אותם גיבורים שיצאו לחרף נפשם ובדרך גילו שצה"ל הגדול, פיקוד הדרום ואוגדת עזה פשוט נעלמו.
ולמרות כל זה, אחת השאלות הגדולות ביותר לגבי התנהלות הכוחות נוגעת לערך הבסיסי של חתירה למגע והסתערות. בלוחמה יש מצבים שבהם גם הלוחם הפשוט יודע שהוא צריך להסתער ולסכן את חייו גם בלי פקודה, בסיטואציה בלתי אפשרית. בבארי ראינו כשל ערכי חמור של כוחות שלא שמו את חיי האזרחים לפני חייהם שלהם ואת זה אסור לקבל. ועם כל זה, גם צה"ל טעה, כשבחר לתחקר את הכוחות בשטח לפני המפקדים הבכירים, שהיו מי ששמו אותם בסיטואציה הבלתי אפשרית.
בתחקיר הקרב על בארי יש שלוש נקודות מרכזיות שבהן עולה כשל ערכי חמור של כוחות צה"ל והמשטרה, נקודות שמראות שוב ושוב כיצד צה"ל הפקיר את תושבי בארי וזה קרה לא רק שם. ראשונים היו קבוצה של 5 שוטרים שהגיעו לקיבוץ, חברו לכיתת הכוננות וכשהבינו מה עומד מולם, אמרו לחברי כיתת הכוננות שהם עוזבים את הקרב לטענתם כדי להתחמש בנשקים ארוכים.
השוטרים טענו שהם לא יכולים להילחם עם מחבלים חמושים ב- RPG וקלצ'ניקובים. מהתחקיר עולה שאותם שוטרים יצאו מבארי ולא חזרו לשם יותר. נכון, לשוטר חמוש באקדח אין יכולת להסתער על עשרות מחבלים. אבל לאנשי כוחות הביטחון אין את הזכות לעזוב את האזרחים לא משנה מה, בטח לא במצב שבו יש טבח בישוב. בכל הקיבוצים נלחמו גם אנשים שהיו חמושים רק באקדחים, חלק אגב לא היו חמושים בכלום ולקחו נשקים מהקרקע.
אותם שוטרים שהגיעו בשבע וחצי בבוקר כשלו בערך החשוב ביותר, חתירה למגע ואי-הפקרה של אזרחים. היה עליהם להישאר בבארי, לסייע בקו ההגנה שכיתת הכוננות בנתה בין השכונות המערביות לשאר הקיבוץ ובעיקר, להעביר תמונת מצב על מה שקורה בקיבוץ.
שעתיים אחר כך תושבי בארי הופקרו שוב, הפעם על ידי יחידת העילית של חיל האוויר, שלדג. לוחמי היחידה שההכשרה שלהם גדולה במספר מונים מההכשרה של לוחם רגיל בצה"ל, נכנסו לקיבוץ בארי בשעה 09:03 וחברו לאלוף במיל' יוסי בכר ולחלק מכיתת הכוננות.
הם יוצאים לאיגוף, סופגים הרוג ופצוע ואז מפקד הצוות, קצין בדרגת סא"ל אגב, מחליט לנטוש את הקרב ולסגת לשער של הקיבוץ, שם הם נמצאים עד לשעות הצהריים כשהגיעו שאר הכוחות.
מדובר בכשל ערכי חמור שדורש לא פחות מהדחה של כל הצוות. עשרה לוחמים מיומנים של שלדג רואים מולם את עמודי העשן השחור שעלו מהבתים של הקיבוץ, הם שמעו היטב את קולות הירי של המחבלים, ירי בהיקף חריג ועדיין הם בחרו לעזוב את הקרב.
בשלב הזה היו בקיבוץ בארי כ-60 מחבלים. למרות המספר, אף אחד לא חושב ששלדג היו צריכים להסתער עם הראש בקיר. אבל היה מצופה מהם לסייע לכיתת הכוננות ולאלוף בכר בקו ההגנה. במקרה שלהם, הייתה חשיבות גדולה עוד יותר שיישארו בקו ההגנה, וזאת משום שההתמחות שלהם כוללת איסוף מודיעין והעברה שלו לאחור והכוונת כלי טיס.
את המראה של עמודי עשן שחורים ועבים שעולים מהקיבוץ וקולות הירי המטורפים שאי אפשר לפספס, ראו גם כל אותם מפקדים ולוחמים שהגיעו לקיבוץ ולא נכנסו. (כותב שורות אלו הוא תושב העוטף וחווה סיטואציה דומה ב-7 באוקטובר בקיבוץ נירים). הם ראו ושמעו במשך שעות, ועדיין לא חתרו למגע ולא הסתערו. לא פחות גרוע, גם הם וגם שלדג פינו פצועים שלהם ולא את האזרחים הפצועים. מדובר בלא פחות מחרפה.
צה"ל התרגל במשך עשרות שנים להילחם מול כנופיות של מחבלים בשטחי יהודה ושומרון, ושכח איך נראית היתקלות וקרב אמיתי. בעבר כתכנו על זה ב-mako. הצבא התרגל לשלוח את ה"מיוחדות" לכל מבוקש עם קלצ' וכל ירי בערים הפלסטיניות תואר כקרב. זאת למרות שהיה ברור שמה שהצבא חווה שם, לא יהיה דומה לעזה ובטח שלא ללבנון. נראה שבין הדברים שהמפקדים והלוחמים בשטח איבדו, זה את ערך ההסתערות והחתירה למגע.
כל חייל ובטח לוחמים שעשו קו בגזרה שיש בה אזרחים, לרוב באוגדת יהודה ושומרון, מכירים את ההנחיות למקרה של טבח ביישוב. התדריכים היו מאוד ברורים. במקרה של טבח בישוב חייבים להיכנס פנימה כדי "להקפיא מצב" עד להגעת היחידות המיוחדות. אבל אם שומעים ירי ומבינים שיש טבח ואין זמן לחכות, חייבים להסתער פנימה ולעצור את הטבח בכל מחיר.
הרבה מאוד חיילים ומפקדים הודחו לאורך השנים בגלל שלא חתרו למגע, בבארי ובמקומות אחרים הכשל הערכי הזה היה חמור עוד יותר. ועם כל הצער, העובדה שהם נלחמו לאחר מכן וסיכנו את חייהם, לא מכסה על הכשל החמור של מי שקפאו ואולי נתנו לפחד להשתלט עליהם.
כל מה שצוין כאן לא משנה את העובדה שלצה"ל כשל נוסף בכל הקשור לתחקירים – והוא ההחלטה לחקור את הדרג הטקטי הנמוך לפני התחקיר של הפיקוד הבכיר, ממפקדי החטיבות המרחביות ומעלה.
"קודם כל בגלל הדוגמא האישית - היה מצופה, לפני שמנתחים את תפקוד המפקדים והאזרחים, שנקלעו לסיטואציה כמעט בלתי אפשרית, להציג תחילה את התחקירים הפיקודים והאוגדתיים. יעמדו המפקדים, מול כל עם ישראל ויגידו בקולם, אלו העובדות, אלו הטעויות והכשלים שלנו ואלו המסקנות וההמלצות", כתב בצדק תא"ל במיל' אשר בן לולו, בעבר מפקד חטיבת כפיר וראש מטה פיקוד צפון.
מעבר לדוגמה האישית, בסופו של דבר הכשל של הפיקוד הבכיר, כאמור ממפקדי החטיבות המרחביות של אוגדת עזה, פיקוד האוגדה עצמה ופיקוד הדרום, היה מה שהביא את אותם לוחמים בקצה לסיטואציה בלתי אפשרית אליה לא התכוננו מעולם. ההקשר הרחב של התנהלות המפקדים ולא פחות מזה המדיניות במשך שנים של הדרג המדיני, הביאו את הלוחמים לנקודת קיצון כמעט בלתי אפשרית.
על צה"ל להציג לפני הכל את התחקיר על התנהלות פיקוד הדרום באותו יום של 7 באוקטובר (גם בלי קשר למה עשו עד אז), את התחקיר על התנהלות אוגדת עזה, שאגב התלוננה שלא הייתה לה התראה, למרות שמתפקידה היה לספק את ההתראה ולהיות הבולם של הפתעה, גם כשאין התראה ושל מפקדי החטיבות המרחביות.
אבל, יש סיטואציות שבהן לוחם צה"ל, או אפילו כל חייל שיש לו נשק אישי, אמור לדעת ולהיות מחונך, לזה שגם בלי פקודה ובלי תמונת מצב, מצופה ממנו לעשות הכל ולהסתער כדי לעצור רצח של אזרחים ישראלים. לא מדובר ב"להאשים את הש"ג". זאת הציפייה הבסיסית מכל לוחם וחייל בצה"ל, שזה למעשה תפקידם הבסיסי ביותר, הגנה על אזרחי ישראל גם במחיר חייהם שלהם.