בסיס שיזפון, הממוקם לא רחוק מאילת – זהו היעד שלנו. השעה מוקדמת ואני יוצא לאסוף את רוני (נציגת דובר צה"ל) ואת צמד הנועמים (האחד הוא צלמנו, והשני נציג מפקדת זרוע היבשה). לא זכור לי מתי יצאתי מביתי בשעה כל כך מוקדמת עם חיוך כזה גדול, ועוד לצבא.
הסיבה הרשמית למצב הרוח המרומם היא שהיום, ממש היום, אני הולך לשבור את השיא שלי בכל הנוגע לסוסים. כבר יצא לי לנהוג על מכוניות עם 500 סוסים וצפונה, אבל היום מחכים לי 1,500 כאלה. מנוע V12 בדיוק כמו למכונית על, אך עם הספק של 1,500 סוסים. פרארי? למבורגיני? ממנוע ה-V12 שלהם הם הצליחו לנפק ביום טוב רק 700 וקצת סוסים. לעומת המנוע שאני הולך לפגוש היום, המנועים שלהם מרגישים כמו אופניים חשמליים. ושלא תעזו לשלב לי כאן נתוני משקל ולהרוס לי את האידיליה.
החבר'ה טוחנים, ולא רק אוכל
נכנסים אל הרנגלר הצבאי של מפקד גדוד שחק (גדוד פיקוד המכשיר קצינים), סגן אלוף גל שוחמי (כן, מה ששמעתם, האיש אשכרה הסתדר עם רנגלר אוריגינל במקום סופה), ויוצאים אל שטחי האימון, ממש מעבר לכביש.
בין לבין הוא מבקש שאספר דברים טובים על החבר'ה שמתאמנים בקורס הקצינים אצלו: "בוא'נה, שתדע – הם הכי טובים. הכי טובים שיש. אריות. והם אוכלים חרא. ויודעים איך לאכול חרא כמו שצריך!" בקיצור, אין לנו מושג איך הוא מצטייר בעיני הלוחמים תחתיו, אך אנו כאן להעיד שהוא נותן להם את כל הקרדיט.
אז נזרקנו לשטח. נועם ואני מרגישים בבית. שטח אצלנו זה טבעי, שנינו יוצאי חי"ר ואפילו מאותו המחזור: גבעתי נוב' 97, כבוד. הייתי חייב להוסיף כבוד, אפילו שהיום זה נראה מגוחך. אין מה לעשות, זה סוג של מסורת.
הטנק הזה יאכל כל רכב שטח, מטורף ככל שיהיה, לארוחת בוקר
חברנו לקצין ההדרכה של הגדוד, סגן דניאל רובין, בחור חייכן שממהר יחד עם סגן טל ונציה, שהוא קצין פיתוח ההדרכה של הגדוד וחייכן לא פחות, לטפס על הטנק ולפתוח איזה מדף פלדה ממנו יכולנו להציץ אל תא המנוע. זאת אומרת, אל חלק ממנו, שם אפשר לראות רק את תיבת ההילוכים, שהיא בגודל עצום. טוב, לא באמת ציפינו שהיא תהיה קטנה, הרי בכל זאת היא מחוברת למנוע בנפח 25 ליטרים. כן, קראתם נכון.
אני אחסוך מכם נתונים טכניים יבשים, גם מפאת ביטחון שדה. המנוע הוא קדמי, מסיבה עיקרית אחת: כאשר הגיעו לתכנן את המרכבה סימן 1, אחת המטרות שעמדו לנגד עיני המתכננים היא הגנה טובה ככל האפשר על החיילים, ומה לעשות שמנוע זה חתיכת ברזל היכול לשמש כעוד מגן בין הטיל לחיילים. אז ההנעה היא קדמית, ועדיין הוא יאכל כל רכב שטח, מטורף ככל שיהיה, לארוחת בוקר.
גונבים לחבר'ה את הטנק מתחת לאף
אנו ממהרים להיכנס לטנק. תיכף החבר'ה מתחילים בתרגיל כיבוש יעד, ואנחנו די גונבים להם טנק מתחת לאף. הכניסה מתבצעת בהליכה על ארבע, או יותר נכון על שש, וזה ממש לא מפנק. אך ברגע שנכנסים מגלים שהציוד טוב יותר ממרצדס S קלאס: יש מסך לכל איש צוות, מובנה, לא תוספת או אופציה ברמת הגימור המפוארת יותר. איכות החומרים, לעומת זאת, לא נעימה למגע. זה אפילו פחות נעים מסוג הפלסטיק בסוזוקי אלטו: סוג של פלדה, קשה כזו, כואבת. מה שכן – זה נראה כאילו זה יחזיק לעד.
כמובן שתוכלו לרכוש את הטנק עם מערכת "מעיל רוח"; המערכת הזו מסוגלת לאתר טיל ששוגר לעבר הטנק ולשלוח לעברו ראש קרבי שמתפזר בסגנון קליע של רובה ציד ומפוצץ את הטיל החצוף במרחק של כעשרה מטרים מהטנק. המערכת די יקרה, אבל לדעתנו זה ישתלם בהמשך.
בתוך תא הנוסעים די צפוף, משיקולי בטיחות: עובי פלדה, אתם יודעים. ואפרופו בטיחות, כאן אין כריות אוויר, כזכור לכם – גברים אמיתיים לא צריכים כריות אוויר, הם נותנים קונטרה עם הידיים.
ההנעה בדיוק כמו ברכבי יוקרה: בלחיצת כפתור
הכניסה לתא הנהג קשה עוד יותר מהכניסה לחלל הטנק. אם מקודם הייתם צריכים להיכנס על שש, כאן אתם צריכים להיות עם גנים של נדיה קומניצ'י ולבצע מספר תרגילי גמישות בכדי להגיע לכיסא הנהג, וגם אז, סביר שבדרך לשם תחטפו איזה זיז, מדף, ידית, מנוף או כל משהו עשוי פלדה היישר לפדחתכם. וזה כואב. כנראה שלא סתם אתה מקבל קסדה ברגע שאתה מקבל טנק. ניסיון להביט מעבר לחרכי הזכוכית משול ללגימת בקבוק עראק זול, ואז להסתכל בעולם דרך התחתית שלו.
בעבר, היו מניעים את הטנקים עם ברז 24, וכאן ההנעה בדיוק כמו שאר רכבי היוקרה – בלחיצת כפתור. צליל המנוע אינו מזכיר שום 12V שאני מכיר. מיד הפנמתי שבידוד הרעשים כאן הוא לא מהטובים שבנמצא. אתה פשוט לא יכול לשמוע כלום. לפתע קול בראשי מצווה עלי לתת גז; בהתחלה חשבתי שאלו שוב האנשים הקטנים שגרים אצלי בראש, עד שנזכרתי שזהו סגן רובין הנשמע מתוך קשר הפנים בקסדה. אני, חייל ממושמע, מדביק את הדוושה לרצפה, מתכונן לתאוצה הברוטלית של 1,500 הסוסים, לרגל הגדולה הזו שתגיע מאחור ותבעט אותנו קדימה, היישר אל האופק.
שאני אזוז? שההר יזוז!
רעש איום נשמע בתוך הטנק. אני מחזיק חזק את ההגה הזה, שנראה כמו פרי אהבתם הלא מוצלחת של כידון של אופנוע ומיבש שיער, ואנו מתקדמים קדימה בתאוצה של פיאט אונו מודל 87 בתפוסה מלאה של חמישה נוסעים פלוס ציוד. ככה זה כשאתה שוקל כמו איזה מאה פיאטים כאלו. אחרי נסיעה מחרישת אוזניים שנמשכה לאין סוף הגענו לסוללת עפר. אני שואל סגן רובין האם לפנות ימינה או שמאלה ונענה בשלילה. "ישר לפנים", הוא אומר לי, ואנו מוצאים עצמנו מצדה השני מבלי להרגיש.
זה לא התותח העצום, שני המאג"ים, המדוכות, המרגמות ושאר תופיני הלחימה שיש בו שהבהירו לי את עוצמתו האדירה של הכלי הזה. רק כשעברנו את סוללת העפר, פתאום קלטתי משהו. מרכבה סימן 4 לא מתאים את עצמו אל השטח. הוא מתאים את השטח אליו.
חלפו להם מספר דקות מועטות של נהיגה, ומצאתי את עצמי מטפטף מים. אלוהים אדירים, כמה חם פה. אחרי חיפוש קטן אני מגלה מתג שרשום עליו "מאוורר" בעברית. בכלל, כל המתגים עם כיתוב בעברית. תמצאו לי מכונית אחת שהשקיעו בה כל כך הרבה לרווחת המשתמש המקומי.
אני מרים את המתג רק בכדי לגלות שהמאוורר מכוון ישירות אל בין הרגליים. תאמינו לי, כאן לגמרי חשבו עלינו. לאחר מכן מספרים לי שכל הפינוקים הללו לא לחינם, ושבשעת קרב, הנהג הוא האחרון שיוותרו עליו.
"איזה מזל שאני בצד של הטובים"
לצוות מיומן נדרשות כארבע שניות לביצוע תרגולת של יציאה החוצה מסוללת מחסה לירי. מערכות רכישת המטרות הממוחשבות, בקרת הירי ועזרי הכיוון מאפשרים לתותחן ולמפקד לזהות מטרות מרובות בהצצה חטופה, ולאחר מכן לאכן כל מטרה בתורה ו"לדפוק" אותן בזו אחר זו, תוך תנועה אל ומעבר מחסות. כל העת, רק קנה התותח בן 120 המ"מ מציץ מהמחפורת.
בכל תרגולת ירי כזו עובד הצוות בן ארבעת הלוחמים כמכונה שכל הזרועות והרגליים שלה פועלות בתיאום מושלם, בקצב פקודות התנועה, הטעינה והירי. הנהג מקדם את הטנק לעמדה במה שנראה כטלפתיה בינו לבין המפקד. הטען מזין את הפגז הנבחר בהתאם לסוג הירי (נגד חי"ר, חודר מבנים ושריון וכן הלאה).
למי שלא ראה את הטען בפעולה, נסו לחשוב על החבר'ה במקדונלד'ס שמתרוצצים בחלק האחורי של הסניף, רק שכאן תקבלו לא קציצה, אלא 120 מ"מ של חומר נפץ מרסק. התותחן, עיניו בתוך כוונות מערכת הירי המתוחכמת, רק מסמן את המטרה. מד טווח הלייזר, עם מערכת העקיבה האוטומטית, שומר על הקנה במה שמכונה מצב "על", גם כאשר הטנק, המטרה או שניהם גם יחד בתנועה.
האמת, לאחר התרגיל, כאשר חוויתי ולא בפעם הראשונה את עוצמתו של הכלי הזה בירי מהיר ומדויק למטרות במרחק של 2.7 קילומטרים ואף יותר, כל מה שנשאר לי להגיד זה "איזה מזל שאני בצד של הטובים". אתם יודעים מה, עזבו 'הטובים', איזה מזל שאני בצד של החזקים.
כששאלתי את סגן טל ונציה מה יש לו לומר על המשפט "שום דבר לא נכבש עד שרגל חי"ר לא דרכה שם", הוא ענה בחיוך שזה כנראה משפט שחי"רניקים המציאו.
מבינים אותם
אני רוצה לומר תודה למפקד הגדוד הזה, ולא פחות לכל הלוחמים האלה, המכוסים בפודרה, שיחד עם הזיעה חורצת בפניהם תלמים עמוקים של נחישות לביצוע המשימה, אלה שנמצאים שם בכדי להגן עלינו. הטען עם העבודה השחורה מכולם, התותחן שנראה כאילו הוא משחק בפלייסטיישן, הנהג שנהנה מהמכונה הזו, והמפקד שאחראי על התזמורת הניידת הזו.
ומילת סיכום על המרכבה? ביקשנו אותה למבחן ארוך טווח. הסכימו בתנאי שנחתום קבע. סירבנו והצענו להשאיר את נועם הצלם כעירבון. הם סירבו. נו, אפשר להבין אותם.
