המבורג, אוקטובר 2016, הקרנה ראשונה של "הלומים" בגרמניה. כתוביות הסיום עולות על המסך ובאולם דממה. אנחנו מתוחים, לא יודעים למה לצפות, לא יודעים אם רוצים שהשמות כבר ייגמרו או שירוצו על המסך לנצח. בכל זאת, סרט ראשון שלנו כבמאים בפסטיבל סרטים אירופאי וההתרגשות בשיאה.
בחושך אנחנו מבחינים שהבחורה בשורה לפנינו מנגבת את הדמעות מעיניה. כשהרולר נגמר והאור נדלק, היא כבר ממש בוכה. אנחנו שואלים את עצמנו מי זאת, מה הסיפור שלה שהסרט נגע בה ככה, כשלפתע היא קמה ומתחילה ללכת אל הבמה, לוקחת את המיקרופון ומזמינה אותנו לעלות. הבחורה הזאת אמורה להנחות עכשיו סשן של שאלות ותשובות איתנו ולנהל דיון מול כל הצופים, אבל היא - שחקנית גרמנייה ממוצא איראני - עומדת על הבמה ולא מצליחה לעצור את הדמעות. ואנחנו שם, מחבקים אותה.
הסצנה הסוריאליסטית הזאת גרמה לנו להבין באותו ערב שהטראומה חוצה יבשות ובני אדם. גבולות הרגש נפרצו שוב אחרי כמעט עשור במסע שלנו לתוך מדינת ההלומים, המדינה שלנו.
חי, מת או איפשהו באמצע
"הלומים" מספר את סיפורו של מנשה בסון (עמוס תמם). שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, הוא מתמודד עם השדים הפנימיים בשתיקה. חוסר התפקוד שלו מול אשתו ובנו הקטן (שמשחקים אדוה בולה ורועי פינק) לא מקבל שם רשמי, ומנשה משייט במסע שבין חיים ומוות על רקע ההתפוררות של משפחתו הקטנה בתקופה שבה אף אחד לא הכיר את המונח "הלם קרב" ובוודאי שלא "הפרעת דחק פוסט-טראומטית".
אל הסיפור הזה הגענו, שני במאים צעירים בלי זיקה מיוחדת לכל הנושא של הלם קרב - או לפחות ככה חשבנו – אחרי סיבוב ארוך. התחלנו עם התפוררות של משפחה קטנה, מין סיפור חצי אוטוביוגרפי וחצי התבוננות בעולם שמסביבנו. היינו בני 20 ומשהו כשיצאנו לדרך, כל אחד בא עם מטענים ובעצם ניסה לפורר את משפחת בסון כאילו היא הייתה המשפחה שלו.
הכרנו במכללת ספיר לפני 15 שנה. מעבר לגישה דומה לשאלה "איך לספר סיפור", מה שבעיקר חיבר ביננו הוא החיפוש שנע תמיד בין האישי ללאומי. לכן החלטנו לכתוב על מלחמת יום כיפור, אחת הצלקות הגדולות בתולדות המדינה. השתמשנו במלחמה כדי לסיים את הקרע המשפחתי בלי לפתור אותו, כי במציאות הישראלית אנשים מסביבנו הולכים למלחמות ופשוט לא חוזרים. אבל תוך כדי שהעלילה התקדמה הבנו שהמלחמה החשובה היא לא זאת שלפניך אלא זאת שחזרת ממנה. עד אז היו מבחינתנו שני מצבי חזרה ממלחמה, חי או מת, ואז גילינו את המורכבות של המצב השלישי. זה שלא מדברים עליו, החי-מת. הלום הקרב.
התחלנו לחקור את עניין הלם הקרב. הצפנו את עצמנו במאמרים, ספרים, כתבות, סרטים וכל מה שאפשר לדעת, והבנו שמתחת לפני השקט יש סערה. שמתחת למסווה הגאווה והמצ'ואיזם יש גם בושה ופחד, אבל כל התובנות האלו לא הכינו אותנו למפגש עם הרצל (שם בדוי), הלום הקרב הראשון שפגשנו.
התחשמלות אחת וגמרת עם זה
אל הרצל הגענו דרך פסיכיאטר שמטפל בהלומי קרב. לא ידענו עליו כלום ולא ידענו למה לצפות ואיך בכלל לדבר. הרצל, בן 70, בעצם סיפר לנו לראשונה מה זה להיות הלום קרב. לא סצנות מבוימות או מילים כתובות במאמר, אלא הדבר האמיתי. המפגש היה מטלטל ומרגש, ומהפגישה הזאת חזרנו עם שתי תובנות שהלכו איתנו עד הסוף: הראשונה היא שהרצל לא דיבר על זה עם אף אחד חוץ מהפסיכיאטר שלו, שגם אותו הוא פגש רק בשנים האחרונות - זאת אומרת שבמשך 30 שנה הוא התמודד עם הדברים לבד, בלי לפרוק. הילדים שלו לא ידעו מה מתחולל אצלו עמוק בפנים, אשתו ניסתה אבל נחסמה מיד. ולמה הרצל לא פרק? כי הוא התבייש. כי הוא גדל במציאות שבה חשוב יותר אם חזרת ולא איך חזרת. כך נוצר בעצם מעגל שתיקה: אנשים חזרו ממלחמה ושתקו.
התובנה השנייה הייתה ההכרה בכמיהה למוות של נפגע הלם הקרב. הרצון הזה בכל רגע נתון לשים קץ לחיים, המחשבה שלכולם יהיה יותר טוב אם תלך, הרצל סיפר שכל פעם שעבר ליד ארון חשמל משהו בתוכו התעורר והרצון לחשמל את עצמו בער.
להרצל יש חשיבות גדולה בבניית דמותו של מנשה בסרט, דמות שצועקת כשהיא לבד, אפילו לא מודעת למטען שהא סוחבת ובעצם מעבירה את הזמן במאבק שבין הרצון לחיות והרצון למות. יותר מכל, הפגישה עם הרצל אפשרה לנו להיכנס לעולמם הפנימי של ההלומים. נקודת המבט השתנתה ופתאום ראינו מול עינינו שהמון אנשים מסביבנו הלומים. העובדה שאנחנו עושים סרט על הלום קרב פתחה לנו את הדרך לנפשם של אנשים שרק רצו לדבר או בעצם לצעוק. פתאום גם לחברים טובים יש סודות שמעולם לא סיפרו, פתאום יש לבני משפחה מטענים שקבורים עמוק בפנים, פתאום מכרים לרגע מנצלים את הסקרנות שלנו ומשתפים ברגע ההוא בקרב שבו החבר שלידם מת או שאחרי 200 פצצות שהתפוצצו לידם הגיעה האחת שגרמה להם לקפוא. וכן, היו גם כאלה שאיבדו את עצמם סתם כי היו במלחמה, ופתאום זה נראה שאי אפשר באמת לחזור שלם מהקרב. משהו מהנפש תמיד יישאר שם. לא משנה אם ניצחת או לא, מהקרב לא חזרת אותו הדבר.
איך לנצח במלחמה ולהפסיד את עצמך
מנשה שלנו חוזר ממלחמת ששת הימים, מלחמה שכמדינה ניצחנו בה, אבל דווקא שם החלטנו למקם את הגיבור שלנו, האיש שחזר כמנצח מהמלחמה ובעצם הוא עצמו הפסיד והקריב את שארית חייו. אז מנשה בסון הוא הגיבור של הסרט וגיבור בעיני כל, אבל לא בעיני עצמו. הוא חזר מהקרב ללא חבריו, ללא פקודיו וללא הרגש שלו.
לאורך כל התחקיר והכניסה לעולם ההלומים נחשפנו גם לצד כואב נוסף: הבנו שאם השתיקה מגיעה כבר מההלומים עצמם, אז לאלה שעוברים איתם את החיים אין בכלל מקום להתבטא, כי שתיקה של ההלום גוררת שתיקה של המשפחה שלו. מבחינתנו, המשמעות של שם הסרט "הלומים" לא מתייחסת לחבורת חיילים הלומים, אלא למשפחה שלמה שהיא הלומה. ההתנהגות של מנשה בהווה תבנה את הזיכרונות של אשתו ושל בנו, ולכן היה חשוב לנו שכל צלע בסיפור תקבל ביטוי שווה לנקודת מבטה. אי אפשר לעשות סרט על הלומי קרב ללא המראה של המשפחה הקרובה שבעצם גורמת לך להבין שאתה לא אותו הדבר.
יצאנו לעשיית הסרט הזה בתחושת שליחות. זה אולי נשמע מוגזם, אבל זה מרכיב חשוב ביצירת קולנוע. התחושה הזאת היא מה שמאפשר לך ליצור סרט גם כשאין לך את האפשרות באמת ליצור אותו, וזה בעצם היה המצב שלנו: לאחר שקיבלנו כסף מקרן מקור כדי להפיק סרט דרמה קצר, הגענו למסקנה שהסיפור הזה רחב מדי ושמסתתרת בו צעקה שחייבת להישמע. אז פשוט החלטנו לקחת את הכסף המועט שקיבלנו ולצלם סרט באורך מלא. ההחלטה הזאת בעצם כרתה ברית בינינו לבין הנושא הזה. כתסריטאים, במאים ומפיקים של הסרט נגענו בנושא מכל הכיוונים שלו. דיברנו על הנושא בכל מרפסת אפשרית ועם כל אדם אפשרי. סמסים של "מה נשמע?" התחלפו בכאלה של "תפתח ערוץ 2, יש כתבה על הלומי קרב". לאט לאט עולמנו התמלא בהלומים, וככל שאתה מרשה לעצמך להיכנס פנימה ולשמוע עוד ועוד כך העניין הופך לקשה יותר, לאישי יותר. פתאום יש כעס על הממסד שלא עושה מספיק, פתאום יש כעס עלינו כחברה שאנחנו לא מכילים מספיק את האחר. אז נכון, בשנות ה-70 לא ידעו מה זה הלם קרב. אבל אנחנו ב-2017 והיום כבר יודעים.
אז עשינו את הסרט וחשבנו שאנחנו מבינים טיפה יותר מה זה אומר להיות הלום קרב, מה זה אומר כשהסביבה שלך בכלל לא מודעת לזה, כשאתה עצמך לא יודע איך לקרוא לזה. חשבנו שהבנו – אבל לא ראינו את עצמנו.
תסתכלו עליו, תראו אותנו
תמיד אחרי הקרנות בחו"ל שואלים אותנו מה הקשר הישיר שלנו להלם קרב. הרי נולדנו אחרי המלחמות ההן, ואנחנו מדברים בפתיחות ביחס לדמות השקטה של מנשה שהם ראו על המסך כמה דקות קודם לכן. אבל אז אנחנו מספרים שנולדנו ב-1980 ועברנו את מלחמת לבנון הראשונה, ואת האינתיפאדה הראשונה, ואת האינתיפאדה השנייה ואת הקטיושות מהצפון ואת הסקאדים מעיראק והקסאמים מהדרום, ובדרך גם היו פיגועים באוטובוסים ומסעדות ואולמי שמחות ולינצ'ים ברמאללה ועוד ועוד ועוד. והיה גם אסון המסוקים, וצוק איתן, ובעצם יכול להיות שהטראומה שלנו תפגוש אותנו מחר או בשבוע הבא. בכל מקרה אנחנו חשופים. אנחנו, כמו כל מי שחי פה, הלומים בפוטנציה.
הקרנו את הסרט לראשונה ביוני 2016 בפסטיבל קולנוע דרום. פתאום הבנו שדרך הדלת האחורית אנחנו מצליחים לתת הצצה לעולם של אנשים שלא יכולים לתת לנו להציץ. לאחר מכן הצגנו את הסרט בפאנל בנושא טראומה בכנס שדרות לחברה מול קהל של הלומי קרב, משפחותיהם ופסיכולוגים לעתיד. בכינו כשאישה שנשואה להלום קרב התפרקה מול כולם תוך כדי דיבור על הסרט שלנו ובעצם על עצמה.
אתה מציג את הסרט מול קהל קנדי, גרמני, אסטוני, בולגרי, סיני וספרדי שמזדהים ודומעים יחד איתך. בסוף ההקרנה, פתאום אתה מרגיש את מה שבגללו הלכת ללמוד קולנוע לפני 15 שנה: הרצון לגרום לאנשים להתבונן פנימה ולקבל.
מסע של עשר שנים עומד בפני סיום ומכיל בתוכו את כל האנשים שפגשנו בדרך: החבר, השכן, הבן של, הבת זוג של, ההוא מהתור בקופת חולים, ההוא שאיבד את החבר בקרב ואת ההוא שעוד לא החליט אם הוא רוצה לחיות או למות. ותוך כדי אנחנו יודעים שכל עוד יהיו מלחמות, יהיו הלומים.
*סהר שביט וארז מזרחי הם בוגרי החוג לקולנוע במכללת ספיר. סרטם "הלומים" יתמודד בחודש הקרוב במסגרת פרסי אופיר של האקדמיה לקולנוע והחל מאוקטובר הקרוב יופץ בקולנוע. בימים אלה הם עובדים על סרט חדש, "עלמא", העוסק בתרומת איברים ומתרחש בין ירושלים לרמאללה