כשמדברים על נשים במלחמה, התמונה האסוסצייטיבית שעולה אצל רובנו היא של אישה צעירה, עומדת על חלון ביתה ומביטה החוצה, ממתינה לאהובה שישוב. אלא שכמו אסוציציות רבות השזורות במוחנו, גם זו כנראה מתאימה יותר לסרט אמריקני מאשר למציאות הישראלית, בטח בראשית ימנו, כשהיינו עוד מדינה קטנה ופעלתנית.
מלחמת יום הכיפורים, לא הרבה יודעים, הייתה פצע דמם בזכרון הישראלי, אבל גם נקודת מפנה פורצת דרך לנשים. עד אז מרבית תפקידי המפתח במשק היו שמורים לגברים, אלא שככל שהתחזקה הלחימה ובהתאם גבר הגיוס הכולל של כל מי שרק היה בגיל המתאים להלחם, השאירה משק נטוש כמעט לחלוטין. ענף התעשייה, הקיבוצים, בתי המשפט כל אלו נותרו עם חלל גדול בצמרת הניהולית.
סבתות שעובדות 20 שעות ביממה
"בתי משפט – בלי תעסוקה", כך נכתב בעיתון "דבר" בימי המלחמה, "שקט עצוב – כינה עובד בכיר של בית המשפט המחוזי בתל אביב את המצב ששר אתמול במקום. כל השופטים הופיעו לעבודה אולם הייתה להם תעסוקה מועטת בלבד. רבים מין הצדדים המתדיינים לא הופיעו לבירור משפטם ומעט מאוד אנשים נראו במסדרונות או במסעדה המקומית. הפקידות בבית המשפט הופיעה כמעט כולה, הואיל ורובה מעל לגיל היוס ובהם נשים נשואות ואימהות לילדים".
הקבוצה האחרונה – נשים נשואות ואימהות לילדים, כמו כן, נשים מבוגרות מכדי להלחם, אלו נשארו להחזיק את העורף ולשמור על תפקוד משק פעיל. כך למשל נכתב בכתבה אחרת באותו העיתון: ""סבתות עובדות בייצור 20 שעות ביממה", מספרת הכותרת, "אחת העובדות ב"טלרד" שעבדה בימי המלחמה במשמרת רצופה של 20 שעות, ולאחר מנוחה קצרה חזרה לעבודה. היא סבתא העומדת לצאת בקרוב לגימלאות וכמוה רבים במפעל" – מספר הגיליון האחרון ב"כור אחד" של קונצרן "כור" ב"תדיראן". ליד מכונה המייצרת אלגטים לסוללות עומדת ששונה קרייב בגן יבנה. את המוכנה מפעילים בדרך כלל גברים. לידה ניצבת עובדת אחרת, מזן בן נעים, שאף היא סבתא לשני נכדים ואחד מבניה נמצא בחזית סיני. גם היא עובדת 20 שעות ביממה ואף ישנה במפעל ודואגת לבנה".
המלחמה - נקודת מפתח פמיניסטית
במבט מעמיק לאחור ובחינה של תולדות המשק הישראלי, מסתמן שמלחמת יום הכיפורים הייתה לנקודת מפתח פמינסטית, שפתחה דלתות רבות לנשים, והוכיחה כי בלעדיהן פשוט לא יכולנו להתקיים. גם בקיבוצים, מודל מחיה פופולארי באותם ימים, נשים פרצו דרך חדשה. כך למשל, נועה עמית, החברה בארגון אלמנות ויתומי צה"ל. עמית, כיום תושבת רחובות בת 71, הייתה בזמן המלחמה חברת קיבוץ חולדה, נשואה ואם לשלושה. כרוב הנשים באותה תקופה היא עסקה בגידול ילדיה ועבדה במטבח בקיבוץ. כחודש לפני פרוץ המלחמה היא קיבלה החלטה דרמטית ונפרדה מהמשפחה לחצי שנה לטובת מלגה שזכתה בה ללימודי משחק בלונדון. אלא שאז הגיעה המלחמה. "כשהגיעו הדיווחים על פרוץ המלחמה, חשבתי שזה כלום", עמית מספרת היום לאתר mako, "אבל כשהבנתי שזה רציני ונודע לי שבעלי מתגייס לצבא והילדים נשארו אצל אמי בקיבוץ - הבנתי שאין ברירה, שאני צריכה לחזור. חילקתי את כל הכרטיסים שקניתי להצגות בעיר לבחור ישראלי - ובלילה של ערב סוכות נחתתי בישראל".
המציאות שחיכתה לעמית בארץ הקודש, הייתה קשה מכפי שיכולה לדמיין. כל הגברים הכשירים להילחם נשלחו לשטח, הקיבוץ היה כמעט נטוש ונותרו בו רק אימהות ומבוגרים בגיל הפנסיה. עמית שחזרה בשביל לדאוג לילידה, מצאה את עצמה נדרשת למלא תפקיד משמעותי אחר: "במהרה התברר שכל הגברים הצעירים מהקיבוץ גויסו, כולל מזכיר הקיבוץ שניהל אותו. יום-יומיים אחרי שחזרתי מלונדון ניגש אליי אחד החברים מדור המייסדים, המבוגר יותר, ושאל אם אני מוכנה למלא את תפקיד המזכיר. ידעתי שאין לי ברירה ולקחתי על עצמי את התפקיד", היא מספרת.
כיום ישנם נשים רבות שממלאות את תפקיד המפתח הזה בניהול הקיבוצים, בדיעבד, אך אז "מזכיר הקיבוץ" היה תפקיד ששמור לגברים. "הייתי המזכירה האישה הראשונה מאז ימי הקמת הקיבוץ", היא מספרת, "ניהול הקהילה כולה מונח על הכתפיים של המזכיר: החל מניהול בתי ילדים, איוש תפקידים במשק, איוש מטפלות לילדים, המטבח, כל זה הונח פתאום על הכתפיים שלי ושל האנשים שעזרו לי: רכז המשק – מהדור המבוגר יותר שלא התגייס ומונה זמנית לתפקיד ומנהלת סידור העבודה – בחורה צעירה שהייתה אחראית על הקצאת המשמרות".
כדי למלא את התפקיד בצורה הטובה ביותר, עמית הבינה שאין לה ברירה אלא לגייס את שאר הנשים בקיבוץ, וגם את הילדים, "זאת בדיוק הייתה תקופת קטיף הכותנה והקטיף במטעים – התקופה הלחוצה ביותר בשדות והיה גם רפת ודיר כבשים שהיה צריך לקיים - החבר'ה הצעירים מכיתה י'-יב' התגייסו לעשות את העבודות השדה במקום ללמוד בבית הספר", היא נזכרת, "מעבר לזה, המצב באופן כללי, היה מתוח מאוד. האנשים היו מאוד שפופים ומצב הרוח היה ירוד. ניסיתי לנהל את העניינים ולהרים את המורל. למעשה שימשתי גם כמעין אחראית ההווי של הקיבוץ – בזמן המלחמה הזמנתי כל מיני אנשים וזמרים, ביניהם חווה אלברשטיין שיגיעו להופיע אצלנו לרומם את רוח החברים. אחר כך היינו צריכים לדאוג להלוויות ההרוגים ולדאוג למשפחותיהם".
גם הטיפול בילדים הפך למשימה משותפת. "היה צריך לעזור אחד לשני גם בטיפול בילדים", היא מסבירה, "הילדים ישנו בלינה משותפת וכל לילה נעשו תורניות של חברי הקיבוץ כדי לשמור עליהם בבתי הילדים למקרה שצריך להוריד אותם למקלטים. בערבים למשל, אני זוכרת שהיינו מתכנסות כל הבנות בדירה הקטנה שהייתה לי ומבשלות מרקים, ככה היינו נאחזות אחת בשנייה".
עמית נאלצה לוותר על חלום לימודי המשחק ולא חזרה ללונדון אבל נותרה לנהל את הקיבוץ גם לאחר המלחמה, הצלחתה במילוי התפקיד, פתחה אותו בפני נשים רבות אחרות בהמשך הדרך.
המבחן הקשה ביותר למשק
"מלחמת יום הכיפורים הייתה מקרה חסר תקדים בתולדות עמנו שבו, בבת אחת, בלי התרעה מוקדמת, נעלמו כל הגברים 'הכשירים' בגילאים שבין 18-55 לתקופה ארוכה ונשארו כל הנשים וכמה גברים לא כשירים", אומרת ד"ר דליה גבריאלי, מרצה במכללה אקדמית הדסה ירושלים וחוקרת במכון טרומן באוניברסיטה העברית, "נוצר כאן ואקום מדהים והשאלה 'מה עושים במקרה כזה?' עלתה לראשונה. המלחמה התבררה כמבחן קשה ביותר למשק שמראה שאף אחד לא הוכשר להחליף את הגברים במקרה מהסוג הזה. היה כאן למעשה מחדל. מדינת ישראל, מצד אחד, מתכוננת למלחמה הבאה תמיד מהרגע שנוסדה, אך מצד שני, לא עשתה שום דבר כדי להבין מה יקרה לחברה האזרחית כשייעלמו ממנה כל הלוחמים ותומכים הלחימה. מה שקרה הוא שבמשך הזמן החברה החלה להתארגן באופן ספרטני. כל אחת ואחד עשו את מה שהם יכולים".
"בסיקור העיתונאי ניתן לראות את ההתייחסות לנשים במלחמה. מה שקרה הוא שבמקום להגיד שמי שעכשיו יכול ואמור ולהציל אותנו זה הנשים בעורף, נראתה איזושהי דמוניזציה והפחתת ערך של הנשים. למשל: יש דיבור מאוד לא הגון ולא מכבד כלפי הנשים שמתנדבות. נשים רבות פנו באופן טבעי לבתי החולים והציעו עזרה. העיתונים לעומת זאת, דווחו שנשים רבות מציפות את בתי החולים באופן שפוגע בטיפול בחולים. בנוסף, בימים הראשונים הייתה הרגשה טובה ואף אחד לא ידע מה קורה בחזיתות אז לכאורה לא פחדו ממה שקורה אבל כשהבינו שמדובר במצב חירום והלכו לסופרמרקטים והצטיידו לקראת מה שקורה פה, רבות מהן יוצאות שואה שנותרו עם זיכרון המלחמה, כל העיתונים סיקרו את 'היסטריית הנשים' באופן ביקורתי, שבעצם אומר – 'לא רק שהן לא מסייעות, הן לוקחות ודואגות רק לעצמן'.
"בסופו של דבר מלחמת יום הכיפורים הייתה קו פרשת המים של הפמיניזם הישראלי. במדינה הבינו שעשויה לפרוץ שוב מלחמה בעתיד, והחלו לחשוב כיצד אפשר להתמודד עם מצב כזה בעתיד. במשרד העבודה החליטו לפתוח קורסים שונים לנשים שהוכשרו לתפקידים שנתפשו כגבריים. נשים עברו קורס לתפקיד נהגות אוטובוס למשל. גם בצבא החלו להבין שנשים יכולות לעשות דברים נוספים חוץ מלהכין קפה ותה".
חדש: נהגות אוטובוסים
הראשונים לזהות את הפוטציאל של שילוב נשים בעמדות מפתח במשק, היו מנהלי משחק לשעת חירום, שנאלצו להסיק מסקנות ולדאוג באופו מיידי להכשרתן של נשים לתפקידים גבריים לכאורה. אחד התפקידים הראשונים שנפתחו אז לנשים היה נהגות אוטובוסים. "בימי מלחמת יום הכיפורים משרד התחבורה ראו שיש אוטובוסים ואין נהגים, כי הם היו מגוייסים כולם ביחידות שלהם", מספרת נטע פירסטנברג מארגון אלמנות ויתומי צה"ל, כיום בת 74, שהייתה מבין נהגות האוטובוס הראשונות בישראל, "התחבורה הציבורית בקושי פעלה, ולכן משרד התחבורה ומל"ח החליטו לפתוח קורס לנהגות לשעת חירום. הייתה מודעה בעיתון שביקשה מנשים להתנדב לקורס ואני הייתי ביניהן. אספו אותנו, כ-30 נשים, במגרש החניה מול הלונה פארק בתל אביב, הדרישה הייתה שנהיה בעלות שנתיים ניסיון בנהיגה, עשו לנו מבחן ולפי זה החליטו מי תתקבל לקורס.
"בהתחלה הם חשבו שנשים צריכות עשרות שיעורי נהיגה והקציבו תקופה ארוכה מאוד כדי לסיים את הקורס. אחרי שאני עברתי את הטסט, הבינו שאין באמת הבדל בלימוד נהיגה על אוטובוס בין נשים לגברים וקיצרו את הקורס משמעותית", היא מספרת. כיום פירסטנברג, שחקנית כדורסל בעבר ובהווה, מנהלת את מערך המתנדבים י.ע.ל. בבית חולים השרון. "אני זוכרת אחרי שסיימנו את הקורס והתחלנו למלא את התפקיד בשגרה, בכל פעם שהיינו עוצרות במעברי חצייה או ברמזורים, אנשים היו מסתכלים עלינו בפה פעור, כאילו היינו תופעת טבע, זה לא היה מקובל ולא היו רגילים לזה. זאת הייתה ממש חוויה לכל המדינה. התכנית הייתה שנגויס לתקפיד רק בשעת חירום, אבל משרד התחבורה ר או כי טוב, וחברות 'דן' ו'אגד' קלטו אותנו לשורותיהן. אין לי ספק שהמלחמה נתנה פוש רציני לנשים, המציאות הראתה לכולם שנשים יכולות לעשות כל דבר, ודלתות רבות נפתחו אחר כך בעבור נשים".